מגלים אוצרות // ירון הרמתי

הפעם הראשונה

בשנת 2008 אני ואשתי אורנה סיימנו לימודי תולדות אמנות באוניברסיטת תל אביב וחיפשנו את דרכנו. הרגשנו שישנו פער אדיר בין ״עולם האמנות״ שאנחנו הכרנו לבין הקהל הצעיר ולחברים שסבבו אותנו. החלטנו ליזום אירוע שיגשר על הפער הזה תוך מתן במה לאמנים צעירים ואפשרות לרכישת יצירות במחיר בר השגה, ככה שגם חברים שלנו יוכלו להרשות לעצמם לרכוש אמנות. המונחים ״חללים אלטרנטיביים״ ו״מחיר בר השגה״ לא היו נפוצים כמו היום. התערוכה נקראה ״פיק־אפ ארט״ בה הציגו כ־25 אמנים (ביניהם מאיה ז״ק, אניסה אשקר, מאיה בלוך ועוד) בליווי דיג׳יי והופעות חיות. האירוע היה מאוד מוצלח. הוא קיבל חשיפה תקשורתית נרחבת, הגיעו לפתיחה למעלה מ־1000 איש וכ־90% מהיצירות נמכרו. זה היה שיעור אדיר (ומזורז, וגם קצת יומרני) בעולם האמנות – עבודה מול אמנים, לקוחות, לוגיסטיקה, יחסי ציבור ואוצרות.

התחנה הבאה המשמעותית בקריירה שלי הייתה לצד האספן וסוחר האמנות סרג׳ תירוש. במשך כשלוש שנים שימשתי כיד ימינו – ניהלתי את חממת האמנים ״ST Art ואת אוסף האמנות הבינלאומי תירוש דה־לאון. אוסף אמנות עכשווית שהוערך בעשרות מיליוני דולרים וכלל עבודות אייקוניות של אמנים בכירים כגון ויק מוניז, אי ווי ווי, מרינה אברמוביץ׳, וויליאם קנטרידג׳ ועוד. דרך העבודה עם תירוש נחשפתי לראשונה לשוק האמנות הבינלאומי וזכיתי לשתף פעולה עם מוזיאונים, בתי מכירות, ירידי אמנות וגלריות מהשורה הראשונה בעולם.

תערוכה קבוצתית בגלריה זימאק

ירון הרמתי

ירון הרמתי (משמאל) ויק מוניז וסרג׳ תירוש במוזיאון תל אביב. צילום מ"ל

תערוכת עודד בלילטי

תערוכת יגאל עוזרי

את הניסיון האוצרותי המשמעותי שלי קיבלתי כשהגעתי לגלריה זימאק. בארבע השנים האחרונות אצרתי למעלה מ־30 תערוכות של אמנים מקומיים ובינלאומיים, ביניהם יובל יאירי, עודד בלילטי, שירלי שור, אנג׳ליקה שר, ניצן מינץ ודדה, אורית חופשי, מחמוד קייס, רוג׳ר באלן, פיט ואן דן בוג, פיליפ פסקוואה ועוד.

הכיף הגדול בחלל של זימאק הוא המבנה הלא קונבנציונלי, שבנוי מחדרים וחללים שונים (בניגוד ל״קוביה הלבנה״). אחרי עבודה בחלל כזה לאורך זמן, למדתי להכיר אותו על כל יתרונותיו וחסרונותיו. אני מכיר כל פינה וזוית בחדרים השונים, מכיר את התנועה של האנשים בחלל ואת כל נקודות המבט שלהם. זה מאפשר לבנות חלל מעניין, לספר סיפור ולייצר הפתעות.

התחנה האחרונה 

בימים אלו מוצגות שתי תערוכות יחיד שאצרתי בגלריה זימאק – אחת לציירת הישראלית המדהימה דנה זלצמן, והשניה לפסל האיטלקי ווילי ורגינר, שזוהי תערוכתו הראשונה בארץ. שני אמנים ריאליסטים השואבים השראה מן הטבע כביכול, אך כל אחד מהם מעביר, בשפתו הייחודית, את הרעיון ש״הטבע אינו דומם״.

דנה זלצמן בגלריה זימאק

דנה זלצמן

דנה זלצמן

ציוריה של זלצמן נראים במבט ראשון כציורי ״טבע דומם״ קלאסי, אקדמי, אך במבט נוסף מגלים שזלצמן מנהלת למעשה דיאלוג במקביל עם מסורת הציור המערבי ועם האסתטיקה היפנית, שלפיה חפץ יפה אינו בהכרח מושלם, אפילו לא שלם. שם התערוכה ״מונו נו אווארה״ (״הפאתוס של הדברים״, mono no aware) הינו מונח יפני המתייחס להלך רוח מיוחד במינו של רגישות אמפתית לבר־חלוף.

כמו בציוריה של זלצמן, גם פסלי העץ של ורגינר נראים במבט ראשון ריאליסטים, אך מכילים בתוכם רבדים נוספים ונסתרים מן העין. התערוכה ״קלאס״ שואבת השראה ממשחק הילדים הידוע ומרומן סוריאליסטי של הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר מ־1936 בשם זה. אצל ורגינר המציאות כפי שאנו מכירים אותה, אינה רלוונטית. המפתח להבין אותה נעוץ בגופים המתערבבים בין עולמות דמיון שונים במסע מן הארצי לגשמי.

מכל מלמדי השכלתי

ד״ר דיוויד גרייבס, שהיה מרצה שלי בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה, השפיע על אופן ההתבוננות והכתיבה שלי על אמנות. לגרייבס כשרון אדיר בהעברת רעיונות מורכבים בצורה נגישה, נהירה וברורה, גם כשמדובר בנושאים המורכבים והמופשטים ביותר. אני לא אוהב את המקומות שבהם ״השפה הגבוהה״ בטקסטים באה לפצות על רעיון פשטני. בהרבה מקרים הטקסטים משאירים את הצופה מבולבל, חסר אונים ובעיקר מובך. טקסט טוב מורכב לדעתי משכבות שונות של מסרים, אשר פונות גם לצופה המיומן אך גם לחובבן. 90% מהמבקרים בתערוכות, לא למדו תולדות אמנות ואינם בקיאים בז׳רגון המקצועי. אין סיבה לגרום להם להרגיש אי נוחות. בתערוכה הנוכחית של דנה זלצמן הזמנתי את גרייבס לכתוב מאמר לקטלוג שילווה את התערוכה והוא הציע דרך התבוננות מעניינת ומקורית.

וילי ורגינר

וילי ורגינר בגלריה זימאק

תערוכת וילי ורגינר

תערוכת החלומות

בפרויקט הגמר של לימודי התואר השני שלי, בתוכנית ״יזמות וחדשנות״ של המרכז הבינתחומי, פיתחתי פלטפורמה שמשלבת בין מציאות רבודה לאמנות במרחב הציבורי. הרעיון היה להטמיע עבודות אמנות ברחבי העיר בתערוכות וירטואליות, ולאפשר למשתמשים ״לגלות״ אותן בצורה משחקית ומעניינת. (כמה שנים מאוחר יותר יצא המשחק ״פוקימון גו״ שהחדיר לראשונה את אותה טכנולוגיה לקהל הרחב. וממש לפני כמה שבועות קראתי שאפל משיקה מיזם חדש של סיורי אמנות במציאות רבודה). במשך השנים חזרתי לענין ה״מציאות רבודה״ בשתי תערוכות – של מישל פלטניק בגלריה גורדון ובפרויקט של אורי לוין ביריד צבע טרי. בהמשך אף הייתי שותף לסטארטאפ ארטביט (סוג של שאזם ליצירות אמנות). הייתי שמח יום אחד לחזור ולהשלים את המיזם של אמנות ומציאות רבודה במרחב הציבורי.

בקרוב אצלך

בנובמבר תיפתח בגלריה זימאק תערוכת יחיד של יגאל עוזרי ותוצג בה סדרת עבודות חדשה ושונה מכל מה שעוזרי עשה בעשור האחרון. במקביל אני עובד על תערוכה של הפסלת האמריקאית קרול פויירמן, המוכרת בעיקר בזכות פסלי השחייניות ההיפר־ריאליסטים שהציגה בין היתר בביאנלה של ונציה. בהמשך השנה מתוכננים לי כמה פרויקטים עם אמנים (וחברים) שאני מאוד אוהב, כגון קובי אסף, אבנר לוינסון, והרן כסלו. צפויה שנה מעניינת.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // ירון הרמתי appeared first on מגזין פורטפוליו.