הקורסים היחידים שלא הברזתי מהם בימי הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, היו אלו שעסקו ב״כאן ועכשיו״. הערצתי את דוד טרטקובר, להב הלוי ויוסי למל, וכל הזמן תהיתי למה יש כל כך מעט מהם. אני חושב שזה היה הרגע שבו הבנתי שכל מי שבוחר ללמוד בישראל תקשורת חזותית מעט נדפק. ולא כי אני חושב שכל מעצב גרפי בישראל חייב לתרום את חלקו ולהגיב למציאות הפוליטית, שאגב אינה עניין רק של שמאל או ימין, גם אקולוגיה, זכויות להט״בים, פליטים, זכויות נשים; אפילו תכנים כלכליים הם חלק מהיריעה.
אם לרופא יש את הידיים שלו בחדרי ניתוח על מנת להציל חיים, לעורך דין יש את הקול שלו בבתי משפט כדי להגן על הצדק, הכח של המעצב הגרפי הוא צורות, צבעים וגופנים שיכולים לתקשר, להשפיע ולקחת אחריות על הנעשה סביבנו. אז למה נדפק? כי אנחנו לא חיים בשוויץ. יש מעט מאד מעצבי מחאה בישראל, והקשר בין מעצבים לפוליטיקה קצת מזכיר לי את הקשר של זמרים, אמנים או יוצרים אחרים שמעדיפים לא ״להתלכלך״ ולצאת מה״ארונות״ הפוליטיים שלהם. פוליטיקה זה כאב ראש, ולמה לי פוליטיקה עכשיו.
״אם לרופא יש את הידיים שלו בחדרי ניתוח על מנת להציל חיים, לעורך דין יש את הקול שלו בבתי משפט כדי להגן על הצדק,
הכח של המעצב הגרפי הוא צורות, צבעים וגופנים שיכולים לתקשר, להשפיע ולקחת אחריות על הנעשה סביבנו״
מי שמכיר אותי יודע שאני לא איזה לוחם חופש אידיאליסט, או מטיף פוליטי חמום מח: אני הרבה פחות רובין הוד, אלא יותר דון קישוט. כל מעצב יכול להעביר חיים שלמים כמעצב לא לגעת בפוליטיקה. אבל יש לנו אחריות חזותית ולא רק על איך שהמדף בסופר יראה או איך יפעלו האפליקציות הכי מגניבות. במסגרת הטור שלי ב־Xnet אני משתדל להציף תכנים שעוסקים בפוליטיקה מקומית ובין־לאומית; מניתוח מותגי של ארגוני טרור כמודאע״ש והמפלגה הנאצית, מחאות מקומיות,הסקירות הקבועות שלי של מערכות הבחירות בארץ, ועד קמפיינים חברתיים ופוליטים מהעולם.
כמרצה, כשהתבקשתי פעם להעביר קורס מיתוג במרכז האקדמי ויצו חיפה, אמרתי לראש המחלקה, ירון שין: ״מצויין, אבל בתנאי שאני לא מלמד אותם למתג שוקולד מריר או אורז אורגני, מזה יהיה להם עוד הרבה בהמשך״. ״אז מה כן?״ הוא שאל אותי. ״אני רוצה ללמד אותם למתג תנועות מחאה פוליטיות״. כמעצב, אני חושב שזה היה בתואר השני בלונדון שממש יצאתי מהארון הפוליטי שלי, עם עשרות פרויקטים ומחקרים שנעשו במסגרת הלימודים, ולא מעט כרזות וסטיקרים להפגנות, שבהן אני אוהב לשחרר את זעמי מידי פעם על המציאות.
״חייבים את הירוק של מרצ ואת הכחול של ישראל״
החיבור שלי עם המחנה הדמוקרטי התחיל אי שם בגיל 18, שבו גיליתי את הבית הפוליטי שלי במרצ. הזדהיתי עם המפלגה באופן הרמטי ממש: מדינית, חברתית, ואפילו כלכלית. הצבעתי לה תמיד, גם כשלעיתים לא התחברתי לעומדים בראשה, או עם הדרך שבה היא פעלה. אידאליסט בגרוש, אבל אידאליסט. בשנת 2015 אפילו שיתפתי פעולה, והסכמתי לככב על פוסטר קמפיין הבחירות שלה.
כשפורסם שסתיו שפיר ואהוד ברק חברו למרצ והקימו את המחנה הדמוקרטי – קצב פעימות הלב שלי הלך וגבר, אבל באותה מהירות שבה הטמפרטורה בחדר שלי עלתה בשתי מעלות, כך גם גברה אכזבתי עם השקת המיתוג הראשוני. אני לא מהמעצבים שפונים באופן יזום ללקוחות פוטנציאלים, עד היום איכשהו הדברים תמיד הגיעו אלי. הפעם דחף פנימי בתוכי היה בלתי נשלט ממש. קלישאתי או לא, אבל הבחירות בסבב הנוכחי שלהן הן צו שעה נדיר, הזדמנות חד פעמית שהמדינה שלנו קיבלה רגע לפני הגשמת כל התחזיות האפוקליפטיות. אין הרבה פעמים שאתה מקבל בחיים הזדמנות שנייה לתקן גורל.
זה היה ערב חמישי, העליתי פוסט קצר ומהיר בפייסבוק על אותו מיתוג חסר מיתוג שפורסם. קיבלתי עשרות לייקים ותגובות, ובאחת מהן שמו של איתמר ויצמן מהמחנה הדמוקרטי תוייג. למי שלא מכיר, ויצמן הוא איש רב פעלים, שלפני כמה שנים הוא הקים את אחד המותגים הכי קולים בעולם שנקרא Cool Cousin, אבל בכלל אני נתקלתי בו כאחד מהמקימים של V15 בבחירות שלפני ארבע שנים, ואפילו כתבתי על המיתוג שלהם בעבר.
בצעד שהפתיע אפילו אותי, התקשרתי אליו, ושאלתי: ״טוב, מה הקטע? מי הסטודיו? מה זה זה?״.
איתמר שתק לרגע, ובאלגנטיות האופיינית שלו שאל אותי: ״צודק, זה היה משהו שעשינו זריז, היינו חייבים משהו״. באותה זריזות הוא שאל: ״בא לך להציע לוגו אחר?״.
ללא שום שליטה בסוגרים, המילים יצאו מפי: ״ברור!״.
״אבל אנחנו כבר באויר! אז יש לך 24 שעות״, הוא ענה.
למזלי, תכננתי להגיע ממילא לסטודיו באותה שבת לסגור איזו מצגת לאיזה לקוח, אז אמרתי לו: ״סבבה, יש לי כמה שעות בשבת, אכין משהו, כן כן, לא לא״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
וכך, ללא בריף מסודר, עם הכוונה זריזה של איתמר – ״חייבים את הירוק של מרצ ואת הכחול של ישראל״ – וחיזוק של אחד המעצבים הכי פוליטיים היום בישראל וחבר יקר, סני ארזי, במוצאי שבת של סוף יולי רקחתי את הלוגו של ״המחנה הדמוקרטי״ בישראל. 24 שעות אחרי, לאחר מו״מ קואליציוני מפרך, איפשהו לקראת חצות הוא התקבל. יומיים של קצת ליטושים, בדיקות, והלוגו הועבר לידיים הנאמנות של צוות הקמפיין שגובש, ואני המשכתי לדרכי.
אני לא מאמין ב״המצאת גלגלים״ עיצובים חדשים, בטח שלא בעולם הפוליטי, או ביצירת פרובוקציות עיצוביות – עד היום כל מי שניסה לעשות נכשל (ע״ע הימין החדש, בחירות 2019 מועד א׳) – אלא במתיחת גבולות המוכר. זה מספיק. צריך להיות רלוונטי למהות, להיות עדכני עיצובית ומעט בלתי צפוי – ואז זה נוקאאוט.
״אני לא מאמין ב׳המצאת גלגלים׳ עיצובים חדשים, בטח שלא בעולם הפוליטי, או ביצירת פרובוקציות עיצוביות – עד היום כל מי שניסה לעשות נכשל – אלא במתיחת גבולות המוכר. זה מספיק. צריך להיות רלוונטי למהות, להיות עדכני עיצובית ומעט בלתי צפוי״
מחקר מקומי ובין־לאומי קצר, והיה לי ברור מה אני לא רוצה לעשות: גופנים באלכסון, נקודות אדומות (ונקודות בכלל), כתמים בצורה של מריחות מברשת, או כל מיני פסי הדגשה מתחת לסלוגנים. רציתי לוגוטייפ טיפוגרפי פשוט, נקי, חזק ועוצמתי. הגופן שנבחר הוא היציאה הבאה של ינק יונטף, שעבר הרחבה ידנית של 105%. האייקון שיצרתי מורכב משילוב משולש של הסימן שוויון (=), דגל של מאבק, וציטוט מתוך דגל ישראל של שני הפסים. המגן דוד היה מחוץ לתחום.
האתגר הצבעוני היה לא פשוט: עד היום לא חוויתי מקרה שהצבעים ירוק וכחול השתלבו באופן הרמוני, הם דומיננטים וטונליים באותה עוצמה, הם לרוב שני צבעים ״קרים״, והשילוב שלהם אחד ליד השני בעיקר הזכיר לי את הצבעוניות של ״הבית היהודי״. החלטתי שבניגוד לשאר ״המתחרים״ בזירה – זה יהיה לוגו ללא צבע מלא (solid color), אלא עם מעברי צבעים שבין כחול לירוק. רציתי שזה יהיה לוגו שתהיה לו תנועה, ולא רק בגלל הצורה הפיזית של הדגל שבו, אלא גם בגלל הצבעוניות. לא האמנתי שזה ״יעבור״ את הלקוח בכזו קלות. בניגוד לעולם המסחרי, או לזירה הפוליטית הבין־לאומית, בזו המקומית שלנו אין כמעט לוגואים של מפלגות שאינם בצבע אחיד מלא. אני מסיר בפני מקבלי ההחלטות את הכובע.
זה כבוד עצום עבורי לקחת חלק, גם אם מזערי, במאבק להחלפת משטר נתניהו, ולעזור למחנה הדמוקרטי, גוף פוליטי חדש עם המצע של מרצ; הממלכתיות, האחריות והעוצמות של אהוד ברק; הערכים של ניצן הורוביץ והכריזמה האין־סופית של סתיו שפיר. את קמפיין הפרסום כבר לא עיצבתי; ארגז הכלים הועבר בתחילת אוגוסט לצוות הקריאייטיב המוכשר. וכן, אני מסתובב ברחובות לעיתים מלא גאווה, ולעיתים המעצב שבי נזעק כשאני רואה דברים שאמרתי להם במפורשות: ״את זה יהיה אסור לכם לעשות!״.
אבל אתה לומד לשחרר. לוגו או עטיפה מיתוגית לקמפיין פוליטי הוא לא הדבר הכי חשוב. בעשורים האחרונים ראינו לא מעט דוגמאות למיתוג מדוייק וחדשני שאינו היה ערובה לניצחון, בדיוק כמו שלוגו נוראי איננו ערובה לכישלון (ע״ע טראמפ והילרי קלינטון 2016). בסופו של דבר אנחנו בוחרים בקלפי דרך, אנשים וערכים.
ואני, בלוגו שיצרתי, פשוט ניסיתי לשלב אותם עם צורה גרפית וכמה צבעים משתנים. זו תרומתי הצנועה למאבק. אני מקווה שב־17 בספטמבר נחליף סוף סוף את משטר נתניהו, עם או בלי לוגואים יפים.
צאו להצביע.
The post עודד בן יהודה: להשפיע על המציאות עם או בלי לוגואים יפים appeared first on מגזין פורטפוליו.
