העיסוק שלי עם וידאו ומדיה דיגיטלית התחיל בסל גדול וחום של שאריות פילם בערוץ 1 דה אז, לצד אימי עורכת הקולנוע, והמשיך דרך עשרות שעות vj במסיבות כאלו ואחרות, ליצירת מיני וידאו ארטים וקליפים, ואפילו חייל לבן אחד, סרט אקספרימנטלי דוקומנטרי שהגיע לIDFA (סו קולד היכל התהילה של הדוקו). במקביל אני בוגרת התוכנית לתואר שני במדיניות וביקורת של האמנות בבצלאל, חוקרת ומבקרת תרבות דיגיטלית, שמשתדלת לחשוב על העולם שסביבי, מאין הגיע ולאן הוא הולך. בשנים האחרונות אני חברה ב״אורגנוז״, קולקטיב אמני וידאו ירושלמי האחראי בין היתר להקרנת הקבע הראשונה במרחב העירוני בירושלים על הבניין ההיסטורי בכיכר צה״ל, שאותה ביימתי.
בשנת 2011 התגלגלתי במקרה לפסטיבל TODAY'S ART ההולנדי. איזה חבר הזמין, וכולם נענו אז החלטתי להצטרף. נסענו ברכבת להאג, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה שם די יומרני לפסטיבל. לא היה לי מושג למה לצפות: אמנות, טכנולוגיה, הופעות… כך כולם אומרים. באותם ימים כמעט כל עבודת אמנות דיגיטלית שנתקלתי בה ספק עבדה ספק לא הגיבה אלי, ואף פעם לא היה לי ברור אם זו היא או אני עם התפקוד הלקוי.
הגענו לפסטיבל ואני זוכרת שהיו שם כל מני עבודות מנצנצות לצד טקסטים ארוכים שמבקשים להסביר את פשרם. ושמישהו שם בידי תוכניה ואמר שההופעה של ריוצ׳י קורוקאווה מתחילה. כמובן שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אבל הלכתי אחרי הזרם. מצאתי את עצמי בהיכל הופעות גדול. על הבמה ישב בחור קטן קומה מאחורי שני מסכי מחשב שכמעט והסתירו אותו לגמרי, מעליו היו תלויים שני מסכים ענקיים. האורות נכבו.
ZEITGUISED, מתוך Void Season. באדיבות הפלטפורמה לאמנות דיגיטלית ניו
דניאל זיני. צילום: יאיר מוס
מה שקרה בחצי שעה שהגיעה אחר כך היתה חוויה שהשאירה אצלי חותם עמוק. לאט ובדיוק מופתי נפתח בפני הצופה עולמו הפנימי של האמן שנדמה כי החיבור האוטופי בין האדם למכונה זורם בעורקיו – תוך סנכרון בלתי נתפס בין סאונד תעשייתי ונוקב למראות חריפים שתופסים את העין הוא לבדו מצליח ליצור הופעה שנדמית כשל תזמורת שלמה. קורוקאווה הרב אמן היפני, בעבודתו Syn, אסף עשרות אלפי דימויים של עיניים: חייתיות, מלאכותיות, ממוחשבות ואנושיות שאותן הוא מעבד, מפרק ומרכיב לכדי פסיפס פוסט אנושי מרהיב. צורת העין מאבדת את חזותה ואת ההגיון הפנימי של לכידותה והוא מצליח לברוא אותה מחדש, כדימוי על זמני, מעין חווית זיקוק צורנית עד הגעה לנקודת ההפשטה המוחלטת, שבה הקיים והמדומיין מתחברים לכדי יציר היברידי שלישי.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
השילוב של הדימויים השונים אך דומים זה מזה במקצב כמעט אפילפטי, והסאונדים שלא מרפים, הצליחו להחדיר את הדימוי בצורה כה עוצמתית לראשי, כך גם שההופעה נגמרה היא הדהדה בתוכי עוד זמן רב. עלו בזכרוני כל אותם רגעים מביכים שבהם כל העיניים בחדר היו מופנות כלפי; או אותם רגעים נדירים שבהם עיניו של צבי טועה נפגשו בשלי בשולי שמורת טבע. כמה אנחנו נמשכים לעיניים מתבוננות: זה הדבר הראשון שאנו קולטים והכלי הבסיסי שבעזרתו אנו מסווגים מי או מה עומד מולנו. כמה כוח השפעה יש לאותה עין המתבוננת בנו בחזרה. משיבה מבט.
עתה המכונות שסביבנו רואות, גם הן חלק ממערך המביט־מובט בעולמנו. הרווח בין הקליטה של מידע במוחנו לפרשנותה של העין הרואה עובר בחינה מדקודקת תחת ידיו של קורוקאווה. הוא מחפש לחתור תחת התפיסה האנושית ולגעת ברווחים הדקים בין השדרים של העין למוח. דרך שימוש בטכנולוגיה מתקדמת שתחת ידיו המבצעות נדמית הרמונית כל כך, מבוצעת בלייב על הבמה, הוא מצליח לפרק את כל מה שחשבתי על הכוח בחיבור בין אור לצליל. אני זוכרת את עצמי יוצאת מההופעה וחושבת: אהה. אז זאת ״הופעת אודיו ויז׳ואל״. הסנונית המבשרת בראש מורם את הפוטנציאל האין־סופי בשילוב בין יצירתיות אנושית למכונה.
מה מתרחש כששני הפכים מוחלטים מתאחדים?
והנה השנה 2019, TODAY'S ART כבר בן 15, MUTEK הקנדי חוגג 20 עם סניפים ברחבי הכדור, ארס אלקטרוניקה האוסטרי כבר בן 30, יש לו בית ספר לטכנולוגיה, מעבדות אקסלרציה לפיתוח פרויקטים טכנולוגים־אמנותיים, אין־ספור פיתוחים טכנולוגיים שצמחו מתוכו ובטח גם כאבים בגב. ומה איתנו? בישראל סוג זה של אמנות חזותית לא קיבל את מרכז הבמה עד היום (מזל שיש את אחינו הגדול והאהוב פרינט סקרין, שחוגג השנה תשע, ומפמפם חשיבה ביקורתית ויצירתית על ובאמצעות טכנולוגיה לתפארת – אך הוא אינו מארח הופעות אודיו־ויזואליות).
פסטיבל האמנות הדיגיטלית ZERO ONE במוזיאון מגדל דוד מבקש לשים רגל בדלת הסגורה למחצה ולפתוח את הסכר. אפס־אחד הוא הבסיס הבינרי של כל פעולה דיגיטלית, הנסתר מן העין שמרכיב את עולמנו כיום. אך ״זירו וואן״ בעבורנו הוא גם הנוכח והנעדר, האון והאוף, הנשי והגברי, הקיים ושאינו קיים, הטבעי והמלאכותי, האנושי והמכני. מה מתרחש כששני הפכים מוחלטים מתאחדים?
קלמנט ואלה. באדיבות הפלטפורמה לאמנות דיגיטלית ניו
ריוצ׳י קורוקאווה, sub assemblies. באדיבות האמן
ZERO ONE הוא פסטיבל של חיבורים: בין אור לצליל, בין עתיק לעתידני, בין אנושי למלאכותי. דרכו אנו מבקשים להציג את האמנים הבין־לאומיים והמקומיים שעושים שימוש בטכנולוגיות פורצות דרך: כלי מוזיקה מבוססי קוד, אינטליגנציה מלאכותית, סריקות תלת־ממד, אלגוריתמים לומדים ועוד. הם מגיעים לשני לילות של הופעות אודיו־ויזואליות, תערוכת אמנות דיגיטלית, פאנלים והרצאות בנושאים בוערים בתרבות דיגיטלית, וכל זה בין אבני האתר הארכיאולוגי היפהפה של מגדל דוד, שריד של תרבויות עתיקות.
גם ריוצ׳י קוראקוואה מגיע לארץ לפסטיבל; כן, ממש כך. אחרי שכבר הציג את עבודותיו היחודיות בביאנלה בוונציה, במרכז פומפידו בפריז, בטייט מודרן ועוד ועוד. עם מופע אודיו ויזואלי חדש, Sub Assemblies, שבו הוא מבקש לחדור בדרכו הייחודית לתוך מערכת היחסים בין מבנים ארכיטקטונים מעשי ידי אדם למרחבים בטבע, ולבחון את התערבותו של ממד הזמן בצורתם. דרך שימוש באלפי סריקות תלת־ממד (פוטוגרמטריה) ודאטה המופע יוצר רבדים־רבדים של מידע, סדר ואי סדר החושפים את הכוחות הפועלים מתחת לפני השטח ואת ההיאחזות הלעיתים נואשת בתפיסתנו את המרחב הסובב אותנו. החוויה האודיו־ויזואלית שקורוקאווה יוצר דורשת התמסרות של כל החושים, זוהי כמעט חוויה דתית. וכל זה בתוך האמפי המפעים של מגדל דוד. תחת כיפת השמים.
לצידו, אחריו ולפניו יופיעו גם פריקה טט הצרפתי, עם מופע אודיו ויזואלי שומט לסתות – Internet Scrapped – שבו הוא מפעיל את הצלילים והמראות על ידי חיישנים המזהים את הבעות פניו. עופר סמילנסקי הישראלי־בלגי יציג את יצירת הבמה שלו העושה שימוש בהקרנת זרקורי אור, לדים וערפל, ושמייצרת מעין שוטטות סמיכה בין מלדויות צורחות ואורות בועטים. עוד יוצגו עבודות בתערוכה של רפיק אנאדול, הכוכב העולה בשמי האמנות הדיגיטלית, המייצר מייצבים אימרסיבים משופעי נתונים עם עבודתו Melting Memories מ־2018.
פריקה טט, Internet Scrapped. באדיבות האמן
סטודיו האנימציה הותיק צייטגיסט, יציג מבחר עבודות וידאו ארט מהשנים האחרונות, שמקימות לתחייה עולמות סוריאליסטים נזילים: חלקי גוף, בדים, פרוטזות, מים, חול וצבע עוברים מיני מניפולציות דיגיטליות לכדי בריאה פוסט אנושית. כל אלה לצד הרכבים בועטים מקומיים כמו ״ואקלקונטקט״ הירושלמים המציגים סאגה אודיו־ויזואלית מסמרת חושים בשה האור, המרחב, הצלילים והקהל הם חומרי הגלם ליצירה אקטיבית ומניפולטיבית, המבליטה את ההתמכרות לפופ, תרבות הצריכה והחרדה הקיומית המגיעה עם העידן הנוכחי.
במקביל להופעות ולתערוכה שבה אפשר לשוטט במהלך ערבי הפסטיבל, נארח סדרת פאנלים והרצאות בנושאים בוערים בתרבות הדיגיטלית וביטוייה בירושלים: זיכרון ושכחה, דת וטכנולוגיה, והיכולת להכיל עולם מתועד עד אין קץ וגם למחול על עוולותיו. כולי תקווה שהקהל הישראלי יבחר ברגלים ויעלה לרגל לחגוג ולחשוב איתנו על העתיד העומד לבוא.
ZERO ONE, פסטיבל לאמנות דיגיטלית, מוזיאון מגדל דוד, 27-28.11, ירושלים.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post דניאל זיני // ZERO ONE appeared first on מגזין פורטפוליו.
