תמיד נמשכתי לצורות גאומטריות, פרספקטיבה, סימטריה וייצוגים מתמטיים. יצירות שמושכות את הצופה לתוכן ומשתנות לנגד עינינו – ככל שמסתכלים עליהן יותר. בשמונה השנים האחרונות אני מחלק את זמני בין תל אביב לסן פרנסיסקו. אחרי מספר שנים של עבודה בתחום הארכיטקטורה, עיצוב אתרים ועיצוב גרפי בחברת פרסום, פניתי לכיוון אמנותי, ואני יוצר עיצובים תלת מימדיים בנייר, ומציג בירידי אומנות ובגלריות, עד כה בארצות הברית ובקרוב גם בארץ.
נולדתי ביבנה, ילד חירש להורים שומעים, ומאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היה לי חוש ראייה טוב ותפיסה חזותית חזקה. מגיל צעיר אהבתי לצייר דפוסים גיאומטריים על בסיס ארכיטקטורה או תכניות עיצוב פנים. הייתי מצייר רעיונות ששאבתי מחלונות הראווה בתל אביב, מאריחים ישנים ברחוב ביפו. כבן למשפחה מרוקאית, הרבה מההשראה שלי נובעת ממוטיבים מרוקאים כמו קשתות או אריחים שאופיניים לבתים במרוקו. אהבתי להסתכל על תכשיטים וללמוד את הקווים, התבניות וצורת הדברים.
יוסי בן אבו. צילומים: יורם פרידמן
במוזיאונים וגלריות אני נמצא תמיד בחיפוש אחר יצירות גיאומטריות מדויקות העשויות מנייר, עץ, זכוכית וחרסינה, ומחפש כל הזמן דרכים לא מילוליות לבטא ולהביע רגשות ותשוקות. אני אוהב במיוחד אמנים שעושה שימוש יצירתי בדפוסים ובחומרים. אחד האמנים הראשונים שהשפיעו עלי היה אשר (E.C Escher) עם הליטוגרפיות המדהימות שלו בהשראת מתמטיקה. אני מעריץ גם את יצירתו הפוטו־ריאליסטית המפוקסלת של צ׳אק קלוז.
היום אני נמשך יותר לעיצוב פשוט, מונוכרומטי או דו־כרומטי, בין השאר בהשראת הסביבה האורבנית שבה אני גר. אני יכול למצוא דפוסים וצורות בכל מקום ואני מנסה לשחזר אותם בעזרת החומרים שאני אוהב, באופן שמשקף את התחושה שלי באותו הרגע. זה יכול להיות סט אריחים, מדרכה, גרפיטי על הקיר, בד מעניין או מבנה מתכת.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
הסגנון שלי התפתח להיות מאוד חד, נקי ומינימליסטי, ובעיניי זה מה שהופך אותו לעכשווי ומודרני. אני קצת פרפקציוניסט ובעבודה שלי אני סומך על זה. אני צריך להיות מאוד מדויק ומתמטי, ולהוביל את העין מהפרט הקטן ביותר אל עבר תחושת האינסוף. אני אוהב לבלבל את החושים ולתת לצופה תחושה של פנטזיה, טרנספורמציה ואשליה אופטית.
כשעסקתי בארכיטקטורה השתמשתי בתוכנות תלת מימד לתכנון ועיצוב מודלים. כשחשבתי על דרך לתרגם את המיומנות שלי לאמנות, התחלתי מסקיצות שעבדתי עליהן בתוכנות מידול תלת ממדיות והמשכתי להתנסות. הכנתי תדפיסים תלת ממדיים, שילבתי כמה מהם יחד, פרשתי חלק מהם, הסתכלתי עליהם בנפרד ואז חתכתי את החלקים מהנייר וקיפלתי את החלקים שוב.
היצירה הראשונה שלי הייתה מורכבת מ־2,500 חלקי נייר קטנים ונקראה ״בד״. זה דרש הרבה מאוד סבלנות וריכוז, אבל בסיומה הבנתי שאני בכיוון הנכון. אני עובד בעיקר עם נייר – חומר פשוט, נקי ויומיומי. אני הופך את המדיום לדפוסים שיכולים להיות מדויקים ומופשטים בו זמנית. על ידי הכנסת תנועה לאוסף של גופי נייר סטטיים, אני מסוגל להביע רגשות שונים באופן חזותי.
לרוב אני מתחיל רעיונות חדשים כרישום פשוט על דף וברגע שאני מרוצה מהתוצאה הראשונית אני מעביר אותו למודל מחשב תלת ממדי. אני ממיר את הדגם מתלת ממד לקבוצת הדפסים ״פרושים״ דו־ממדיים שניתן לחתוך, לקפל ולהשתמש בהם כאבן הבניין ליצירות שלי – יצירות גדולות ומרובות־חלקים – ולראות איך הדימוי מתעורר לחיים לאורך כל התהליך. כאמן חירש, כשאני עובד בסטודיו (ושני הכלבים שלי לצדי) אני כמעט נכנס למצב מדיטטיבי ונהנה מהשקט והיצירה. הזמן עובר מהר ככל שאני נהנה יותר מהעבודה.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post יוסי בן אבו // מוצא את האינסוף בנייר appeared first on מגזין פורטפוליו.
