שבוע האמנות של ברלין, שמתקיים מדי שנה בספטמבר, הוא זירה מבלבלת: אין־ספור תערוכות נפתחו בו זמנית במוזיאונים, בגלריות, בחללי פרויקטים ובמרחבים אלטרנטיביים; שני ירידי אמנות מסחריים, Art Berlin ו־Positions, שהוקמו בהאנגרים הנטושים של שדה התעופה הישן טמפלהוף; והקהל של כל אלה, שמהווה יצירת אמנות בפני עצמו. במנעד בין הממוסד לאוונגרד ובין הניסיוני למסחרי מתקבלות נקודות מבט שונות על מהותה של אמנות עכשווית ועל מקומה של יצירה ככלי לתגובה או להבניה של תרבות.
בכניסה לבניין שהיה בעברו מבשלת בירה והפך לחלל תערוכות מרהיב, מרכז KINDL לאמנות עכשווית, מתבוננת אחת העיתונאיות על עיגול פלורסנט מאיר בקצה גרם המדרגות ושואלת את האוצר מה מהותה של העבודה הזו. תשובתו ״זו רק מנורה״ נשמעת אומנם כמו פאנצ׳ליין של בדיחה, אבל מספקת דוגמה מצויינת לסיטואציות ולתהיות של קהל (מקצועי או חובב) סביב אמנות עכשווית – מהי, מה התפקיד שלה, ואיפה עוברים הגבולות בין אמנות לדיסציפלינות אחרות ולאוביקטים שתפקידם נטוע (יותר או פחות) בפרקטיקה של היום־יומי – מנורה לדוגמה.
באולם גבה התקרה שבו שכן בעבר הדוד העצום של מבשלת הבירה, מציגה בטינה פוסטצ׳י צילום בקנה מידה של אדריכלות. לצורך העבודה היא השתמשה במוטיב החלונות הגדולים של המבנה, הוסיפה פרטים ויצרה מציאות חדשה ומרשימה למרחב הקיים. בקומה הראשונה, כחלק מהתערוכה MASCHINENHAUS M1 של ביורן מלהס, מקבל את פני המבקרים פס קול מצווח מתוך עבודת וידאו ?Can you see my art.
מלהס, שעבודותיו עוסקות בביקורת חברתית, מתכתב עם סרטוני יו־טיוב ומציג וידאו צבעוני ורועש, תרתי משמע, כאמירה ביקורתית על יצירה בעידן שבו אמנות הופכת לא אחת למופע ראווה. בחדרים הסמוכים הוא מציג מיצב וידאו רב־ערוצי של ״שוגר״ – רובוט רגיש שמגיע כדי להציל את העולם מהנרקסיזם, העוולות החברתיות וההרס שגורם האדם, לצד מיצב וידאו מרתק נוסף שלו, The theory of Freedom.
בכניסה לקינדל – זו רק מנורה
הרובוט שוגר
התערוכה Magic Media – Media Magic בוחנת במבט מעמיק את המדיום של וידאו־ארט משנות ה־70, ומבוססת על הארכיון של וולף הרצוגנראט מראשוני האוצרים בתחום. בתערוכה הוא מציג עבודות היסטוריות ועכשוויות, שדרכן הוא מספר את סיפורו של המדיום ושל המדיה. בשיחה איתו דיבר הרצוגנראט על משמעות האמנות ככלי המניע שינוי.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
להמחשת גישתו הוא מציג בתערוכה יצירות דו־ממד של יוצרים דוגמת דושאן, טינגלי, מלביץ׳, פיקביה, איב קליין, וורהול ואחרים, שהובילו דפוסי חשיבה חדשניים ושינו את פני האמנות במאה ה־20, לצד עבודות וידאו של יוצרי מדיה אייקונים דוגמת נאם ג׳ון פייק, ג׳ון קייג׳, ויטו אקונצ׳י, ביל ויולה, רבקה הורן, ויוצרים צעירים דוגמת רפאלה פוגל. לדבריו, חלק מהעבודות הן עותקים יחידים שנותרו בווידאו־ארט, מדיום שלא זכה להערכה רבה עם היוולדו. מול אחת מעבודותיו האניגמטיות של ג׳ון קייג׳ האוצר נעצר, מביט על שומעיו ואומר: ״אמנות זה לא מה שנמכר במחיר הגבוה ביותר במכירות הפומביות!״. ואכן, לא מעט מהעבודות המוצגות בתערוכה הן כאלה שלכאורה לא נולדו עבור שוק האספנים.
האוצר נעצר מול אחת מעבודותיו האניגמטיות של ג׳ון קייג׳, מביט על שומעיו ואומר: ״אמנות זה לא מה שנמכר במחיר הגבוה ביותר במכירות הפומביות!״. ואכן, לא מעט מהעבודות בתערוכה הן כאלה שלכאורה לא נולדו עבור שוק האספנים
התערוכה נסגרת בעבודה של מרסל אודנבאך ״לא מסוגל לשחות בשרידי ספינה טרופה״, שבה נראים שלושה גברים, מהגרים מאפריקה, נכנסים לאולם במוזיאון הלובר, מתיישבים על ספסל מול ציור גדול התלוי על הקיר ומתבוננים בו ארוכות. כשהמצלמה עוברת אל הציור עצמו מתגלה שהם מתבוננים בציור ״רפסודת המדוזה״ של ג׳ריקו וכל נקודת המבט על עבודת הווידאו משתנה. מה שנראה לרגע כעיסוק של אמנות בעצמה, הופך לעבודה מטלטלת שמדגישה את היחסים בין אמנות ומציאות ואת כוחה של אמנות ככלי שיקוף/ביקורת/ אמצעי הנעה לשינוי.
מרסל אודנבאך
אנה וירניך, אמנות שפונה לחוש הריח
אנה וירניך
הפלנטריום כמרחב חדש לתצוגה
השאלה איך מתבוננים על יצירת אמנות ובאיזה אופן אפשר לחוות אותה, מלווה את הפרוייקט The New Infinity – פלנטריום נודד שהוקם בפארק במרכז שכונת קרויצברג, ושבתוכו מוצגות עבודות שנוצרו במיוחד לטכנולוגיות הקרנה של 360 מעלות על גבי כיפה. במסגרת שבוע האמנות הוקרנה במבנה המתנפח העבודה ״אלקטרה״ של מטאהבן, העוסקת בחוויית ילדות בין עבר להווה תוך מיזוג בין מדיום של קולנוע, אנימציה ותחושת תנועה.
בעת ההקרנה המבקר יכול לבחור אם לשכב על במה במרכז החלל (מה שמעצים את תחושת החלל העוטף) או לשבת על כסאות הנמצאים סביב, ואילו היצירה, שצולמה ונערכה במיוחד בהתאמה למרחב התצוגה, עוטפת, נעה, מתקרבת ומתרחקת. באופן זה הצופה מרגיש שהכל סובב אותו והחוויה הכוללת דימוי, תנועה וסאונד (מוזיקה שהלחינה במיוחד קארה־ליס קוברדייל) הופכת אינטנסיבית.
בטקסט המציג את הפרויקט כותב האוצר אדריאן וואשמן על שמי כדור הארץ כפתח אל האין־סוף ועל הפלנטריום כמרחב חדש לתצוגה המעצים את החוויה של יצירת האמנות. כמי שחוותה את היצירה פעם אחת בחברת צופים בוגרים (בשכיבה במרכז הבמה ובהנאה רבה), ופעם אחת עם קבוצת הורים וילדים (שכנראה באו לצפות ביצירה כפעילות אחר הצהרים בדרך חזרה מהגן), אני יכולה להעיד שהחוויה השתנתה בגין הקהל, ואיתה גם השאלות העולות ממנה: האם זו אטרקציה פופולרית או אמירה אמנותית חדשנית? במסגרת הפרויקט, שנודד ברחבי אירופה, מוצגת כל פעם עבודה של יוצר אחר וכנראה שצריך לבחון אותו יותר מפעם אחת (את הפרטים על מיקום ותאריכי הקרנות של הפרוייקט אפשר לראות כאן).
התערוכה Hyperdrüse של אנה וירניך מוצגת בגלריה בבניין שבו שכנה בעבר חברת תרופות. המיצב – עבודת שעווה הממלאת את המרחב, בתוכה ועליה מערבת ושופכת האמנית שמנים אתריים, בתרכובות שנרקחו במיוחד בעבורה – נראית כרישום אבסטרקטי במרחב. העבודה מבוססת על ריח והיא חלק מסדרת תערוכות שנועדו לדון בחושים ולקדם דיאלוג בין דיסציפלינות. המבקרים מוזמנים לנוע, להריח, לחוות את היצירה שריחה משתנה באיזורים שונים בחלל.
לדברי וירניך יש מי שכל הריחות שהיא ערבבה נעימים להם, בעבור אחרים איזור מסויים נחווה באופן חיובי ואחר פחות, ויש גם מי שמרגע הכניסה רוצה לברוח החוצה. הביקור בתוך העבודה, המצריך לחלוץ נעליים כדי להיכנס למרחב, כמו גם להתכופף ולשבת נמוך כדי להעצים את החוויה, הופך את המהלך לסוג של טקס ומעלה מחשבות אודות הגלריה כ״מקדש״ והאמנות כדת החדשה.
The New Infinity
השאלה אם יש אספנים שמתעניינים בסוג כזה של עבודות, מעלה את שאלת מקומה של אמנות כמוצר הנסחר בשוק של שוחרי ואספני אמנות. שני ירידי אמנות שנפתחו גם הם כחלק משבוע האמנות, מנסים לבחון את הגבולות וטעמם של האספנים. למשך ארבעה ימים הפכו שלושה האנגרים נטושים בשדה התעופה הישן טמפלהוף למרחב תצוגה לעשרות גלריות ומאות אמנים. ב״ארט ברלין״, היריד הוותיק והממוסד יותר, הציגו גלריות מבוססות מרחבי אירופה אמנות מודרנית ועכשווית. לצידו, ב־POSITIONS, יריד צעיר יותר, הציגו גלריות פחות מבוססות ואמנים צעירים, כולל סטודנטים בולטים מתוך האקדמיות.
בשיחה עם היינריך קארסטנס, מנהל פוזישנס, הוא מציין שסצינת האמנות העכשווית בברלין היא צעירה יחסית. לדבריו, עליית הנאצים לשלטון, מלחמת העולם השנייה ובניית חומת ברלין מוססו את שוק האמנות שהתקיים בין מלחמות העולם, ורק בשנות ה־90, אחרי נפילת החומה, החלו להגיע גלריות לברלין. לגרסתו, עכשיו, כ־30 שנה אחרי נפילת החומה, מתחיל לשגשג בעיר שוק בין־לאומי וזהו חלון הזדמנויות להציג ולטפח אמנים צעירים וגלריות צעירות, כמו גם לפתח קהל אספנים חדשים. המטרה של פוזישנס היא להפגיש בין אלה לאלה, ולהצמיח דור של יוצרים, גלריסטים ואספנים, שיילך ויתפתח יחד.
ביריד ארט ברלין, היותר ותיק, מוצגות עבודות של אמנים שכבר זכו להכרה ונסחרים בשוק האמנות, לצד מיצבים ותערוכות שנעשו במיוחד בעבור היריד. קהל היעד של יריד זה הוא קהל מבוסס, וזו הזדמנות בעבור הגלריות הברלינאיות לחשוף את אמניהן ולהרחיב את מעגל הלקוחות שלהן, ועבור גלריות מרחבי אירופה להתמקם גם בברלין המתעוררת (עדיין). השילוב של שני הירידים זה לצד זה הפך את הביקור בטמפלהוף למעניין וסיפק הזדמנות לקבל תמונה רחבה על השדה המסחרי של האמנות העכשווית בברלין.
לצד סצינת האמנות והגלריות שהחלה להתפתח ולצמוח לאחר נפילת החומה התפתחה בברלין של אותן שנים גם סצינת מועדונים וברים מפורסמת. אלה צמחו בבניינים ריקים ובאזורי תעשייה נטושים ברחבי העיר. תרבות של צעירים, רבים מהם תושבי מזרח ברלין ש״יצאו לחופשי״, שהלכה והתפתחה סביב המועדונים והפכה חלק ממהלכי ההתחדשות של העיר.
בתערוכה ״ללא תמונות ברחבת הריקודים!״, שנפתחה בגלריה C/O Berlin במסגרת שבוע האמנות, מתועדת סצינת המועדונים של ברלין מהתקופה שאחרי נפילת חומת ברלין ועד היום, דרך מאות תצלומים ושקופיות של דמויות ומקומות, לצד סרטים, עבודות ויג׳יי, פריטים אופייניים והזמנות של מסיבות. עיצוב התערוכה משמר את תחושת הארעיות והגיוון של המועדונים: חלקה מוצג בחללים שחורים, מלווה בפס קול של מוסיקת טכנו כבדה ומזכיר חווית ביקור במועדון.
באופן מקרי (או לא) נפתחה במקביל, למשך סוף שבוע אחד גם ״הביאנלה הראשונה לאמנות רחוב״. תחת השם ROBOTS AND RELICS: UN-MANNED והשאלה ?WHAT IF, הציגו 25 אמני רחוב מרחבי אירופה מיצבים מרהיבים. מול התערוכה הכמו־מוזיאלית ב־C/O, הביאנלה לאמנות רחוב התקיימה מתחת לגשר הרכבת, לאורך 100 מטרים שהפכו לתערוכה מרהיבה של יצירות, במדיום שבעבר נחשב ונדליזם וכיום מהווה אחד התחומים המסקרנים והחמים בשדה האמנות. התורים הארוכים שהשתרכו באירועי הפתיחה (המתנה של כשעתיים לכניסה) הנכיחו את העניין הרב בתרבויות הנגד השונות, והקהל הצבעוני שפקד את שתיהן הוביל למחשבה על הקשר ביניהן.
בלי תמונות על רחבת הריקודים
The post שבוע האמנות בברלין: לפעמים מנורה היא רק מנורה appeared first on מגזין פורטפוליו.
