פוסט אוביקט: לעורר תשוקה לפריט דרך טקסט

Yuval:

בוקר טוב ענר, מה שלומך?

Aner:

בוקר טוב, מצויין

Yuval:

סיקרנת כששלחת לי מייל וכתבת בו על תנועת אמנות חדשה בשם פוסט אוביקט

Aner:

פוסט אוביקט הוא פרויקט אמנות דואר אנטי צרכני וחינמי שמטרתו ליצור התבוננות אחרת באוביקטים ובעצמנו. זו צורה חדשה של אמנות שמחברת טקסט לאוביקט. הטקסט נשלח בדואר לפני האוביקט כשהמטרה היא לנסות לעורר תשוקה של נמען לפריט דרך טקסט. אני התחלתי את זה בתל אביב ועניינתי בזה אנשים בעולם בעיקר אמנים שמתנסים בזה בברלין, בקנדה ובארצות הברית

Yuval:

ומה היו התגובות?

Aner:

זה עורר המון עניין. אנשים מאוד מתחברים לזה ומסתקרנים. תחשוב על זה שלצד חיי היום־יום שלנו אנחנו מוקפים בפריטים ובחפצים ומקיימים עימם סוג מסוים של יחסים. אנחנו משתוקקים אליהם, משתוקקים לרכוש אותם, להיות הבעלים שלהם, כל הצרכנות מתבססת על זה. אבל התשוקה לפריט לעתים קרובות מסתיימת ברגע הקניה, אפילו עוד לפני שהוא מגיע הביתה: פריטים רבים שאנו רוכשים נזרקים באיזו פינה בבית, ולעתים אנחנו אפילו לא משתמשים בהם, למרות שהפריט נקנה בכסף רב ועורר חשק גדול.

הפריטים הפכו חסרי יחוד, לא מעניינים, להוציא רגע אחד של תשוקה. זה מדבר אל הרבה אנשים ״לשחק״ במשחקי דואר, להעלות תשוקה לפריט דרך הטקסט שנכתב אליו. כל הרעיון הוא שהפריט יווצר בדמיון של הנמען עוד לפני שהוא מקבל את הפריט. רגע המפגש של הפריט המדומיין עם הפריט האמיתי הוא רגע מעניין: בדרך כלל אין התאמה ביניהם, וזה יוצר תהליכים נפשיים מעניינים

Yuval:

אבל אם יורשה לי להקשות, זה לא לגמרי פוסט אוביקט, כי האוביקט עדיין שם. ברגע הראשון ששמעתי על פוסט אוביקט המחשבה הראשונה הייתה על העולם הדיגיטלי

Aner:

נכון, זה מאוד קשור לעולם הדיגיטלי. אבל דווקא מכיוון הפוך: האוביקט הוא שם כמו שאתה אומר, אבל בעולם הדיגיטלי הוא נוכח פחות, ואובדת הייחודיות שלו. כשאתה רוכש פריט לצידו מופיעים עוד עשרות פריטים דומים, ומתברר שהוא לא מיוחד בכלל. לתנועת פוסט אוביקט יש גם מסר חברתי, והיא משתדלת להיות דיגיטלית באופן מינימלי. הרעיון הוא לחזור ולהשתמש בתקשורת המכתבים של פעם, ולא באפליקציות, לשמר משהו מהחוויה של לקבל מכתב בדואר או פריט בדואר שאתה מחכה לו.

ענר גוברין

אנשים מתחברים גם למסר החברתי הזה. הרי חברות כמו אמזון רוצות רק שתהיה מסופק, מבסוט, ותצרוך עוד ועוד. פוסט אוביקט לא רוצה לספק אותך: זה בחינם, כך שהמוען לא מכר סחורה ולא חייב את הדירוג של הנמען. במקום זה הוא רוצה לגרום לנמען לחשוב, לתהות, להסתקרן. הוא לא חושש לאכזב את הנמען. חברות כמו אמזון רוצות שתדע כמה שיותר על הפריט ותדמיין כמה שפחות, פוסט אוביקט רוצה שתדע כמה שפחות ותדמיין כמה שיותר

Yuval:

אהבתי! אתה יכול לתת קצת דוגמאות לפריטים שנשלחו ואולי מה היה התיאור שלהם?

Aner:

יש המון סוגים של פריטים וטקסטים. לדוגמה, יש סדרת פריטי ערים: אני יוצא לעיר מסוימת בישראל או כשאני בחו״ל ובמסע הזה אני מוצא כל מיני פריטים, לפעמים ברחוב, לפעמים בשווקים, הם מספרים סיפור מסוים והנמען מקבל מפה איפה מצאתי כל פריט, ומה סיפור מסגרת. לפעמים הפריט הוא חלק מתעלומה בלשית שהנמען משתתף בה ומעורב בה, לפעמים שני אנשים שונים כותבים לנמען שיש ביניהם מערכת יחסים כלשהי והם מנסים לערב את הנמען דרך הפריטים.

יש גם סדרות של פריטים. לדוגמה, יש סידרה של פריטים לא מזוהים: אתה מחזיק את הפריט ביד ולא מצליח להבין מה הפריט, לא מזהה אותו. יש סידרה של פריטים מניפולטיביים:, פריט מניפולטיבי הוא פריט שאמור ״לגרות״ את המוח שלך להגיב באופן מסוים, לדוגמה לצחוק או לפחד או להגיד כמה זה ״חמוד״, והטקסט מעודד את הנמען לא להיכנע למניפולציה של הפריט, להילחם בה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חלק מהפריטים הם יפים ואפשר לשים אותם בסלון, אבל לא כולם. יש פריטים שהם חלקי חרקים או צמחים, או דוגמה אחרת, יש לי חבר כירורג ששולח לי פריטים שהוא הוציא מהבטן של ילדים ומבוגרים שבלעו אותם. יש אוסף של טישיו משומשים של מנהיגי אומה וגנרלים, פריטים שהם פרודיה על אספנות

Yuval:

וואוו. כמה אנשים כבר חברים בתנועה?

Aner:

כמה עשרות חברים בארץ ובעולם. כל אחד שמקבל ממני פריט מתבקש לשלוח טקסט ואחר כך פריט לאדם אחר. בשביל להיות אמן פוסט אוביקט כל מה שנדרש הוא אהבת אדם, עניין בפריטים ודמיון

Yuval:

ומאיפה אתה מגיע לכל זה? ספר קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר?

Aner:

לפני זה אני רוצה רק לומר שפוסט אוביקט הוא חלק מאמנות דואר. הרבה אנשים בעולם עוסקים באמנות דואר, תנועה שהתפתחה בשנות ה־50 על ידי ריי ג׳ונסון ואמנים נוספים בניו יורק. יש להם אתרים באינטרנט ובפייסבוק והם שולחים אחד לשני יצירות אמנות, בדרך כלל זו גלויה מצוירת אבל גם יצירות גדולות יותר.

אני פסיכולוג קליני, מרצה בתכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן ופסיכואנליטיקאי במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. חוץ מזה אני אספן חובב

Yuval:

הא! עכשיו הכל ברור, הייתה לי תחושה שיש פה יצר אפסנות כזה או אחר. ולא שזה מופרך, אבל אותי תגיד משהו על החיבור בין פסיכולוגיה ופסיכואנליזה לעיסוק שלך באמנות ובאוביקטים?

Aner:

יש באמת יצר אספנות, לא יודע אם בורכתי או שזו שעבוד וקללה. יש קשר בין העבודה הפסיכואנליטית לבין פוסט אוביקט. בשניהם הנושא המרכזי הוא תשוקה: מתי תשוקה נדלקת, מתי היא נכבית, איך אפשר לשמר תשוקה, או לכבות אותה כשהיא פוגענית ובלתי רצויה. מה עושים עם תשוקה עודפת ממכרת, או איך מטפלים בתשוקה כבויה שלא מאפשרת לך להיאחז בחיים.

חפצים מעוררים תשוקה סימבולית לאוביקט אבוד, שנדמה לנו שהיה לנו אותו פעם ושאם רק נשים את ידינו עליו נרגיש סיפוק אדיר. ברור שזה אף פעם לא קורה כמובן שבאנליזה עולים כל האוביקטים האבודים של המטופל, וההתמודדות שלו איתם

Yuval:

אתה חושב שהעתיד צופן לנו פחות אוביקטים פיזיים, אפרופו עידן דיגיטלי?

Aner:

אני חושב שתמיד תהיה תשוקה לאוביקטים אמיתיים, קונקרטיים, בגלל הכמיהה לאוביקט האבוד שגם הוא קונקרטי וכזה שאפשר לגעת בו. היום התחום של אספנות פורח כפי שלא היה בעבר, יש געגועים למה שהיה פעם ולא יחזור עוד, לעולם אבוד, והפריט באופן סימבולי מסמל אותו. לכן אני חושב שלצד ההתפתחות של העולם הדיגיטלי תהיה השקעה ליבידינלית עצומה, אם להתבטא בז׳רגון מקצועי, במה שהיה פעם ולא יחזור עוד, בקונקרטי, בפיזי, במצוי, במה שאפשר לגעת בו, במה שהוא ייחודי וחד פעמי, אחד מסוגו

Yuval:

כל עוד הוא מגיע והדואר לא מאבד אותו…

Aner:

הדואר הוא סיפור עצוב של הזנחה…. הוא לא נתפס עוד כחשוב. אנשים מוכנים להשלים עם ההזנחה הזו פשוט כי הם תלויים בו הרבה פחות בגלל הדיגיטציה. גם שרותי הדואר המרושלים מסמלים את התמוטטות העולם של פעם. את העולם הזה אי אפשר להחזיר אבל פוסט אוביקט מנסה לשמר משהו מהאיכויות שלו

Yuval:

אז איך מצטרפים? מה עושה מי שקורא את הכתבה ואומר אני גם רוצה

Aner:

חיכיתי שתשאל את זה… אני מזמין את כל מי שרוצה לקבל טקסט ופריט ולשמוע עוד פרטים על התנועה לכתוב אלי: postobject100@gmail.com. חלק מהפריטים, הטקסטים והרעיונות מופיעים גם בעמוד הפייסבוק של פוסט אוביקט, וגם שם אפשר להתרשם

Yuval:

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Aner:

יש עוד המון. אבל נראה לי שנעצור בזה, לתת זמן לדברים להיות מובנים ולהתעכל