ירידה קטנה אל מתחת לרחוב יפו הסואן שבמרכז ירושלים, בין מגרש חניה צידי למבנה לשימור בבעלות אחד הבנקים הגדולים, מובילה לעולם אחר. הסטודיו של האחים Gab ו־Elna, היוצרים תחת השם Brothers of Light, הוא מחילת ארנב אל עבר ארץ הפלאות: ציורי קיר, קנבסים גדולים, מדבקות על רהיטים וכוסות שתיה – בכולם נגעו ידיהם של השניים, עמוסי צבעים רווים, קווים גרפיים ודמות אחת עם מקור המזכירה פינגווין שחיה בתוכם. הסטודיו הזה הוא בסיס הבולמוס היצירתי של גאב ואלנה, שבעבורם מציאת פיסת שטח ריקה לעבודה היא משימה שאין לה סוף.
יצירות הרחוב של האחים פזורות במרחב הציבורי: מקיר החתך של בניין תעשיה שברחוב הרכבים בתלפיות, דרך היצירה שבבית הספר לקולנוע סם שפיגל, ציור בבניין כלל המושמץ או בפינות אקראיות ברחבי דרום תל אביב. סגנונם המובחן משלב משטחי צבעים מנוגדים, שימוש חוזר בקווים מעוגלים שחורים ולבנים, ונקיון גרפי שלרוב אינו מאפיין את היצירות בקירות השכנים.
הערב (17.9) תיפתח בגלריה ביתא ״טריפ אחרון בירושלים״, תערוכה של האחים – גאב בן ה־28 ואלנה בן ה־32. זו תערוכת פרידה מהעיר שבה גדלו, רכשו את ההשכלה שלהם והתחילו לצייר בה על קירות; רגע לפני שהם עוברים לצפון. ״אנחנו מחפשים שקט. מקום זול יותר, רגוע יותר, שמאפשר לתכנן דברים לטווח ארוך״, מספר גאב.
תהליך העבודה בגלריה ביתא. צילום: Aroke
״במקור אנחנו מקטמון הישנה, שנינו בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אבל לא למדנו יחד באותן שנים. הלימודים הייתה פאזה אחרת בחיינו, רק אחריה התחלנו לעשות את מה שאנחנו עושים היום. תמיד עשינו את זה קצת, אבל אחרי שסיימנו את הלימודים התחלנו לעבוד ודי נמאס לנו מהעולם של פרסום וישיבה מול מחשב מבוקר עד ערב. התחלנו לעשות קירות וזה גדל משם.
״גדלנו בבית שלא הייתה בו טלוויזיה וכל הזמן היינו בחוץ. נכנסנו לבצלאל בגיל מוקדם אחרי התיכון, הגענו מרקע של אמנות אבל אז הבנו שאנחנו לא רוצים את העולם של עיצוב שמתרחק מכל מה שגדלנו עליו; לחוש את הדברים, להסתובב ביניהם. לי אישית זה לא גורם להרגיש טוב שאני לא יכול לעשות לגמרי את מה שבא לי לעשות״.
כשהם נשאלים כיצד התחילו את הרומן עם קירות העיר, הם מספרים על השלג שפקד את ירושלים בחורף של 2015. ״חיברנו תנור קטן במרפסת הסגורה ופשוט התחלנו לצייר״. זה היה הקיר הראשון. ״רחוב זה עוד פלטפורמה, עוד מדיום באומנות בשבילנו״, מוסיף אלנה. ״זה משלב להיות בחוץ, לפגוש אנשים, כל קיר שאתה עושה הוא כמו משימה שאתה יוצא אליה. זה לא כמו לעבוד בסטודיו עם קנבס או דף. זה שונה, זה אף פעם לא אותו דבר. הדבר הזה ממכר. אתה מתחיל בקיר קטן, לאט לאט גדל, מכיר אמנים, מכיר את התחום״.
הכל יונים וקירות גבוהים
מנעד היצירה של אלנה וגאב – שאימצו את שם התערוכה הראשונה המשותפת שלהם כשמם המקצועי – מבטא אמנם שחרור מהכבדות המאפיינת את ההתנהלות בזירת האמנות הפלסטית, אך הוא לא נטול חוקים משלו. ״ברחוב החזק שולט. אתה צריך שהדברים שלך יקפצו החוצה. אתה צריך להיות מגובש. ההרחוב וא לא זירה סלחנית: הוא מכריח אותך למצוא את השפה שלך בשביל לבלוט מעל כל מה שקורה בו״ מספר אלנה.
״אנחנו מציירים המון סיטואציות שאנחנו חווים ביחד, שקורות ברחוב, מערבבים אותן עם דברים של אמנים מהעבר״, מוסיף גאב. ״האמנות שלנו היא מאוד ויזואלית – אנחנו מציירים משהו ואדם אחר יכול לראות משהו אחר לגמרי. הרבה אנשים שואלים אותנו מה יש בציור, אבל אנחנו רוצים להשאיר להם מקום לחשוב. אנשים רוצים תשובה. היינו עכשיו בפסטיבל בקאריביים: הצבעים היו מטורפים. אנחנו יוצרים מתוך החוויה שאנחנו חיים אותה. זה פחות להעביר מסר מגובש, זו דרך חיים שאנחנו מביאים לאמנות שלנו״.
כיצד אתם בוחרים קיר?
אלנה: ״הרבה פעמים אתה מסתובב על אופניים או באוטו ורואה קיר שאתה רוצה לעבוד עליו, שיתפוס את האנשים שנוסעים ברכב או את האנשים שיוצאים מהרכבת בירושלים. אנחנו חושבים כאילו היינו מפרסמים משהו, אבל אנחנו לוקחים את זה למקום טוב״.
גאב: ״זה בא מהעולם של הסקייטבורד. שנינו התחלנו בגיל מאוד צעיר לרכב על סקייטבורד, היינו הרבה בחוץ וחיפשנו ספוטים לרכב בהם. זה אותו דבר כמו לחפש קירות: אתה יכול לראות קירות שכל מי שהולך ברחוב רואה אותם. ככל שאתה עושה יותר נפתחות לך האופציות לעוד קירות. יש ספוטים שאתה יכול לעבוד מאוד מהר ויש ספוטים שיש לך זמן בהם, כמו מקומות נטושים לדוגמה״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
אחד הפרויקטים האהובים על השניים נעשה במקום שכזה. בנסיעה אחת לבית שאן הם מצאו מפעל תרופות נטוש שבנייתו מעולם לא הושלמה והתאהבו. יותר משנה לאחר מכן השניים שבו וציירו שם את אחד מציורי הקיר הגדולים ביותר שיצרו.
תהליך העבודה על Fourheads, בית שאן, 2019
Fourheads, האחים על רקע הקיר הגמור
אלנה: ״מהרגע שנכנסו לשם הרגשנו שאנחנו במקום שחייבים לחזור אליו. לקח לנו יותר משנה לחזור אבל בסוף עבדנו שם. היינו שם חמישה ימים, עבדנו עם רולרים וישנו באוהל. ציירנו סצנה שמתפתחת בארבעה שלבים, סיטואציה שמסתבכת. בשבילנו זה יותר אינסטליישן, אתה נכנס לחלל, הכל יונים וקירות גבוהים, כמו קפלה. אתה מרגיש קטן ביחס לציור״.
גאב: ״זה לצאת לעשות משהו שעוד לא עשית. להוכיח לעצמך שאתה יכול לעשות את זה. יש בזה ממד של אקסטרים. לעמוד על סולם גבוה עם מקל של עשרה מטרים עם צבע״.
עבודות בסדר גודל שכזה קשה לבצע בארץ: הפיקוח המשטרתי, היחס העירוני כלפי יצירות רחוב (״יש לנו ציור בבן סירא שהעירייה באה והתקינה ארון חשמל על חצי ממנו. זה מבאס״), ודלות האמצעים הביאה את השניים ליצור הרבה בחו״ל. אחת המדינות שבהן הם פעילים ביותר היא צרפת, שם השתתפו בפרויקט ברובע ה־12 בפריז. השניים הביאו את סגנונם הייחודי אל קיר שמתחלף כל ארבעה חודשים, שעליו מוזמנים לצייר אמנים מכל העולם. ישנו גם פרוייקט במקסיקו של יצירת מתחמי תרבות באזורים מתפתחים שאליו הם נוסעים בקרוב.
גאב: ״בארץ לא נותנים לנו את החופש כמו שנותנים לנו בחו״ל. שם נותנים לך קיר גדול ולפעמים אפילו לא מבקשים סקיצה. פה זה עובר אישור של בעלי הנכסים ולכל אחד מה יש להגיד. הבירוקרטיה פה קשה. גם אין מי שמסדר לך את הקירות האלו לרוב אתה צריך לעשות את רוב העבודה״.
מה בנוגע לגלריות ולחללים מסודרים יותר?
אלנה: ״נראה שגלריות פחות מעוניינות בתחום זה של אומנות אורבנית״.
ואתם מעוניינים בהן?
גאב: ״אנחנו לא תופסים את עצמנו כאמני רחוב, אנחנו תופסים את עצמנו כאמנים. אנחנו גם מציירים בחוץ וגם עושים קנבסים, פסלים…מה שמעניין אותנו. הכל בארץ מרגיש מקוטלג. עדיין יש כאן הייפ סביב ׳אומנות רחוב׳״.
אלנה: ״זו אמנות לכל דבר. אי אפשר שלא להשוות עם מה שקורה בחו״ל- שם אמני רחוב מציגים בגלריות, מציגים עם אמנים פלסטיים. בארץ זה תמיד נופל לכותרת של ׳אומנות רהחוב נכנסת לגלריה׳. זה תקוע במשהו ראשוני״.
מה הייתם רוצים שיקרה?
אלנה: ״שיבינו שיש לזה כוח חזק ברחוב ושיתייחסו בהתאם. שיאצרו את זה ויזמינו אמנים לקיר מסוים״.
סינדרום ירושלמי
בתערוכה בגלריה ביתא מציגים האחים מנעד רחב של עבודות, בעיקר מהשנה האחרונה, ״הרבה קנבסים, עבודות על נייר, אינסטליישן, וידאו שמתאר את הפרויקט שעשינו בבית שאן וקצת מאחורי הקלעים על איך אנחנו עובדים. וכמובן ציורי קיר״, אומר אלנה.
איזו חוויה אתם חושבים שהקהל יחווה שם?
״אני מקווה שקצת טריפית. בריחה מהמציאות״.
אוצרת התערוכה, אביטל נאור וכסלר, משתמשת גם היא במילה מציאות כשהיא מתארת את היצירה שלהם. ״האחים דיברו הרבה על חוויה הזייתית, על כך שמסתכלים על משהו שרגילים להסתכל עליו אבל הוא נראה אחר. אני חושבת שזה סינדרום ירושלמי באופן כללי – יש בעיר הזו משהו מאוד אפרורי, יום־יומי, אנשים הולכים לשוק, אבל גם המון תופעות הזויות. זה חלק מהחומר של העיר. בגלל שירושלים כזו קשוחה היא מוציאה ממך את הקצוות; המקום הזה שמסתכל על המציאות ומעבר לה״.
פיל רוז׳, מרטיניק (הקאריביים), 2019
כיצד זה בא לכדי ביטוי ביצירה שלהם?
״הצבעוניות פסיכדלית והאלמנטים עם אורנמנטיקה כמו חמסות או שערים ארכיאולוגיים נראים לי כשילוב נכון לעיר שמנסה להיות גם כאן ועכשיו וגם באיזה עולם עתיק וגם במתיחות חברתית ופוליטית כל הזמן. זה לא במקרה שהם ירושלמים, כאן אתה לא יכול להתחמק מדו קיום עם כל מני דברים. הכל טעון כל הזמן. הם עושים משהו מאוד מעניין בחיבורים בין הדברים״.
מה את יכולה לספר על תהליך האוצרות של התערוכה?
״האחים רצו ליצור תערוכה בגלריה. חלק מהעבודות ממוסגרות, ישנה התבגרות. הם חושבים על הצבה, על קומפוזיציה ועל התייחסות לחלל. הם יצרו הרבה עבודות נייר, עבודות על קנבס, כאלו שצריכות קיר לבן. שניהם בוגרי בצלאל, להציג בגלריה זה דבר שהם עשו במהלך השנים ועכשיו הם עושים את זה בירושלים.
״לצד זה הם יצרו עבודות חדשות מתוך שיחות שקיימנו, שיש בהן התייחסות לבחירת צבעים כדי שתהיה תקשורת בין החלקים. בתערוכה יהיו שני מיצבים, עבודות קיר מותאמות־חלל, וגם בתוך התערוכה עצמה יהיה המתח הזה שבין משהו יותר מעונב למשהו יותר חופשי״.
Brothers of Light, טריפ אחרון בירושלים
גלריה ביתא, יפו 155, בית סיידוף, ירושלים
נעילה: 27.9
The post הטריפ האחרון בירושלים של Brothers of Light appeared first on מגזין פורטפוליו.
