בין שלל אירועי התרבות והאמנות ששטפו את ירושלים באחרונה, נפתחה תערוכה קטנה, אינטימית, פיוטית ממש – תערוכת היחיד של נינו ביניאשוילי ״התקף זאום״, בגלריה של סדנאות האמנים בתלפיות. מקורה בהרים של ארצות אחרות, ומשם גם שפתה: שפת הזאום, על שמה נקראת התערוכה. זוהי תערוכת היחיד הראשונה של ביניאשוילי בארץ (היא הציגה תערוכות יחיד בין היתר בניו יורק, בטביליסי ובסן פטרסבורג), והיא מגיעה אחרי הצלחתו של הרומן הגרפי על שפת הים השחור שכתבה ואיירה, זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע״ש בן־יצחק לשנת 2018.
גם בתערוכה החדשה ביניאשוילי נשארת במזרח אירופה ומגלה את ״זאום״, שפה ותופעה שיצרו חברי התנועה הפוטוריסטית, משוררים ואמנים צעירים מסנט פטרסבורג בשנות ה־20 של המאה הקודמת. נטליה גונצ׳רובה, ולדימיר מיאקובסקי וקזימיר מלביץ׳ היו חלק מהקבוצה, שטענה שלשפה קונבנציונלית אין מספיק מילים לתאר את רגשות וחוויות. הם פנו לצלילים, לרעשים, למשחקי לשון ולשיבושם – לכל דבר שיוצא מהקונסטרוקציה של השפה, מתוך מחשבה ששם החלק שישלים את החסר.
ביניאשוילי עוסקת בהוצאת ספרי אמן מזה שנים, והכירה היטב את ספרי האוונגרד הרוסי והפוטוריזם עוד מילדותה במזרח אירופה, אבל שפת הזאום הייתה בעבורה תגלית של ממש.
נינו ביניאשוילי, מתוך עבודת וידאו "אוקטובר", 2019
נינו ביניאשוילי
אני משתמשת במושג ״התקף זאום״ לתאר חוויה של זרות בהקשר של שפה: כמו התקף חרדה, שמתעורר כשאנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו אמורים להיות שייכים, אבל משהו בדיבור איתנו וסביבנו לא מתחבר
״לפני שנתיים הקשבתי לפודקאסט של Getty Images Institute, שם מומחית לפוטוריזם ואוונגרד, ננסי פרלוף, דיברה על ספרי אומן פוטוריסטיים ושפת זאום״, היא משחזרת. ״זה ריתק אותי, כי את הספרים הכרתי. אלו אמנים שאני מאוד אוהבת כמו מלביץ׳ וקנדינסקי, שעשו ותרמו לספרי אמן מתקופה זו. איכשהו לא ידעתי על זאום. זה היה כמו גילוי מחדש; מצד אחד כן הכרתי את הספרים שנעשו בין המלחמות עולם הראשונה והשנייה אבל לא ממש ידעתי מה זה זאום ולא התעמקתי. במשך עשר שנים אמנים ומשוררים יצרו יחד את השפה הזו, שהיא גם ויזואלית, וגם מאוד צלילית. לא בכדי השתמשו בפרפורמנס כדי להציג אותה״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
התגלית הביאה עימה צלילה למחקר ארוך שעבר דרך ספריות בארץ ומחוץ לה, נכנס לדפי סקיצות רבים ולזכרונות ילדות. כל אלו מקבלים ביטוי בתערוכה: חלל התצוגה נצבע אפור, האורות עומעמו והסאונד הבוקע מרמקולים לוקח את המבקרים לפסגות הרים מושלגים. כל האמצעים האלו מבקשים ליצור אבחנה בין התערוכה לחלל שמחוץ לה, מזמינים את הצופה לתוך עולם אינטימי, מבקשים להתקרב.
מוטיבים צורניים של ספר מלווים את התערוכה לכל אורכה, בין אם זה באוסף הסקיצות המונחות על מדף המתכת בצורה של ספרים פתוחים עם סימניות בד, ובין אם כבסיס לפסל אוריגמי מופשט, שבוקע כמו דף בספר פופ־אפ ומעיד על העולם העשיר שטמון בין הדפים. דפים מלאים בטקסטים ורישומים מהווים חלק נכבד מהתערוכה, ומקנים לה אופי אינטלקטואלי־מחקרי.
מראה הצבה ״התקף זאום״, צילום: נועם פריסמן
״היו כמה חיבורים״, היא מספרת: ״הראשון, בתור אמנית שמתעסקת בספרי אמן, אני חייבת לדעת מה עשו, אפילו לפני 100 שנה בתחום הזה. השני הוא הניסיון להבין מה זה ׳זאום׳. בפודקאסט ששמעתי ננסי מקריאה כמה טקסטים ומדברת על כמה שקשה להבין את המשמעות של הנקרא. אני נורא נמשכתי לדבר הזה, לפער. זה הזכיר לי את התקופה כשרק עליתי לארץ, למדתי עברית והרגשתי שאני כן יודעת ואני תלמידה טובה, אבל כשאנשים דיברו סביבי לא הבנתי את המשמעות של השיחה. המקרה של שפת ה׳זאום׳ דומה – כל מה שקשור לתסכול, שיבוש בשפה, משחק בשפה. אני רוצה לשאול את הזאום ולקרוא למצב האינדיבידואלי שלי, של קושי בשפה – קושי שיכול להיות משחק, או אתגר או עניין – ולקשר אותו לכך״.
מהי שפה בעבורך? כמהגרת, כמאיירת?
״זו שאלה מורכבת. לא יודעת אם יש תשובה אחת. שפה זו תרבות. לגמרי. בלי קשר לזאום, זה עניין תרבותי. לקסיקון מונחים, גם בתור בן אדם שרושם אני מרגישה שהאמנות היא שפה. כמאיירת, שפה זה קו״.
משתקפת, משתכפלת, מתפרקת
בתערוכה היא מציגה ציורים מופשטים גדולים, פסלים, וידאו ולא מעט אמצעי תצוגה שהם אמנות בפני עצמה, שאותם יצרה בשיתוף סטודיו מג׳נטה. בין אלה בולטים במיוחד קליידוסקופ מהפנט ועבודת וידאו, שהם גם המקור העיקרי לתאורה בחדר.
״הקליידוסקופ ועבודת הווידאו ׳אוקטובר׳, משמשים יחד כמוקדי התערוכה. בקריאה על הזאום עלה הרבה עניין הפרגמנטים. פרגמנטים בכתיבה, בשירה. הייתי חייבת להתייחס לזה בצורה צורנית. אז לקחתי את הרעיון של פרגמנטים ואני חושבת שהדבר הראשון הגדול שחשבתי עליו היה הקליידוסקופ. יש בו פרגמנט אחד שמשתכפל ובסופו של דבר אתה רואה דרכו צורה אחרת שיצאה מהשכפול. בעיניי זה התרגום הצורני של שפת זאום, כלומר: כשמביטים דרכו, הסביבה משתקפת ומשתכפלת, מתפרקת ובו זמנית מתחברת לצורה חדשה, לא צפויה. זה גילום ויזואלי של החוויה הפואטית בקריאת שירי זאום – פירוק וחיבור מחדש של מילים ואותיות.
״הווידאו מבוסס על שני טקסטים ביוגרפיים שמתארים התקפי זאום, שזה המושג שבו אני משתמשת בשביל לתאר חוויה של זרות, שמתרחשת בגלל הקשרים של שפה: כמו התקפי פאניקה או התקפי חרדה, הגברת דופק לב ותופעות גופניות אחרות, שמתעוררות כשאנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו אמורים להיות שייכים, אבל משהו בדיבור איתנו וסביבנו לא מתחבר״.
היחס שלך לשפה השתנה?
״לגמרי. השפה שלי היא שפה ורבלית וויזואלית, ועכשיו היא הרבה יותר משוחררת, היא שלי. ברגע שאני מאיירת או מציירת באזור של זאום הדברים נראים בצורה מסוימת, אבל זו עדיין היד שלי, הלקסיקון שלי, לקסיקון של קווים. מה שהוליד את הרעיון לכל הפרוייקט הזה, היה החפיפה בין זאום כאמנות מבוססת שפה, לבין החוויות החברתיות־תרבותיות של שפה. ובאמת, משוררי זאום אמנם התייחסו קצת לנושא של חוויות ילדות, אבל בעיקר עסקו במה שיש לשפה להציע מעבר לתודעה – ואני מנסה לחבר בין המישורים האלו״.
מה חלקם של החומרים שמהם עשויים אמצעי התצוגה?
״מאוד חשובה לי הרכות. בתערוכה יש סדרה של איורים בשם ׳צירה׳. אלו עשרה איורים שנעשו באמצעות נייר פחם וקולאז׳. האיורים נורא רכים, נייר הפחם עדין מאוד. יש בזה איכויות עדינות. כשחשבתי איך אני מציגה את הסדרה הזו, היה לי ברור שאני לא רוצה לתלות אותה על הקיר; לתת לנייר להיות נייר על מדף. היה לי ברור שזה יהיה אותו חומר שבו השתמשתי בקליידוסקופ.
״לעומת זאת רציתי לייצר חלקים מהתערוכה מחומרים קשים; חומר כבד, אפור, שנותן קונטרה לרישומים שלי ולתכנים, אם זה תוכן ויזואלי או טקסטואלי. אני מרגישה שבתערוכה הזו הקונטרסט הזה עובד מצויין. הוא מדגים את הקונטרסט בין זאום גיאורגי לזאום רוסי. הקונסטרוקטיביזם הרוסי הוא מאוד נוקשה ומאוד ברור, ודווקא שירי זאום בגאורגית הם מאוד רכים. מצד אחד הבסיס של כל הצמיחה של התקופה בא ממשהו אגרסיבי; המניפסט של הפוטוריזם היה צעקני ואגרסיבי. מצד שני התכנים שלי הם יותר רכים ואז הקונטרסט הזה עוזר לקריאה של התערוכה בעיני״.
מה רצית שיקרה למי שנכנס לתערוכה?
״רציתי שזה יהיה חווייתי. כמו כל דבר, גם ספר אני רוצה שיהיה חווייתי, בסיפור, בדפדוף, בקצב. אותן מחשבות הובילו אותי גם כאן; כשנכנסים לחלל, מה מרגישים? איך אני מנווטת את המבקר/ת בחלל? איך אני מספרת את הסיפור של התקף זאום? אני לא רוצה לגלות את הכל כבר בהתחלה. האוצרת הדס גלזר ואני חשבנו על כך הרבה. איך אנחנו מספרות את הסיפור של התערוכה למבקר שלא מכיר את הנושא.
״זו שאלה משמעותית: כשעבדתי על הספר ׳על שפת הים השחור׳ ביקר אצלי בסטודיו איש נורא נחמד שיש לו חומוסיה בעיר העתיקה. הוא בא לסטודיו במקרה והראיתי לו את הספר הלא גמור, והוא מאוד התרשם מהרישומים. אחר כך הוא הסתכל עלי בפנים ושאל אותי: ׳אבל מי צריך את זה?׳. זו הייתה שאלה מאוד חשובה. אני לא יודעת אם מישהו צריך חמישה סיפורים על מיתולוגיה גיאורגית. צריך? בטוח לא. רק בדיעבד עניתי לעצמי על השאלה הזו, לקח לי זמן, אבל אז הבנתי שאני אוהבת לייצר דברים שאנשים לא מודעים לכך שהם צריכים. אני שואפת לייצר ממד של הפתעה, ליצור משהו שהוא לא בקומפורט זון שלך.
״אני מבינה שגם בתערוכה זה אותו דבר – באמת אף אחד לא צריך את זה, אבל כשחווים את זה חווים משהו בלתי נשכח, חוויה אחרת; מבחינה ויזואלית, רגשית, אינטלקטואלית, מכל מני רבדים. זה חשוב לי. זו העבודה שלי. אני יודעת שאני לא מוכרת חומוס״.
נינו ביניאשוילי, התקף זאום, סדנאות האמנים בירושלים; אוצרת: הדס גלזר
האומן 26, קומה 3, א.ת תלפיות, ירושלים. נעילה: 24.1
ב־4.12 תארח נינו ביניאשוילי את האמן רוי טיינררו להקרנת סרטו ״מסע למרכזו של חוג הגנדי״
The post השפה האבודה של נינו ביניאשוילי appeared first on מגזין פורטפוליו.