״ס׳עמק״, תערוכת היחיד החדשה של הצלם מיכאל ליאני, מצטרפת לרצף של תערוכות שעוסקות בזהות המזרחית, על פניה כחלק מהשיח הער שעלה בשנים האחרונות. אבל שלא כמו רבות מאחיותיה, התערוכה של ליאני עושה צעד חשוב אל ״מחוץ לברנז׳ה״ הנוחה ולשיח המתקדם (לעיתים) ומוצגת בליבה הפועם של הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית הישראלית: בעפולה, בירת עמק יזרעאל. בחירה זו מציתה את הרלוונטיות שלה בעוצמה – אסתטית, חברתית, אמנותית – אם חושבים על המפגש שהיא מייצרת בין המוצגים לבין המבקרים בתערוכה.
שמה של התערוכה – ס׳עמק – לקוח משיר שכתב אורי פרץ, בן זוגו של ליאני:
ידוע היה הדבר: / בא העמק אל הים / והים כסה העמק / ובא הים אל העמק / והעמק הטביע את הים / והבית אשר בים / והבית אשר בעמק / כוסה כסה וכוסעמק
הים, העמק והס׳עמק. כתוב באותיות תנ״כיות, השיר מתנוסס גבוה על הקיר כדִּבֵּר, מכתיב את הדיסוננס שאותו חי היוצר: בין הים של תל אביב, מקום מגוריו של ליאני בשנים האחרונות, לבין העמק, או ליתר דיוק מגדל העמק, בית משפחתו ומחוזות ילדותו. זוהי קריאת ״ליבי במזרח״ של ליאני, ממנה הוא יוצא לדרכו אל השיבה הביתה, ואנו מוזמנים להצטרף.
התנועה בתערוכה שאצר עוז זלוף מתעתעת, כמו הליכה על חבל דק בין צורה לתוכן: עבודה היושבת על הרצפה עטופה בניילון האריזה, דימויים תלויים אחד על השני ועציץ פוטוס מונח באחת מפינות הגלריה. האווירה במקום מזכירה עמוד אינסטגרם מהוקצע ולא חלל אמנות. אבל בזה בדיוק היא קולעת למטרה.
ס׳עמק היא תערוכת פופ חכמה, שהופכת בחלקת האדמה שעליה היא יושבת – לעתים סתם לשם ההיפוך, ולעיתים מתגלים בה אוצרות. ליאני מזכיר לכולנו כי יופי הוא בעיני המתבונן וכי טעם הוא מושג מעמדי. מהו חלל תצוגה ראוי? ראוי בעיני מי? תלוי מי שואל. כי לתערוכה יש פשט ודרש, ובמקומות בהם הדרש גובר החוויה חזקה.
שאלה של אסתטיקה
׳ס׳עמק׳ מעלה לא מעט שאלות, לא לכולן מצליח ליאני לספק תשובות. מעל כולן בולטת שאלת האסתטיקה. התמונות המוצבות באי סדר מובחן וממוסגרות באופן לא אחיד, לעיתים אף בצורה שאינה מחמיאה להן בכוונת תחילה. השפה הצילומית המזוהה של ליאני, מראה של מצלמת ״פוינט אנד שוט״, מבטאת את כל מה שלא ״נכון״ בצילום קלאסי; התמונות מגורענות, לעיתים שרופות לחלוטין מפלאש וסובלות מחריגות צבע. גם במקרה זה הכל אמצעים להשגת המטרה. הם מבטאים איזו נוכחות מודגשת של האנשים והאובייקטים והחללים שביניהם, כמו בולטים מהקיר. נקודת מבטו של הצופה מחוייבת להעריך ולתייג אותם.
המבט אינו נקי גם מהצד השני של העדשה. כל מצולמיו של ליאני מודעים היטב למעמד הצילום. הסיטואציות לעיתים מבוימות, לעיתים נתפסות בחדות הרגע, אך תמיד המצולמים בהן מודעים לנוכחות המצלמה, ועם זאת, לאו דווקא לכוחה. גבר שרירי שפורש את חזהו לראווה, קבוצת נערות שמתקשה לשמור על רצינות מעמד הצילום או כלה וחתן מחובקים־ כולם מדגמנים בעצמם את המבט הסטריאוטיפי שחל עליהם, תוך הפנמה מלאה של תפקידם במבנה של החברה, הכלכלה, האסתטיקה ובאיזו לא. האם ליאני מצליח לשחרר את מצולמיו מאותו מבט או שמא מנציח אותו? האם בכלל אפשר לשחרר? סל השאלות רק מתמלא.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
השאלה העיקרית שבה עוסק ליאני בתערוכה היא השאלה בדבר המושג ״בית״. במרכז החלל ניצבות ארבע קוביות ענק, מקושטות באותיות אנגליות יוצרות יחד את המילה HOME; מדגישות את הגודל, המשקל והחשיבות של המושג החמקמק והדומיננטי. אוסף אקלקטי של אנשים, מרחבים פרטיים וציבוריים וחלקות טבע שצצות ביניהם מכסה את הקירות ועוטף את המבקרים, בתמונה מרחבית של נוף ביתו של ליאני במגדל העמק בפרט ושל פריפריה בכלל. ביניהם שזורים סיפורים אישיים ואוניברסליים, דימויי התבגרות, חתונה והורות.
כל אלו מתקבצים גם בווידאו ״השיבה הביתה״ (13 דק׳). בדומה להצבה על קירות הגלריה, גם הווידאו בנוי מקולאז׳ של צילומים המתחברים יחד לכדי תמונה רחבה יותר, הפעם זהו בית המשפחה. היצירה מבקשת להכניס אותנו לבית באופן המוחשי ביותר שמדיום הצילום יכול להציע, ובכך הוא מפיח חיים בדמויות שעל הקיר, הופך אותן כמעט מציאותיות, דבר שאינו מובן מאילו תחת מעטפת המניפולציות הטכניות שעוטה את עבודות הסטילס.
אפשר לתהות על הרבה מאמצעיו של ליאני בתערוכה זו, שלרגעים מעלה מודעות לדבר שאליו אנו איננו מודעים, ולעיתים כל כך מודעת לעצמה שאינה מודעת למקומות אליהם היא נופלת. הבחירה להציג בגלריה העירונית בעפולה והעיסוק הישיר במטעניה הופך אותה לעבודה סייט־ספסיפיק במובן הרחב של המושג.
ס׳עמק: מיכאל ליאני
הגלריה העירונית לאמנות עפולה
נעילה: 30.12
The post השיבה הביתה של מיכאל ליאני appeared first on מגזין פורטפוליו.