Yuval:
הי מרב, מה שלומך? וחג איור שמח!
Merav:
שמח מאוד!
Yuval:
בהחלט. אמרתי את זה לא מעט בימים האחרונים ואגיד את זה גם פה: התערוכה שלך היא התערוכה שהכי חיכיתי לה בשבוע האיור
Merav:
יובל, לא אומרים דברים כאילו לאנשים חרדתיים… גם ככה התערוכה הזו מלחיצה אותי (מקווה שלא חיכית לשוא)
Yuval:
חס וחלילה, יש לי עוד הרבה מחמאות אבל אני אעשה מאמץ שלא להביך אותך יותר מדי… חוץ מזה שההתערוכה נפתחה ועכשיו כבר מותר. ובואי נדבר תכל׳ס: תגידי, מאיפה הגיע הרעיון לעבוד רק עם חותמות?
Merav:
בדיוק נזכרתי שבשנה ג׳ בבצלאל, לפני 30 שנה (!) לא זוכרת אפילו באיזה קורס, משהו במיתוג, עשיתי חותמת גומי לחנות ממתקים… שכחתי מזה לגמרי עד היום. בכל אופן, חותמות זה כמו הדפס אבל זמין ונייד. אני מאוד אוהבת הדפס, והתערוכה בשבוע האיור הייתה הזדמנות בעבורי לבדוק את העניין הזה לעומק. אני גם אוהבת נייר ומסמכים. חובבת מילויי טפסים…
מרב סלומון בגלריה P8
Yuval:
וואלה, אזכור את זה להבא. אז יש רצון להתעסק עם חותמות: מה הלאה?
Merav:
זה כאילו בכל רגע נתון מתרוצצות במוח שלי אסוציאציות ומחשבות ויזואליות בכל מני כיוונים ופורמטים ונושאים. אבל בעיקר על מוות… חלק צורני לגמרי, כמו פרסקו יפיפה מהמאה ה־17 שראיתי בכנסיה ביוון של מריה וישו התינוק על ברכיה, ואז במקום אחר דימוי של אישה שמפעילה בובת פיתום (כזו שמדברת מהבטן) שיושבת על ברכיה, בדיוק באותה תנוחה כמו ישו התינוק, ואיזה רגע טראגי קומי בחיי היום־יום שמחבר בין היותי אמא לבנות ובת בעצמי.
וכל החמרים הללו מתרוצצים ומצטברים עד שנמצא המוצא או הפתח שדרכו הם יכולים להיות מורכבים יחד ומעובדים לכדי הגד או תמה שלמה. זה מחייב אותי למצוא את הפורמט הנכון, את השפה, הנימה של המבע ואת המכל שיצרור את הכל יחד באופן הגיוני ומספק. זה קצת מין ״סלוט־משין״ שאחת לכמה זמן מתממש לכדי סדרה מושלמת. וככה באמצע שחייה התחוור לי שהחותמות הן האמצעי לבטא את המחשבה שלי על אמהות ובנות ועל הנשים היושבות
Yuval:
באמצע שחייה? את מלאה בהפתעות היום
Merav:
אני מאוד אוהבת לשחות, בתנאי שאין גלים ואין חיות במים, ואף אחד לא שוחה לצידי ואי אפשר לטבוע. אז גם רצוי שהמים לא יהיו עמוקים
Yuval:
הגיוני בסך הכל… את גם ממשיכה בתערוכה נושאים שהעסיקו אותך בעבר, נכון?
Merav:
כן. בו זמנית עניין אותי להמשיך את העיסוק שלי בפירוק והרכבה של טקסט צורני, נושא שעסקתי בו גם בברכה וגם בארכיון של יד המקרה – ספרים קודמים שלי – איך מבנים משמעות? מה דומה ומה שונה בתחביר חזותי מתחביר טקסטואלי. איך מספרים סיפור, איך יוצרים היסטוריה. צ׳רצ׳יל אמר שהיסטוריה זה בסך הכל הסיפור שהצד המנצח רוצה לספר… מאוזולאום מספר את הסיפור של הנשים היושבות שהן כביכול המפסידות
Yuval:
תגידי, מה עניין אותך בדימוי הזה של נשים יושבות?
Merav:
הדימוי של הנשים היושבות הוא הסמל לקשר הנשי; האישה היושבת, הכיסא. היא גם פדסטל וגם חפץ וגם מיכל. ליאת לביא, אוצרת התערוכה, הגדירה זאת כגיניאולוגיה שהופכת לגאולוגיה. אישה יושבת על ברכי אמא שלה שיושבת על ברכי אמא שלה וכולי וכולי. ככה, כמו מערום כסאות, זו על ברכי זו, כשרשרת אנושית אנחנו יוצרות שושלות. וכשאנחנו צונחות ממרומי המערום אנחנו יוצרות את מצע הקרקע לבאות אחרינו לצמוח
"אישה יושבת על ברכי אמא שלה שיושבת על ברכי אמא שלה. כמו מערום כסאות, כשרשרת אנושית. אנחנו יוצרות שושלות וכשאנחנו צונחות ממרומי המערום אנחנו יוצרות את מצע הקרקע, לבאות אחרינו לצמוח"
Yuval:
אני רוצה לחזור למה שאמרת ולהתעכב על מה דומה ומה שונה בתחביר חזותי לעומת תחביר טקסטואלי. אני לא בטוח שכל הקוראים מבינים למה את מתכוונת בתחסיר חזותי
Merav:
באופן הבסיסי ביותר אני מניחה שטקסט חזותי הוא המשמעות הנוצרת מתוך קריאה של דימוי חזותי. אלא שבשונה מטקסט מילולי, טקסט חזותי יכול להכיל כמה משמעויות בו־זמנית, בכמה רבדים, בכמה משלבים, ולייצג כמה רעיונות בו־זמנית. הקריאה החזותית מגייסת לצורך הפיענוח את כל הידע, הזיכרון וההקשרים שעומדים לרשותינו.
זו קריאה מאוד מיידית ובסיסית. המקור שלה לגמרי פרימורדיאלי – כדי לא להיטרף על ידי חיות אנחנו צריכים להיות יכולים לזהות פנים בסביבתנו. לכן לירח יש פרצוף, ולשקע ולחלק האחורי של המכוניות… אותי מעניין לבחון האם אני יכולה לייצר אוצר מילים חזותי שישמש אותי כמו א״ב ואז על ידי צירופים של הדימויים הללו להבנות משפטים חזותיים ולייצר מגוון רחב של הגדים ומשמעויות שונות באמצעות אותו אוצר מילים מוגבל.
זה מה שעשיתי ב״מאוזולאום״: ציירתי כ־40 רישומים במכחול ודיו, שאותם הפכתי לכ־40 חותמות גומי, ואת כל התערוכה יצרתי אך ורק באמצעות 40 החותמות הללו. זה חייב אותי לחשוב על החותמות כמילים: להתייחס לחלקן כמילות קישור, לחלקן כשמות תואר, פעולות ושמות עצם, כדי שאוכל בסופו של דבר לכתוב טקסט חזותי מורכב
"ציירתי כ־40 רישומים במכחול ודיו, שאותם הפכתי לכ־40 חותמות גומי, ואת כל התערוכה יצרתי אך ורק באמצעות 40 החותמות הללו. זה חייב אותי לחשוב על החותמות כמילים: להתייחס לחלקן כמילות קישור, לחלקן כשמות תואר, פעולות ושמות עצם, כדי שאוכל בסופו של דבר לכתוב טקסט חזותי מורכב״
Yuval:
מעניין. עכשיו אני חושב על מה שראיתי בתערוכה ומנסה לחשוב על המשפטים האלו. ויש לי שאלה: עד כמה ההבנה של המשפטים הכרחית מבחינתך כדי להבין את התערוכה? או להתרגש ממנה?
Merav:
זה לא תנאי. תיארתי זה את מנגנון הפעולה והמחשבה שלי על הפרויקט. אלו השאלות והמוטיבציות שלי לפעול, וזאת המתודולוגיה שבחרתי לעבוד באמצעותה. אבל זו תערוכה, לא מחקר, ככה שבסופו של דבר החוויה של הצופה צריכה להיות הרבה פחות דידקטית ושכלתנית והרבה יותר, כך אני מקווה, רגשית וראשונית.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בסופו של דבר המתודולוגיה לא צריכה להיות אלא תוספת חביבה, שאי אפשר לא להבין אותה בתערוכה, כי החותמות חוזרות על עצמן בצירופים ובהרכבים שונים. אבל המכלול פשוט צריך ליצור את החוויה הוויזואלית שאני מקווה גם משעשעת וגם מעוררת מועקה בו זמנית
Yuval:
זה באמת התחיל משעשע, אבל אז ראיתי את נשים קורסות וזה ההפך לפחות מבדר. אני לא חושב שזו תערוכה מאוד אופטימית, אבל זו הפרשנות שלי כמובן, מה גם שאני גבר ואני תוהה עד כה אני יכול להבין בנשים יושבות
Merav:
זה או מתחיל לשעשע ואז מעורר פלצות או להפך: מתחיל מטריד ואז מתחיל להיות דבילי ומצחיק. בכל אחד מהמקרים אני שואפת לשני הקצוות.
גם השם של התערוכה, ״מאוזולאום״, הוא רציני וארכאי. עד כדי כך שביקשתי מהמעצבת של ההזמנה להשתמש בפונט אהרוני כבד… חשבתי בשלב מסויים להביא כדורי נפתלין לגלריה בשביל הריח. ומהצד השני יש משהו משחקי בחותמות: הן לא צפויות או ממושמעות. וגם בדימויים עצמם. יש הרבה אבסורד בצירופים, כי זה קצת כמו קולאז׳. החותמות של הנשים היושבות ברובן הן ללא ראש. לראשים יש חותמות נפרדות, כדי להיות יכולה ליצור הרבה צירופים, אבל זה גם סטטיסטית הגדיל מאוד את כמות הנשים כרותות הראש בתערוכה
Yuval:
תגידי, איך היה לעבור צד מאוצרת ומרצה וסופרת ומוציאה לאור, לחזור לעמדת המציגה?
Merav:
כמו התערוכה: מהנה ומעורר פלצות…
זו הייתה התנסות מאוד מלמדת, שזה לא מובן מאליו בכלל בגילי לזכות להזדמנות להיות מופתעת. הנסיון שלי באוצרות של תערוכות איור עזר לי מאוד, אבל גיליתי ש״דברים שרואים מכאן לא רואים משם…״. תהליך העבודה בסטודיו (בבית) היה ממש תענוג. המעבר לגלריה היה יותר מאתגר. חזרו לי תחושות שלא הרגשתי מאז שהייתי סטודנטית של ספק עמוק.
זה היה שיעור בענווה. אבל גם בסבלנות ובהכרה בכוחו של הניסיון. מזל שליאת היתה לצידי, האוצרת שהייתה תיבת תהודה, סרגל פרופורציות וקול שקול של הגיון. כבר מהשלב הראשון של התוכנית לתערוכה הדו־שיח איתה היה מרכיב חיוני בפיתוח של הרעיון והמימוש שלו בחומר. היא מלכת החוכמה והשכל הישר. וגם דברים דומים מצחיקים אותנו, שזה חשוב
Yuval:
לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? יש כבר תכניות לשבוע האיור 2020?
Merav:
יש המון תערוכות נורא מעניינות השנה שאני לא מספיקה לראות בגלל התערוכה שלי. המון יצירה מקורית, שבעיניי זה סופר חשוב לתחום שלנו. בשנה הבאה אני מקווה שאוכל לראות הכל כי אהיה סתם צופה. אני מקווה גם שהשיתוף פעולה בין גלריה P8 ומרצי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ימשיך גם בשנה הבאה. אני סקרנית לראות את התערוכה של הבא/ה אחרי בשנה הבאה. זה בטוח יהיה מעניין
Yuval:
בהחלט. יש למה לחכות
מאוזוליאום; אוצרת: ד״ר ליאת לביא
גלריה P8, רח׳ הפטיש 1, קריית המלאכה
נעילה: 30.11
The post מרב סלומון: על אמהות ובנות ועל הנשים היושבות appeared first on מגזין פורטפוליו.