ביום ראשון ננעל פסטיבל העיצוב השנתי של לונדון, ונראה שדיוני הברקזיט וחוסר היציבות הפוליטית לא פגעו בחגיגה. האירוע כלל תערוכות חדשות, אירועים ומיצגים בחללים ציבוריים, בגלריות ובחנויות ברחבי העיר, וכמדי שנה בעשור האחרון, גם מוזיאון ויקטוריה ואלברט (ה־V&A) השתתף בחגיגה והציג תערוכות ומיצבים מיוחדים.
המוזיאון הוותיק ידוע באוספי האמנות והעיצוב הנרחבים שלו, אבל ניכר ששיתוף הפעולה עם פסטיבל העיצוב הזריק לו רעננות. מספר פרויקטי עיצוב חדשים, שנוצרו במיוחד בעבור האירוע, הוצבו בכל עבר – מהשדרה הרחבה שמובילה למוזיאון ועד לאוביקטים שפוזרו ברחבי המבנה העצום. דרך הצבתם של הפרויקטים והמוצגים, כחלק מהתערוכות הקבועות, יצרה עניין רב: המיקס של אוביקטים עדכניים, טכנולוגיה חדשנית ונושאים רלוונטים, על רקע הפריטים הקלאסיים, לא רק תרם לעיצוב העכשווי אלא האיר באור שונה את התצוגה הקבועה של המוזיאון.
כך, כבר ברחבת הכניסה החדשה למוזיאון אפשר היה להבחין בארבעה עמודים כתומים בוהקים שהוצבו על רקע המבנה המוכר. הם היוו חלק ממיצב Non-Pavilion, שבשילוב עם אייפדים שחולקו למבקרים, הציג למבקרים תרחישים שונים בשימוש בטכנולוגיית מציאות רבודה. כל הסרטונים עסקו בנושא של הצמיחה והצרכנות המוגזמת בעידן הנוכחי והשפעתם ההרסנית על הסביבה. לדוגמה, אפשר היה לראות גרמי מדרגות מרחפים ומנסים לאזן כדור בינהם: אלו ייצגו את השאיפה להגיע לאיזון בין האדם למשאבים שלהם הוא זקוק ולכדור הארץ.
בתרחיש אחר, הצופה ראה מבני ענק סביבו, מה שגרם לו לחוש קטן לפתע. תרחיש זה עסק ברעיון שאם בני האדם יתכווצו, השפעתם על הסביבה תקטן גם כן. העמודים שתחמו את החלל, כמו גם הסרטונים, עוצבו בסגנון נקי ומינימליסטי. הם הושפעו מטכניקה שוויצרית לסימון שטחי בנייה עתידיים באמצעות עמודים (Baugespanne), מה שנותן המחשה וויזואלית של הגודל וההשפעה שלהם על המרחב. זוהי דרכם של המעצבים לעורר מחשבה על הצורך בצמצום הנוכחות והאימפקט האקולוגי של האדם, ולהציע את האפשרות להיעזר בעיצוב ובכלים דיגיטלים על מנת לעשות זאת.
מעבר לאפקט האסתטי
פרויקט נוסף שעסק בנושא הסביבתי היה Sea Thnigs (משחק מילים בין לראות דברים לים של דברים) של סטודיו סם ג׳ייקוב (Sam Jacob). הסטודיו הבריטי, יצר קוביה גדולה ממראה דו־כיוונית שריחפה מעל ראשי המבקרים בחלל הכניסה הראשי של המוזיאון. בתוך הקוביה הוקרן סרטון גרפי שבו צפו אלמנטים שונים בים שחור: צמחייה ויצורים תת־ימיים לצד חתיכות של פסולת פלסטיק. הסרטון מתחיל בשנת 1905, שבה החל השימוש התעשייתי בפלסטיק למוצרים, ומסתיים ב־2050, השנה שבה צופים ארגונים סביבתיים שכמות הפלסטיק באוקיינוס תהיה גדולה יותר מכמות החיים הימיים בה.
לפי הסטודיו, הכוונה היתה ליצור תחושה אין־סופית שתשקף מצד אחד עד כמה האוקיינוס רחב, ומצד שני את גודל האתגרים הסביבתיים העומדים בפני החברה היום. האפקט שנוצר, של איום צבעוני שמרחף מעל ראשנו, היה מהפנט ומרשים. בנוסף הסטודיו הציג פרויקט נוסף שהוצב באגף הקרמיקה. במסגרתו הם יצרו מחדש כלי קיבול מהאוסף הקבוע של המוזיאון: מכדים עתיקים ועד בקבוק ליטר וחצי של שתיה קלה.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
אך הכלים החדשים עוצבו כולם מחומרים ממוחזרים או ברי־קיימא. כך לדוגמה, אגרטל אנגלי מהמאה ה־19 נעשה מחדש משבבי פלסטיק ממוחזר. המראה שהתקבל העלה חיוך: הצורה היא אותה צורה מוכרת של אגרטל אלגנטי, אך השבבים יצרו צבעוניות מקושקשת וחסרת אחידות. המעצבים ניסו להציע אסתטיקה חדשה: לצד הפרויקט הם ציינו שכשם שאנחנו מעריכים חומרים טבעיים כמו עץ או אבן, אנחנו צריכים לפתח הערכה גם כלפי חומרים ממוחזרים ואף למצוא את היופי במראה הלא־מושלם שלהם.
המיצג הבליט את אוסף הקרמיקה העשיר של המוזיאון, ויותר מכך הדגיש שהשימוש בחומרים ממוחזרים הוא השלב המתבקש הבא. על כן, על התעשייה לעשות מאמץ להשתמש בחומרים חלופיים ולפתח אסתטיקה חדשה.
בחצר הפנימית של המוזיאון הוצב פרויקט מרשים נוסף שנולד בעקבות מחקר של חומרים אלטרנטיביים. בתוך הבריכה הקבועה ששוכנת במקום הונח מבנה במבוק ספירלי, שדמה לקן: Bamboo (竹) Ring, חלק מניסוי שערך האדריכל קנגו קומה בשיתוף עם אוניברסיטת טוקיו, שבמהלכו נבחן מארג של במבוק עם סיבי פחמן. השילוב מחזק את הבמבוק ומאפשר, לצד הגמישות והיופי של הבמבוק, לייצר מבנה קל משקל אך עמיד מאד.
המבנה שנוצר היה כה קל עד שהיה צורך להניח מספר ענפי במבוקים מלאים במלט בתחתית המבנה, על מנת שלא יתעופף. האדריכל, שאחראי בין השאר על תכנון האיצטדיון הלאומי בטוקיו לקראת אולימפיאדת 2020, הסביר שכוונתו הייתה לשלב חומר יפני מסורתי, המלווה את זכרונות ילדותו, עם טכנולגיה חדישה. הוא ציין שמעבר לאפקט האסתטי המרשים, הוא מקווה שהשילוב יוכל לשמש בעתיד לצורך בנייה, ויסייע לשלב בין אנשים ומקומות.
ברחבי המוזיאון הוצגו פרוייקטים מעניינים נוספים ואפשר היה להבחין שרבים מהם התמקדו גם הם בנושאים סביבתיים וחברתיים. יחד עם זאת, אם לחזור לברקזיט, היה מעט תמוה להיווכח שאף לא אחד מהפרויקטים התייחס למשבר הפוליטי החמור העכשווי בבריטניה. נראה שבסופו של דבר סצנת העיצוב הבריטית מתעמתת יותר בקלות עם הנושאים הבוערים ברחבי העולם מאשר עם מה שקורה בתוכה.
The post אוקיינוס מרחף: שבוע העיצוב של לונדון במוזיאון ויקטוריה ואלברט appeared first on מגזין פורטפוליו.