דן ריזינגר הוא המעצב הגרפי הישראלי הגדול בכל הזמנים.
עם המשפט הזה אני נוהג לפתוח הרצאות אודותיו, במסגרת קורסים של תולדות העיצוב הגרפי שאני מלמד ב־15 השנים האחרונות. ״האריק איינשטיין של העיצוב הגרפי הישראלי״ אני מוסיף, בעבור מי שזקוק להשוואות. החל מההרצאה הבאה אחליף את המילה הוא במילה היה.
אתמול (יום שלישי) קמה משפחת ריזינגר מהשבעה. ההלוויה הייתה מרגשת ומכובדת. בני משפחה, חברים וקולגות, נשות ואנשי קהילת העיצוב והאמנות – באו לחלוק כבוד אחרון לאיש שהשאיר אחריו מורשת מפוארת, ושעבודותיו טבועות בנוף התרבותי, החברתי והכלכלי של מדינת ישראל.
מתוך התערוכה של דן ריזינגר במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר
היכרותי עם ריזינגר הולכת שני עשורים אחורה; פה הרצאה שהעניק, שם מפגש של אגודת המעצבים. אך יחסים שאותם אני מרשה לעצמי להגדיר קרובים, החלו לפני כארבע שנים, בעת שהוזמנתי על ידי עדי אנגלמן ודן הנדל לכתוב את המאמר העוסק בכרזות שעיצב בעבור הספר ״דן ריזינגר״ שהשניים ערכו. הספר ליווה את התערוכה ״סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר״ שהוצגה במוזיאון ישראל בירושלים ושאותה אצר הנדל, שכיהן אז כאוצר העיצוב והאדריכלות של המוזיאון.
2,000 מילים. זה מה שהקצו לי. 2,000 מילים שיכסו את נושא עיצוב הכרזות של דן ריזינגר. למעלה מ־250 כרזות; משימה בלתי אפשרית. כמובן שהיה צורך במחקר מעמיק, שבמסגרתו החל סבב ראיונות. אך הסבב לא נפסק, והמשיך הרבה אחרי שהספר יצא לאור, עד לאחרונה. שוב ושוב חזרתי לסטודיו שבקומה השניה ברחוב רמה בגבעתיים. פעם להשלמת חומרים לתיעוד עבודתו במסגרת עבודתי כחוקר במכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, פעם לריאיון הכנה לסדרת הטלוויזיה מעצבים מדינה ששודרה בחינוכית, ופעם להוספת חומרים לקורס תולדות העיצוב הגרפי שלימדתי. מפגשים רבים נערכו לצורך הכנה לכתבות שפורסמו כאן במגזין פורטפוליו.
קירות הסטודיו עמוסים במדפים שעליהם מונחים מאות קטלוגים של תערוכות, קלסרים עם קטעי עיתונות, מסמכים, תעודות, סקיצות מקוריות וכמובן ספרים; כאלה שיצאו לאור אודותיו לצד כאלה שבהם פורסמו עבודות שעיצב. דן שמר הכל. כשכתבתי כתבה על הבול המסתורי של ישראל הוא שלף את תעודת ההשתתפות של הקורס משנת 1956. לצורך הכתבה על אז׳י הוא הוציא מאחד הקלסרים את הסקיצה המקורית לכרזת הכנס השנתי של הארגון, שאמור היה להתקיים בישראל ב־1973.
תעודת ההשתתפות של דן ריזינגר בקורס להכנת ציורים לבולים, 1956
כרזת כנס אז׳י בירושלים, 1973
הסיפורים המשיכו לזרום. גילו היה כפול מגילי. הוא נהנה לספר ואני נהניתי להקשיב. אנקדוטות מאחורי עבודות שעיצב; תהליכי עבודה; חברויות קרובות עם מעצבים בינלאומיים. אברם גיימס היה השושבין בחתונה של אנאבל ושלי, סיפר. איזה אברם גיימס? המעצב הגרפי הבריטי החשוב ביותר במאה ה־20? ההוא שהיה מעצב הכרזות הרשמי של מערך ההסברה הבריטי במלחמת העולם השניה? הוא היה השושבין? כן, הוא. כל מילה שיצאה מפיו של דן תועדה והוקלטה, בהנחה שאת המידע המרתק הזה אעביר הלאה בצורה כזו או אחרת. חלקם של הסיפורים פורסמו, חלק יפורסם בעתיד. דן הבין את החשיבות של תיעוד הסיפורים לצד תיעודם של החומרים הויזואלים, ושיתף פעולה.
אחד הסיפורים המרתקים עסק באיך הוא בכלל הגיע לתחום העיצוב הגרפי. כשעלה לארץ יחד עם אמו ואביו החורג שוכנו השלושה במעברת הרצליה. בוקר אחד, בזמן שיצא לעוד אחד מטיוליו הרגליים באיזור חוף סידני עלי, הגיעה למעברה משלחת של הסוכנות היהודית. מחוץ לבדון שבו התגוררו היו מונחים לייבוש ציורים שצייר. מי צייר את הציורים, שאל אחד מנציגי הסוכנות את אמו. הבן שלי, היא ענתה. שלחי את הילד לירושלים, יש שם בית ספר לאמנות.
דמיינו לעצמכם את ריזינגר בן ה־15 עומד בצומת הסירה, בידו האחת תיק עבודות עם כמה ציורים, ידו השניה מורמת מעלה – מנסה לתפוס טרמפים. בסוף מישהו עצר, והנער הגיע לבצלאל. בריאיון הקבלה הציע לו המנהל מרדכי ארדון ללמוד במחלקה למתכת. לא, השיב ריזינגר – אני בא ממשפחה של צבעים. כך, בשנת 1950, מצא את עצמו סטודנט – הצעיר ביותר – במחלקה לגרפיקה שימושית במוסד הירושלמי.
בין הלוג׳יק למג׳יק
בעת שתיאר את עבודתו היה לו משפט קבוע: מה שמאפיין את עבודותיי הוא החיבור בין הלוג׳יק לבין המג׳יק. הכוונה הייתה לשילוב בין השימושיות והשכל הישר מצד אחד, לבין היצירתיות והמקוריות מצד שני. ואכן לרוב היה שם משהו נוסף; איזה רעיון מקורי ומתוחכם, לא רק אסתטיקה.לדוגמה, בלוגו מוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות ״מתחבאים״ סימן שאלה וסימן קריאה. סימן השאלה בספרה שתיים וסימן הקריאה בספרה ארבע. מה זאת אומרת למה? כי עיתונאים שואלים שאלות ומקבלים תשובות. סמל אחר שעיצב – של שנקר – מורכב משתי וערב של האות שין בעברית עם האות S באנגלית. למה? כי שנקר החלה את דרכה כמכללה טכנולוגית שהתמחתה באופנה וטקסטיל, ועיצוב השתי וערב מייצג את האריגים. מאוד פשוט.
הלוגו מוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות
תוכנית המבנה המרכזי של מוזיאון תל אביב (מימין) לצד הסמל המקורי שעיצב ריזינגר
סמל שנקר
הרעיון לעיצוב סמלו של מוזיאון תל אביב לאמנות עלה במוחו כבר בזמן הישיבה שעסקה בנושא. ישבתי במשרדי הנהלת המוזיאון מול המנהל ד״ר חיים גמזו, סיפר. גמזו שלף מהמגירה את התוכנית האדריכלית של הקומה הראשונה. כשהתבוננתי בתוכנית כבר ידעתי שיש לי סמל. קלטתי שצורת המבנה ממבט על מזכירה את האות מ׳ – הראשונה במילה מוזיאון. דן שיחק עם המלבנים: קצת סידר, קצת סובב, קצת האריך, עד שהגיע לאות מ׳.
לא תמיד הערך המוסף היה מובן לכולם, ולא תמיד דן הרגיש צורך להסביר. בשנת 1976 הוצגה תערוכת יחיד של עבודותיו במוזיאון ישראל בירושלים שאותה אצר איזיקה גאון, שעל הקשר המיוחד ביניהם סיפרה בטקס האשכבה בתו גלית. בכרזה מופיע דימוי כביכול מופשט, בדמות חמישה מלבנים אנכיים עם מרווחים צרים ביניהם, שמאחוריהם מלבן אופקי לכל אורכם. לצופה בכרזה נדרש דמיון מפותח במיוחד כדי לזהות מוטיב פיגורטיבי. אבל הוא שם, והוא לקוח מילדותו של ריזינגר.
בהיותו ילד כבן שש נהג לשחק ברחוב. בקצה הרחוב עמד מפעל מתכות, ששטחו היה מגודר. דן אהב לרוץ לצד הגדר. כבר ניחשתם איך הגדר הייתה בנויה? נכון, קורות עץ אנכיים בעלי רווח צר, המחוברים מאחור בקורת עץ אופקית. קורות העץ המונוכרומטיים מעיר הולדתו הפכו למלבנים בעלי צבעוניות עזה. בכל זאת, מדובר בכרזה לתערוכה של מעצב שצבעוניות חיה היא סימן ההיכר הידוע ביותר שלו. מי מכיר את הסיפור הזה, שאלתי אותו. אני מכיר את הסיפור הזה, הוא ענה.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
מקור נוסף מנוף ילדותו של דן שימש השראה לאחת העבודות החשובות שלו – לוח השנה לתמיד שעיצב בשנת 1987 בעבור המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMA). מה שמעניין בלוח השנה הזה, מעבר לעיצוב שלו, היא העובדה שלא מצויינת בו השנה. באופן זה ניתן לעשות בו שימוש חוזר בכל שנה, זאת אומרת לתמיד. מאיפה בא לך הרעיון? מסבתא שלי, ענה. כשהייתי ילד, על הקיר במטבחה של סבתי היה תלוי לוח שנה פשוט, שהיה מורכב ממעין כיסים ממתכת, שלתוכם סבתא שלי הכניסה את שמות הימים בשבוע, מספרי הימים והחודשים.
מה למדתי מכל הסיפורים האלה? שלעיתים הפתרון נמצא קרוב, ושאין צורך להתרחק יותר מדי בכדי למצוא השראה. לפעמים הפתרון נמצא מתחת לאף: במטבח של סבתא, בגדר שלאורכה רצתם בילדותכם, בשרטוט האדריכלי של המבנה שבעבורו אתם מעצבים את הסמל. צריך רק לפתוח את העיניים ולהפעיל את הדימיון. טוב, במקרה של מוזיאון תל אביב הפתרון היה מונח ממש מתחת לאף, על השולחן עצמו.
דן היה נדיב. כשהגעתי אליו לביקור בסטודיו עם סטודנטים לעיצוב, יצאו אלה עם שלל בדמות קטלוגים של תערוכותיו מרחבי העולם. דן היה מצחיק. באחד הראיונות שוחחנו על בולים שעיצב. ניסיתי להסביר לו בעדינות שהדור הצעיר כבר אינו מתעניין בבולים ושערכם האספני – ובהתאם לכך גם הכספי, הולך ופוחת. דן, המעטפה הזו שווה שני שקלים, אמרתי לו, בעודי אוחז באחת ממעטפות היום הראשון שעיצב. שאלתי האם הוא מוכן לחתום לי על המעטפה. הוא לקח את המעטפה, חתם, הגיש לי אותה בחזרה וקבע: עכשיו היא שווה שלושה שקלים…
דן ריזינגר ורני רדזלי בסטודיו של ריזינגר בגבעתיים, 2016
אז להתראות איש יקר. היית נושא הדגל של העיצוב הגרפי הישראלי. כמו ההוא באולימפיאדה, זה שהולך ראשון עם הדגל בידו ומוביל את ספורטאי המשלחת האחרים. עזוב אותך מהאולימפיאדה: נושא הדגל במכביה! שהרי אתה עיצבת את התדמיות הגרפיות של שבע מכביות, יותר מכל מעצב אחר. תדמיות איקוניות – אבני דרך בהיסטוריה של העיצוב הגרפי הישראלי.
תודה לך דן. תודה על הרף הגבוה שהצבת לנו. תודה על המקצועיות, על הנדיבות, על היושרה, על מקור ההשראה שהיית. תודה על החינוך. תודה על הכבוד שהבאת לעיצוב הגרפי הישראלי בעולם. תודה על שפרצת את הדרך בעבור מעצבים אחרים שהלכו בעקבותיך.
ביום שלישי בשבוע שעבר, לאחר שקיבלתי את ההודעה על פטירתו של דן, התיישבתי מול הטלוויזיה בסלון ובהיתי במסך בעצב גדול. בערוץ הטלוויזיה דיברו על אריק איינשטיין, במלאת שש שנים לפטירתו. פתאום נפל לי האסימון ששני הענקים האלה נפטרו באותו תאריך – 26 בנובמבר, בהפרש של שש שנים. דן ריזינגר – האריק איינשטיין של העיצוב הגרפי הישראלי, ואריק איינשטיין – הדן ריזינגר של המוזיקה הישראלית.
דן ריזינגר היה המעצב הגרפי הישראלי הגדול בכל הזמנים. אני אצטרך להתרגל למשפט החדש הזה שאיתו אפתח את ההרצאות מעכשיו.
The post דן ריזינגר: היה שלום, הגדול מכולם appeared first on מגזין פורטפוליו.
