אריק מירנדה מחפש את המתיקות העל־זמנית

ישנם אמנים שיצירתם נובעת מרצון עז להביע אמירה על מצב אנושי מסוים. אחרים משתמשים בעבודותיהם כדי להעביר מסר דידקטי לצופיהם. אריק מירנדה, צייר וצלם בולט בנוף הישראלי, מתעקש שאינו שייך לשורותיהם של כאלה יוצרים. משימתו הרבה יותר פשוטה, אם כי בהחלט יומרנית: ללכוד את היופי והאסתטיקה שהוא מזהה דרך עדשת מצלמתו ולהעניק לקהל צופיו רגע מזוכך של התפעמות ושמחה. המהות של מלאכתו היא ״ממש כמו הרגע הזה של נסיעה באוטו בסוף היום, כשפתאום משמיעים ברדיו שיר פופ שזורק אותך בזמן. אני מחפש את המתיקות העל־זמנית הזאת״, האמן מסביר. 

מירנדה בן ה־47, יליד העיר חולון שחי ויוצר בביתו במרכז תל אביב, לא סתם מזכיר את הקסם שמוסיקה נעימה יכולה לחולל בלב מאזיניה. הוא נודע בסצנה המקומית כאמן פורה שגיבש לאורך שני עשורים של יצירה שפה חזותית, שבמידה רבה שואבת את השראתה מתרבות הפופ המודרנית. את הדיאלקט היצירתי הזה הוא רותם לעבודותיו רוויות ההומור, שבהן הוא מבקש לקרוא תיגר על ההגדרה הצרה של ״אמנות גבוהה״ תוך קריצה לעולמות האופנה, העיצוב והמדיה הדיגיטלית. 

אריק מירנדה. צילום: דניאל שריף

בימים אלה הוא מציג בגלריה 4 שבשכונת פלורנטין תערוכת יחיד חדשה: Between Two Islands (אוצרת: אורית מור). את התערוכה, שבה הוא חושף תשעה תצלומי עירום עזים, מירנדה מגדיר כגוף העבודות האינטימי ביותר שהעמיד עד כה. בשיחה עימו מספר ימים לאחר הפתיחה, הוא מסביר כיצד האמנות הפכה לאמצעי ללגום ממעיין הנעורים, מדוע היצירה הפכה כה אישית עבורו ומהו אותו יופי חמקמק שהוא מבקש להנציח. 

אהבה ממבט ראשון

מירנדה נהנה ללהטט לאורך השנים בין סוגי יצירה שונים. אל ציורי הקו המינימליסטיים והמונוכרומטיים שיצר מראשית דרכו האמנותית התלוו ניסויים מלאי תעוזה ופרפורמטיביים, כמו התערוכה Love the Feeling of Being Slightly Lost בגלריית הלובי ב־2016, שבה השתלט על חלל המקום והפך אותו לדירה זמנית. 

בתקופה האחרונה, המדיום שאליו מירנדה נמשך הוא הצילום. הוא הפך מזוהה עם סדרות תצלומים מהפנטות, רבות בעירום, שבהן הוא חוגג את יופיים ונעוריהם של הסוביקטים שלו דרך נקודת מבטו, ספק משועשעת ספק מלנכולית. ״אני כל הזמן מצלם. כשאני פוגש מישהו שאני מבין שיש בו משהו שמרתק אותי – כי זה באמת לא רק עניין של יופי – אז יש עניין. בדרך כלל זו אהבה ממבט ראשון״, הוא מסביר. 

את הצילומים, שעל פי רוב נערכים בחלל הביתי שלו, מירנדה עורך אחרי שהוא מנהל שיחות עומק עם כל מצולם. ״אני ממש מנסה להרגיש את מי שאני מצלם, ואז כשאני מרגיש אותו אני בדרך כלל מבין תוך שנייה למה זה הוא. תמיד מסתתר שם איזה סיפור חיים, איזשהו פצע או קונפליקט״.

כדי להצליח להביע את אותו שבריר אנושיות שהוא מבקש לתעד, מירנדה מתעקש להימנע משימוש בפוטושופ או תאורה מיוחדת וגם לא מאפשר למצולמיו להתאפר. הוא מצלם על אוטומט, וכל סשן צילום עורך שעות ארוכות. ״הדבר הכי נורא לרוב האנשים שאני מצלם הוא שאני בחיים לא אומר להם מה לעשות״, הוא מספר וצוחק. ״ככה קורים כל הדברים היפים, כי הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם. ואז לאט לאט הם משתחררים מזה. אם מגיע העירום, שהוא לא חובה, אז בדרך כלל קורה הקסם וזה מרגש לחזות בו. נהיה משהו מאוד יפה בזה שאנשים פתאום לא חשים במקום הבטוח שלהם, ואז רואים שיש שם משהו מעורער או סימן שאלה״. 

מירנדה מסביר שלמרחב הביתי שבו הוא מצלם יש חשיבות מכרעת לעבודתו. ״בשנים האחרונות אני עובד בעיקר בבית שלי למרות שיש לי סטודיו, וזה מהלך חשוב כי הוא הגיע אחרי הרבה שנים בהן הסתובבתי והצגתי הרבה בעולם, וגם קרתה לי איזו פרידה שגרמה לי לרצות לשקם את הבית שלי״. המעבר מהסטודיו אל דלת אמותיו קרה, הוא נזכר, כשהבחין ״שאת כל הדברים שנמצאים בסטודיו אני מביא הביתה. כל פעם זה היה עוד פריט אחד, עוד ציור אחד. הבנתי שאני הופך את הבית שלי לנקודת הכוח שלי״. 

משום שמקום מגוריו הוא גם זירת היצירה, מירנדה מקפיד לשמור את הדירה ניטרלית למראה ככל האפשר. ״הבית שלי לגמרי פתוח. שום דבר לא תלוי על הקירות. הוא לא כופה על אף אחד שום דבר, אין דרישה של ׳בוא תסתכל על זה׳. יש משהו באמנות שמביא לי את הקריזה, כל הביאנלות שנכנסים אליהן ויש חלל עמוס בדברים שדורשים שיסתכלו עליהם. נמאס לי מזה. אז כשאני מייצר חלל, גם בגלריה, אני שומר אותו פתוח ומנסה לבנות בו כמה נקודות קסם, שמתוכן המבקרים עצמם יפעלו״. 

פיטר פן נצחי 

רובם המכריע של הסוביקטים שמירנדה מצלם הם יפים, כמעט ללא עוררין. הוא מדגיש שהיופי הוא איכות שאי אפשר להניח עליה את האצבע, כזו שהוא במסע חיפוש מתמיד אחריה. גם כשלימד אמנות במכון אבני, שם הכשיר אמנים צעירים במשך כ־15 שנים, ניסה לשדל את תלמידיו להצטרף אליו אל המצוד. 

״באחת השנים, בשיעור הראשון, ביקשתי מכל אחד מהתלמידים להביא לשיעור הבא מישהו מאוד יפה. לא יופי פנימי, מישהו יפה במובן הז׳ורנליסטי״, הוא משתף. ״שיעור אחרי זה, כולם הגיעו עם אדם יפה תואר. לקחנו את כל האנשים היפים וביקשתי מהם לרדת לגלרייה שהכיתה שלי השקיפה עליה מלמעלה. פיזרנו אותם בחלל עד שפתאום זה נהיה בינגו. כמו הבזק של אור, הכל עבד. זה היה רגע כזה שבו ירד לתלמידים שלי האסימון״. 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

השיעור שביקש ללמד את הסטודנטים הצעירים מדגים את גישתו כלפי העיסוק האמנותי: הוא נעשה כאמצעי תקשורת, שירות שניתן לקהל. ״כשמביאים בן אדם לראות תערוכה אז מטריחים אותו לקחת את עצמו וללכת או לקחת אוטובוס, אז האמן די מחויב לתת חוויה שתעשה ׳יש מאין׳, תביא לבן אדם משהו קטן שיאיר לו את היום. זה מה שאני תמיד מנסה לעשות״. 

כשאני מבקשת ממנו לנסות ולקרוא בשם לאותו היופי אליו הוא נכמה, הוא מספר שההגדרה התפתחה בעבורו בחלוף הזמן. ״היופי זה להרגיש שאנחנו לא כאלה מיוחדים. זו אחת התובנות הכי חשובות שמתקבלות בחיים. כשאתה צעיר אתה חושב שאתה איזה מגה סופרסטאר, ואז אתה ממשיך הלאה ועדיין קורים דברים יפים. ופתאום ההורים שלך מתחילים להזדקן, פתאום יש לך דברים של החיים עצמם. אז אתה מרגיש שדווקא נחמד להסתפק במועט שלך, שבעצם המועט שלך הוא המון״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תכונה נוספת המאפיינת את מרבית האנשים שנכללו באלבום ההולך ותופח של מירנדה היא גילם הצעיר. גם בתערוכה החדשה, הדמות המסתורית המככבת בכל התצלומים היא אישה צעירה ומצודדת כבת 22. כשאני שואלת את מירנדה אם בדומה לדוריאן גריי הוא מתכוון למכור את נשמתו עבור חיי נצח, הוא פורץ בצחוק. 

״אנשים חושבים שאני מצלם רק אנשים צעירים, אבל זה ממש לא נכון״, הוא מדגיש. ״חלק גדול מהמצולמים שלי יותר מבוגרים. זה מעניין אותי גם כן, אבל יש משהו בחוסר ביטחון שקיים לפני שאתה בן אדם מעוצב שמרגש אותי. כי עובר זמן, חולפות השנים, ואתה חושב שאתה נהיה בן אדם מבוגר אבל מגלה שאתה אף פעם לא נהיה בן אדם מבוגר. אתה כל הזמן חסר ביטחון. גם אם יש לך קריירה מדהימה, אתה עדיין משקשק כל פעם מחדש״. 

מירנדה מודה בחיוך שייתכן והעיסוק שלו בסוביקטים שסימני הגיל טרם נתנו בהם את אותותיהם נובע ״מתסמונת פיטר פן שלי. כנראה יש לי את זה, לא יודע אם יש כדורים נגד זה אבל אם מישהו מהקוראים יודע שיודיעו לי בבקשה״. המתח בין תחושתו שהעולם שייך לצעירים לבין התובנות שגיבש עם חלוף הזמן ניכר גם בחלל התערוכה, שאותו חצה באמצעות וילון קטיפה לבנה שהגיע מעסק הווילונות המשפחתי שהוא מנהל עם הוריו כשהוא לא עסוק ביצירה. ״בתערוכה הזאת יש משהו שהוא פשוט לכאורה, אבל אם מסתכלים עליה לעומק אז רואים שיש משהו אישי שהוא די עצוב״. 

המוסיקה, גם כאן, היא מטונימית ליצירה. ״השם של התערוכה מגיע משיר אהבה מדהים של הפט שופ בויז שנקרא Between Two Islands. בבית הראשון הם שרים ׳שטנו על ספינת דיג בין שני האיים האלה, אי האוהבים ואי הזונות׳. אני מתחבר לזה. הנה שיר פופ שהוא לכאורה מתוק אבל בעצם די דוקרני״. 

אריק מירנדה: Between Two Islands
גלריה 4, פלורנטין 6, תל אביב

The post אריק מירנדה מחפש את המתיקות העל־זמנית appeared first on מגזין פורטפוליו.