״הסרט הזה לא יהפוך אתכם למאושרים״.
עם ההצהרה הזו נפתח – באופן אירוני? ציני? ספויילר? או סתם גילוי נאות – הסרט השמח של המעצב סטפן סגמייסטר, שהחליט לנסות לרתום את כישורי העיצוב שלו ולעצב מחדש את עצמו. הוא התמסר לשלוש שיטות שונות לחיפוש אחר האושר: מדיטציה, טיפול פסיכולוגי ותרופות פסיכיאטריות. הוא מדד, רשם ודיווח בקפידה על תחושותיו ומחשבותיו, הכין רשימת מטלות ונתן לעצמו ציונים על הביצוע.
אבל לחיים היו תכניות משלהם: ״זה התחיל כפרויקט עיצוב כשהייתי במצב רוח די טוב״, הוא מספר באי-מייל, ״אבל אז אמא שלי מתה, והבמאי של הסרט מת. יחסים התפרקו. ובכל זאת, באופן מוזר, אני לא חושב שבסופו של דבר זה סיפור עצוב. אפשר להגיד שהסרט הוא על איזה בלגאן החיים באמת״.
ואיזה בלאגן מפואר: די להציץ בכמה מהעבודות שפירסמו את סגמייסטר והפכו אותו לאחד מהמעצבים הגרפיים המפורסמים בעולם, כדי לרצות לראות את הסרט ואת הלהטוטים הטיפוגרפיים שהוא כולל, שבו סגמייסטר מרכיס אותיות ומילים מבלונים, פרחים, תפוזים, בננות, כלי נגינה, רקדניות, חתול, עלים, נקניקיות (או ליתר דיוק צל של נקניקיות), קלפים, עפרונות, קוביות סוכר, ג׳לטין, פולי וספלי קפה, עלי כותרת, אברי גוף – וזו רק רשימה חלקית.
לקריאה נוספת > סטפן סגמייסטר, המעצב שאמר לא לברק אובמה
Click here to view the embedded video.
סטפן סגמייסטר נולד באוסטריה ב-1962. הוא החל ללמוד עיצוב גרפי באוניברסיטה לאמנות שימושית בווינה (וקיבל תואר מוסמך לאמנויות). ב-1987 הוא הגיע לניו יורק והשלים לימודי תואר שני במכון פראט. לאחר מכן חזר לאוסטריה לשירות צבאי וקהילתי כפי שמחייב החוק באוסטריה, והחל לבצע עבודות עיצוב לעירייה וקיבל עבודות פרטיות בערבים.
בהיותו בן 29 החל לעבוד במשרד הפרסום ליאו ברנט, בסניף החברה בהונג קונג. עד מהרה נעשה לדמות חשובה במשרד, וקיבל לראשונה את ההזדמנות לבחור בלקוחות שאיתם הוא מעוניין לעבוד. הוא לא התכוון להישאר בהונג קונג, והחל לפעול לחזרתו לניו יורק. במסגרת זאת עבד תקופה קצרה בסרי לנקה, ובהמשך קיבל משרה בניו יורק; כעת שימש כמעצב ראשי לצד המעצב האגדי טיבור קלמן. זמן קצר לאחר מכן החליט קלמן לסגור את המשרד וסגמייסטר החליט לפתוח סטודיו משלו, הנושא את שמו.
מאז, דרך כוכבו של סגמייסטר בעולם העיצוב. את פרסומו הראשון קיבל דרך עבודה מסחרית לתעשייה המוסיקה, עיצוב גרפי ואריזות ללקוחות כגון להקת הרולינג סטונז, דייוויד ביירן, לו ריד, אירוסמית ופאט מתיני. העבודה הייחודית שעשה זיכתה אותו בארבע מועמדויות לפרס גראמי, והוא זכה כמעט בכל פרסי העיצוב העולמיים האפשריים.
בשנת 2008 הוא הוציא לאור ספר בשם ״דברים שלמדתי בחיי עד כה״ (Things I Have Learned in My Life So Far). מקורו של הספר ברשימה שכתב ביומנו, הכוללת הצהרות מסוג ״להתלונן זה טפשי, או שתעשה מהו בנידון או שתשכח מזה״ (Complaining is silly. Either act or forget ) או ״הניסיון להיראות טוב מגביל את חיי״ (Trying to look good limits my life). הספר מחולק ל-15 ספרונים נפרדים היוצרים 15 כריכות שונות, כל ספרון מוקדש למשפט אחר. סגמייסטר השיג את תמיכת לקוחותיו והפך את המשפטים לעבודות טיפוגרפיות שהופיעו על מודעות ענק באירופה, והתוצאה המרשימה הפכה במהרה לספר חובה בספרייה של כל מעצב גרפי.
על הסרט, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל טרייבקה בחודש שעבר בניו יורק – ותוקרן ביום שישי ובשבוע שלאחר מכן שלוש פעמים נוספות בפסטיבל דוקאביב – סגמייסטר עבד למעלה משש שנים. התוצאה היא שילוב בין תיעוד אוטוביוגרפי לבין עבודת עיצוב ואמנות, שמנסה לעסוק באושר כקונספט, כרגש וכמוצר צריכה; שמנסה להשתמש בעיצוב כדי ליצור משהו אישי יותר. התוצאה מזכירה לרגעים פרק ארוך של סדרות ריאליטי דוגמת ״מחוברים״, ובהתאם לז׳אנר, מידת ההצלחה תלוייה בחיבור הרגשי שהסרט יותר עם גיבור הסיפור.
ההפתעה הראשונה שמתגלה בסרט היא שכמי שמתמחה בתקשורת (חזותית) היה מוזר ומפתיע לגלות שסגמייסטר מתקשה בליצור תקשורת עם אנשים, במיוחד לאור העבודה שאין לו בעייה לחשוף את הגוף שלו ולהופיע בסרט בעירום מלא. התפרסם בשנות ה-90 הוא יצר כרזה לפרסום הרצאה שלו באמצעות חריטת הפרטים החשובים על פלג גופו העליון, בעבור התאחדות המעצבים AIGA דטרויט, שמאז שפורסמה הפכה לאבן דרך בעולם העיצוב הגרפי.
בסרט הוא מנסה להתמודד עם קונפליקטים כמו לבקש מנהג המונית להחליש את המוזיקה או לשאול עוברת אורח ברחוב איפה היא קנתה את הקפה שלה. ״מטבעי אני אדם די ביישן״, הוא אומר. ״אני צריך לעבוד בלהיות אמיץ, צריך להתגבר על הפחדים שלי. לפעמים אני עושה עבודה טובה יותר מבזמנים אחרים״.
ואמנם, לקראת סוף הסרט אומר לו המטפל שלו: ״זה צריך להיות סרט עליך ועל החולשות שלך, והנסיונות שלך לתקן אותם״, ושואל אותו אם יש לו תובנות לגבי מה הופך אותו מאושר. בתשובה הוא עונה ״לא רציתי לעשות סרט על שאלות, אני שונא את הדברים האלו, כמו ׳אלה לא התשובות אלא לשאול את השאלות הנכונות, בלה בלה בלה׳״.
מצד שני קשה שלא להימנע מליפול לבורות האלו, כמו לדוגמה מתכון לרגע מאושר שהוא מגלה בסרט: נגן אם-פי-3, דרך ריקה יפהפהיה, בלי סיבה מיוחדת לנהוג שם = צמרמורות במורד הגב = רגע מאושר אמיתי; או כשהוא מתחיל לקחת כדורים הוא פוגש אישה, מציע לה נישואין אחרי 10 ימים, מטמין לה טבעת בעוגת קצפת, והם עושים קעקועים של כתמי לידה האחד של השני על הידיים.
״בהחלט ניסינו להימנע מקלישאות ומהצהרות ניו אייג׳ חלולות, אבל מי שישפטו אם הגענו אפילו קרוב לכך זה הצופים״, הוא אומר. ״בשנת השבתון השנייה שלי חיפשתי משהו משמעותי לעצב, והסרט השמח נראה לי משהו ראוי, שיכריח אותי לעשות המון מחקר וניסויים בתחום. הבנתי גם שלכל מה שאעשה עשוי לעמוד לשירותם של אחרים. זה גם איפשר לי לעבוד בשדה מאתגר, מכיוון שמעולם לא עשיתי סרט לפני כן; היה לי הרבה יותר קל לעשות עוד ספר״.
האם היו חלקים שהשארת מחוץ לסרט כי הם היו חושפניים מידי?
״בתחילת העבודה על הסרט קיבלתי עצה מקולנוען מאוד חכם (וטוב), שגם מילאתי: לצלם הכל ולערוך מאוחר יותר. צילמנו גם בחדר השינה, אבל בסופו של דבר לא השתמשנו בחומרים האלה: השאלה שהנחתה אותנו, ושהעסיקה אותי הרבה יותר, הייתה מה נדרש בשביל הסיפור ומה יתעלה מעל סוגת הריאליטי והשיתוף המוגזם״.
לאורך כל הסרט החיפוש שלך אחר אושר כרוך בחיפוש אחר בת זוג. מה ההבדל אם כך מבחינתך בין אושר לאהבה?
״כשהתחלתי לעבוד על הסרט זה כמובן לא היה הרעיון, ובזמן הצילומים לא הבחנתי בהרבה דברים שקרו במהלך עשיית הסרט. קיוויתי לעשות סרט על התנסות במדיטציה, בטיפול קוגניטיבי ובתרופות, ולראות איך הם ישפיעו עלי. העובדה שהתאהבתי הייתה לגמרי לא צפויה אבל בסופו של דבר זה מה שהכי השפיע עלי״.
מה הדבר הכי חשוב לך מבחינת הצופים בסרט? מה אתה רוצה שהם יגידו עליו? שהם יבינו על אושר?
״אני עצמי עדיין לא מומחה בנושא, אז כל מה שאני יכול להגיד זה על עצמי: אני מומחה בכל הקשור אלי. ואני מנהל חיים יותר מדי בטוחים, כאלו שיהיו עשירים ומלאים יותר אם הייתי לוקח יותר סיכונים. וגם: אני חושב הציפיות שלי גבוהות מדי, היה יותר טוב אם הייתי מצפה שרוב הדברים לא יעבדו. בסופו של דבר אני חושב שאושר יכול להתקיים אם אצליח לנהל בצורה תקינה את מערכת היחסים שלי עם אנשים אחרים (מאהבות, חברים, משפחה), עם משהו שהוא גדול יותר רק ממני״.
בסוף הסרט מסכם סגמייסטר את החוויה: ״הסרט התחיל כפרויקט עיצוב גרפי לפני שש שנים, והנסיון לרדוף אחר משהו בעל משמעות הפך להיות לקוץ גדול בתחת, אבל זה גם הפך את החיים שלי למלאים יותר.
״אני עדין אהב לנפח בלונים״.
