היום, 26 בנובמבר, הלך לעולמו המעצב והיוצר הרב־תחומי דן ריזינגר. ריזינגר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת התשנ״ח (1998), היה בכיר המעצבים הגרפיים שחי ופעל בישראל. הוא פרץ את הדרך בעבור מעצבים ישראלים רבים שבאו אחריו, ונחשב לנושא הדגל של העיצוב הגרפי הישראלי בעולם.
ריזינגר נולד ב־3 באוגוסט 1934 בעיר קאניז׳ה שביוגוסלביה (סרביה כיום), למשפחת אומנים שעסקו בצביעה של מבני ציבור ובתים. בשנת 1941, בתקופת מלחמת העולם השניה, פלש צבא הונגריה הפשיסטית לסרביה. שנה לאחר מכן גויס אביו לפלוגות העבודה בכפייה של הצבא ההונגרי, שמהן לא חזר. בשנת 1944, בעקבות השתלטות גרמניה הנאצית על הונגריה, הוסתר ריזינגר יחד עם אמו על ידי משפחות סרביות, וכך ניצלו חייהם. בשנת 1949, בהיותו בן 15, עלה לישראל עם אמו ואביו החורג.
שנה לאחר שעלה לישראל, בהיותו בן 16 בלבד, החל את לימודיו במחלקה לגרפיקה שימושית ב״בצלאל החדש״ בירושלים. הוא הצטיין בלימודים ובשנת 1953 הוענק לו פרס שטרוק בעבור כרזת ״מן העיר אל הכפר״ שאותה עיצב באותה שנה. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, התגייס לצה״ל ושובץ לחיל האוויר, שם שירת כראש מחלקת הפרסומים והכרזות של החיל.
כרזה ליום העצמאות, 1974
תוכנית המבנה המרכזי של מוזיאון תל אביב לצד הסמל המקורי שעיצב ריזינגר
לאחר שחרורו מצה״ל, החליט ריזינגר להמשיך את לימודיו מעבר לים. התכנית המקורית הייתה ללמוד בלונדון, אך בסופו של דבר מצא עצמו בבריסל עובד כמעצב גרפי. שם חווה את הפריצה הגדולה של חייו המקצועיים, וזאת לאחר שזכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית לעיצוב הכרזה הרשמית של תחום המדע בתערוכת Expo 58. בשפה הגרפית שבמסגרתה עוצבה כרזה זו אפשר לזהות את תחילת המעבר מהשפה הריאליסטית המסוגננת של בצלאל אל שפת ההפשטה והצמצום. בעקבות הזכייה בתחרות גויס לצוות ההקמה של הביתן הישראלי בתערוכה והאריך את שהותו בבריסל.
לאחר שהות בת שנה וחצי בבריסל ארז את חפציו והמשיך ללונדון במטרה להמשיך את לימודיו. הוא למד עיצוב במה ועיצוב טקסטיל, ובמקביל עבד כמעצב עצמאי. עבודותיו המשמעותיות בתקופה זו היו הכרזות שעיצב בעבור משרד הדואר הבריטי. שם, בלונדון, פגש את אנאבל: בשנת 1960 השניים נישאו ושבו לישראל.
לאחר חזרתו לארץ עבד ריזינגר במשרד הפרסום טל אריאלי, אך תוך זמן קצר יצא לדרך עצמאית ופתח סטודיו בתל אביב. גישתו לעיצוב הייתה פורצת דרך בנוף העיצוב המקומי של ישראל בשנות ה־60. הוא אימץ את גישת ה־Total Design שאליה נחשף בבריסל ובלונדון, ועיצב מגוון רחב של פריטים, החל מלוגואים וזהות תאגידית, דרך כרזות ולוחות שנה ועד עיצוב לסביבה אדריכלית וסופרגרפיקס.
לוח שנה לתמיד, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, 1987
על לקוחותיו של ריזינגר לאורך השנים נמנו הגופים והמוסדות הגדולים בישראל. הוא עיצב את הזהות התאגידית של חברות פרטיות כגון טבע ודלק, לצד זו של גופים ומוסדות לאומיים דוגמת תיאטרון הבימה וחברת התעופה אל על. בין עבודותיו הבולטות ברמה הלאומית היו מיתוגן הגרפי של שבע מכביות, ועיצוב שלושת אותות צה״ל: גבורה, עוז ומופת.
בתחום עיצוב הכרזות – מדיום מרכזי שבמסגרתו פעל – עיצב ריזינגר בטכניקות וסגנונות מגוונים, ביניהם קולאז׳, סגנון חופשי ואופ־ארט (קינטיקה). מה שהכתיב את בחירת הסגנון היה נושא העבודה. לא רציתי להיות עבד של סגנון אחד, העיד לא אחת. יחד עם זאת, בתולדות העיצוב של המאה ה־20 משויך ריזינגר לקבוצת המעצבים המודרניסטים המאוחרים – אלו שאימצו את שפת ההפשטה והצמצום של המודרניסטים המוקדמים דוגמת אנשי הבאוהאוס והדה־סטיל. עבודותיו הבולטות ביותר עוצבו במסגרת שפה זו והן מאופיינות בתמציתיות, בהפשטה צורנית ורעיונית ובשימוש בצורות גיאומטריות מופשטות ובמספר מצומצם של צבעים.
על אף מגוון הסגנונות שבמסגרתם פעל, חוט ויזואלי אחד קישר בין כולם, והוא הצבע. בין אם עיצב לוח שנה, כרזה ואפילו טיילת שלמה, ובין אם הייתה זו יצירת אמנות – ריזינגר צבע את כל אלה בצבעים חיים, עזים, מרהיבים. כבר כסטודנט בן 16 בבצלאל דחה את הצבעוניות שאימצו חבריו, זו ה״ארצישראלית״ כביכול, שהייתה מבוססת על חאקי, כתמתם וכחלחל.
כרזת שלח את עמי, 1969
כרזת כנס אז׳י בירושלים, 1973
בסוף שנות ה־60 הפכה הקריירה של ריזינגר ממקומית לבין־לאומית. ״שלח את עמי״ – כרזה סוציו־פוליטית אישית שעיצב הפכה אותו למעצב ידוע ברחבי העולם. הכרזה, שהשנה צויינו 50 שנה לעיצובה, זכתה לתהודה בין־לאומית ושמה את ריזינגר על מפת העיצוב העולמי. באותה תקופה החל בעיצוב סדרת כרזות יעדי אל על, שגם הן פורסמו בעולם והקנו לו מוניטין. שתי ״חותמות איכות״ בין־לאומיות לכישרונו ויכולתו של ריזינגר הגיעו בשנת 1970, כשהתקבל כחבר לאיגוד המעצבים הבין־לאומי AGI וכחבר מועדון הארטזֿדירקטורים של ניו יורק (ADC). שיא נוסף הגיע בשנת 1987 כשהוזמן ידי המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA) לעצב בעבור המוזיאון לוח שנה.
בשנים האחרונות הגביר ריזינגר את עיסוקו באמנות, בעיקר בזו המופשטת שבה המשיך להדגיש את משיכתו לצבעים עזים, שהכניסו חיים למשטחי הצבע שהורכבו מצורות גיאומטריות מצומצמות. עבודות אלו הוצגו בתערוכות ברחבי העולם. בישראל אפשר היה למצוא אותן בין השאר בתערוכה ״סביב שישה עמודים״ שהוצגה בשנת 2010 במוזיאון אשדוד לאמנות.
כרזת אמסטרדם מסדרת יעדי אל על, 1972-1968
כרזת לונדון מסדרת יעדי אל על, 1972-1968
האנדרטה ברחבת ״אוהל יזכור״. צילום: באדיבות יד ושם
נושא נוסף שהעסיק את ריזינגר בשנות חייו האחרונות היה תיעוד ושימור הזיכרון האישי והלאומי. בתוך כך בלט נושא השואה: הוא יזם מול שלטונות הונגריה את הצבתו של פסל הזיכרון לנספי פלוגות העבודה בכיכר טלקי שבבודפשט, שממנה נשלחו היהודים לעבודות כפייה, ביניהם גם אביו. אנדרטה זו, שאותה לא רק יזם אלא גם פיסל, מצטרפת לשורה של עבודות שיצר במהלך השנים בנושא השואה וזיכרון השואה, ביניהם הקיר המונומנטלי בחזית היכל השמות ב״יד ושם״ ו־52 ציורי ״מגילות האש״ שנלווים לנ״ב פרקי הספר שכתב אבא קובנר.
לפני כשנתיים – בשנת 2017 – הוצגה במוזיאון ישראל בירושלים תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו בתחום העיצוב בשם ״סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר״. את התערוכה ליווה ספר מונוגרפיה שיצא לאור בשפה העברית, שבקרוב יראה אור גם בלועזית. ספר זה, ששמו ״דן ריזינגר״, מצטרף לספרים שיצאו לאור אודות ריזינגר ברוסיה ובסין.
״על פריצת גבולות ומגבלות בתחום העיצוב המודרני בישראל במסע לקיום דיאלוג בין האדם לסביבתו״, כך נימקו שופטי פרס ישראל בשנת 1998 את ההחלטה להעניק לו את הפרס המקומי החשוב מכולם; המעצב הגרפי הישראלי הראשון שלו הוענק פרס זה. ריזינגר השאיר אחריו אישה – אנאבל, שלושה בנים וחמישה נכדים. הלווייתו תתקיים מחר, רביעי 27.11 בשעה 14:00 בבית העלמין החדש רמת השרון (צומת מורשה).
מתוך התערוכה של דן ריזינגר במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר
מתוך התערוכה של דן ריזינגר במוזיאון ישראל, סקיצה לתחנות חברת דלק, 1978
כרזת מן העיר אל הכפר, 1953
The post דן ריזינגר 1934-2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.