בכניסה לחלל התערוכה של יעל בורשטיין העיניים צריכות להתרגל רגע למבנה העומק של החלל. תחושה של כניסה לתוך מרחב מוזר, שטוח, אחיד, עוטפת את הצופים יחד עם הצבע האפור הבהיר של הקירות. שם התערוכה ״טהור וקשה ולבן העולם״ אינו מבאר דבר, אך התחושה היא שפסענו לתוך חלל שהחוקים בו אחרים, שכל זווית ראייה בו רושמת רישום אחר.
״אחד הדברים שבולטים לעין בתערוכה הזו (לעומת תערוכות אחרות) הוא שיש בה משהו עקרוני שחומק מהגדרה. לא ניתן להיכנס ולהגיד על מה התערוכה. באמנות הרבה פעמים זה לא על מה, אלא על האיך״, אומרת דלית מתתיהו, אוצרת ראשית לאמנות במוזיאון תל אביב, שאצרה את התערוכה. ״השאלה על מה התערוכה היא שאלה שיש לי עליה מלחמה ניצחת עם הצורך להעביר מסרים ברורים. הרצון הזה להגיד או להבין מיד על מה התערוכה – זה חיפוש במקום הלא נכון. אין פה סיפור חד משמעי, יש פה קרעי מציאות״.
ומוסיפה האמנית, יעל בורשטיין: ״העבודה על התערוכה הזו החלה לפני שבע שנים. כמובן שהיו גלגולים וההצעה שהייתה לפני שבע שנים קיבלה כיוונים חדשים. התחלתי לעבוד עם האוצרת נילי גורן ז״ל ומאז היו שינויים גם אצלי וגם במוזיאון. החללים השתנו. בשנתיים שלוש האחרונות זכיתי לעבוד עם דלית, ש׳קיבלה אותי׳ להמשך העבודה, והדיאלוג שלנו היה חזק ונדיר: אני רואה את זה כשיחה בהירה ועמוקה בינינו.
״דלית היא אוצרת ייחודית, שבאה מאמנות, אבל התשוקה שלה היא לכתיבה, למילה, לספרות. אני גם שואבת הרבה השראה משם, וכך יש בינינו שיחה ׳מחוברת׳, משהו שנקרא לו ׳בין המלים׳; השיחה בינינו היא דווקא על השתיקות והפערים ופחות על המצוי״.
מנין מגיע שם התערוכה?
״כותרת התערוכה שאובה משיר של אברהם בן יצחק, משורר מתחילת המאה ה־20 שהיה אהוב ליבה של לאה גולדברג. אני אוהבת את השירה שלו. הוא לא כתב הרבה אבל הוא הותיר עליי רושם רב. חיבור של מילים שמייצר הצעה לעולם שהוא גם טהור, וגם קשה וחומרי וגם לבן, שיוצק קור בתיאור הזה – יש במשפט הזה מעין תיאור עם מרווחים – שנותן לצופה לטייל בתוכו כמו בחלל התערוכה, שהיא עולם אלטרנטיבי״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
וכפי שהן מתארות זאת, את הקשר הפואטי בין השתיים הצופה מוצאבחוויית החלל של התערוכה, יותר מאשר בהסבר המילולי. ״אנחנו רואות שיש אנשים שמקבלים על עצמם את אזורי העמימות של התערוכה ויש אחרים, שיוצרים לעצמם סיפור על מנת להסביר את התפקיד של כל אחד מהרכיבים״, אומרת מתתיהו. ״התערוכה היא הצעה של עולם. אני חושבת שבכל תערוכה או עשייה של אמן יש איזו הצעה לעולם אלטרנטיבי למציאות שאנחנו חיים בה״.
בולט במיוחד המעבר בין דו־ממד לתלת־ממד בפיסול. הפסלים המתנוססים לגובה, מזווית מסויימת נראים כקו דקיק שכמעט נעלם. הצילום הוגדל ויצא מהקשרו – מוויזואליה צילומית הפך למרחב.
״בקטלוג בחרנו לא להראות את ההיסטוריה של העבודה שלי. אני עובדת הרבה עם קולאז׳. אני מתחילה כל יום בין עשר דקות לשעתיים של רישום ומשם עוברת לקולאז׳ – שבו העשייה היא חיתוך והוצאה של דימוי וחיבור לדימוי אחר, עיסוק בפרגמנטים. כך הדברים התחברו הנה. אני עוסקת בפיסול ורישום באותה גישה״.
אני ראיתי דמויות בפסל המופשט, גובה ודקיקות א־לה ג׳קומטי. עץ שנשרף ונוצר ממנו אוד דקיק. את רואה בזה פיסול או רישום במרחב?
״אני פחות עסוקה בהגדרות. אני חושבת שלפיסול לרוב יש איזו נטייה להתבדל – לעמוד על פודיום ולהציג את עצמו. פה רציתי שיהיה יותר בלתי אמצעי, החלל מזמין את הצופה לאיזשהו טיול בגן, גן פסלים שכל אחד פוסע בו ורואה בנקודות מסוימות בחלל דברים שמתגלים לך – נקודות שהתפיסה מייצרת בהן משהו חדש: אם עומדים מול האיש העומד, פתאום מגלים שיש עוד אחד. זה מה שמעניין בפיסול ובתלת־ממדיות – שבכל מקום מגלים משהו אחר, ופה נוצר יחס בין עין הצופה לבין החלל ובכל זווית השטיחות הופכת למשהו אחר״.
איך בכל הדיוק וההיגיון והטוהר הזה, ניצב פתאום הקיר החשוף והמנופץ, קיר גבס פשוט, שעומד בניגוד חד לאלגנטיות של המרכיבים האחרים.
בורשטיין: ״הריסוק הוא ביטוי לתהליך שקיים בכל מקום, ש פה בקיר זרות ואלימות שהיא גם מפתח אחר לראות את העבודה כולה״.
מתתיהו: ״זו הזדמנות להאיר משהו חשוב: יש איזו תפיסה בינארית, שאם משהו קרוע ושבור אז הוא אקספרסיבי ורגשי ויש בו תשוקה, ואם הוא מהוקצע ונקי, הרי שהוא קר מאופק ושכלתני. וזה לא נכון, כי הקרע והריסוק והשבר קיימים בכל התערוכה. אלא שהם מתגלים באופנים שונים. זו הבחנה חשובה, כי ככה בוחנים תערוכות ואמנות בכלל – ברגע שרואים אמן פרוע – אומרים עליו שיש לו תשוקה. ואם הוא רושם קו מינימליסטי, מדויק או עדין, אז הוא לא״.
יש פה תחושת עומק שצריך להיפתח אליו ולקלוט אותו ברמה החושית, תפיסתית. משהו שבתחילה הוא מאוד קר ומתחיל לעטוף אותך כשאת פוסעת פנימה.
בורשטיין: ״אני נמשכת להפשטה ולמינימליזם לא בגלל האסתטיקה, שנהוג לכנות אותה ׳רזה׳ או ׳אלגנטית׳. היופי שבדברים, בעבורי, נמצא בתהליך של חישוף או התקלפות, משהו יותר פרימיטיבי. ולכן אנשים רבים מתחברים – כי זה מינימליזם שמצליח לתמצת ולמצות איזה משהו שהוא טרום גברי/נשי, טרום מילולי – משהו קדום וראשוני שקיים אצלנו״.
את החלק המילולי בחרה מתתיהו, האוצרת, להציג באופן בלתי שגרתי, גם בקטלוג התערוכה. ״מכיוון שהעבודה היא רישום בחלל ונוצר נרטיב פתוח בין האלמנטים בחלל, ניגשתי אל הקטלוג כבמה לטקסט מסוג חדש, כתבתי מחזה״, היא מסבירה.
קראתי את זה כמו תיאטרון אבסורד. הארכיאולוג מדבר עם דמות עומדת או שוכבת, חור בקיר מגיב בקוצר רוח. היחסים בין הדמויות, שהן בעצם פריטים דוממים, מאוד טעונים.
״נכון – האלמנטים בחלל מדברים בינם לבין עצמם. יש פה כל מיני שאלות שכביכול מדברות על הצורה בלבד ואנחנו לא נוהגים לתת להן חשיבות – שיווי משקל, חומריות, יחסים שבונים את העולם. הצבע האחיד משטיח את החלל כמו אשליה אופטית של מצע ציורי. הפסלים שפזורים בו והיחסים ביניהם מעלים משהו תיאטרלי, אשלייתי־סיפורי״.
יעל בורשטיין, טהור וקשה ולבן העולם
מוזיאון תל אביב. נעילה: 4.10
The post העולם השטוח של יעל בורשטיין appeared first on מגזין פורטפוליו.
