מי שנכנס בימים אלה לסטודיו של רתם רשף בקריית המלאכה מוצא את עצמו לפתע בעולם אחר: סבך של צמחיה חיה משתלב ברקע של בדי קנבס אינסופיים, שעוטפים את קירות הסטודיו ויוצרים סביבה מעוררת פליאה. זה מספר שנים שרשף מציירת על גבי בד שנמתח מגלילי קנבס המונחים על רצפת הסטודיו, מבלי לגזור את הבדים לפי מידות או למתוח אותם על מסגרת. בהמשך לכך התחילה להציג בתערוכות עבודות המורכבות מציורים המשכיים, בדים ארוכים שנתלים בחלל בכיוונים שונים, מגובה רב, ולעתים אף נשזרים זה בזה, בקומפוזיציות ההופכות את הציור לפיסול. הפעם, במיצב הכי אישי והכי טוטאלי שלה עד כה, תחת הכותרת ״אמאבאבת״, היא בחרה לעטוף את כל קירות הסטודיו מבפנים, וליצור סביבה גדושה, רב שכבתית, המדמה גן סתרים.
היא יצאה למסע נוסטלגי אך מפוכח, מלווה באוצרת מירב רהט, ויחד תכננו את פרטי המיצב, שמזכיר את מחילת הארנב של אליס בארץ הפלאות. כאן היא לא מחליקה למציאות חלופית אלא חוזרת אל מחוזות ילדותה בעיר רחובות, ואל סיפור השושלת המשפחתית שלה – שושלת של חלוצים ואנשי אדמה ורוח, שהשתתפו בהקמת היישוב ובתחייתה של התרבות העברית בארץ ישראל.
למרות שמדובר בציור מופשט ביסודו, רשף ורהט ניסחו את מרכיביו של החלל כסדרת סצינות המייצגות את בית הוריה של רשף, ממדפי הספרים ועד לגינות והפרדסים הנשקפים מהמרפסת. רשף משלבת בציוריה הטבעות של חפצים וצמחים, דימויי רפאים, כמו מאובנים שהותירו חותם בתמונה הכללית. התוצאה היא מיצב הפורט על נימי הזיכרון, שבו היא מזמינה גם את הצופים לשקוע בהרהורים למול מה שרהט מכנה ״נופי גן עדן אבוד המהווה בו זמנית גן זיכרונות הקמים לתחייה״.
רתם רשף, מתוך אמאבאבת. צילומים: יובל חי
רתם רשף על רקע הציור מיצב עדן בשתי מערכות, חלק 2. צילום: יובל חי
במקביל, על הקיר החיצוני של בית האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב היא מציגה כעת את חלקו השני של המיצב ״עדן בשתי מערכות״ – ציור ענק הנע בין נוף למופשט, ומרחף מעל לרחוב, כמו הופך אותו לפנים הבית. מבחינתה לאמנות במרחב הציבורי יש תפקיד משמעותי בקריאה לתשומת לב, לעצירת ההליכה האוטומטית ברחוב, ובמקרה שלה – גם לנסות ולנער את העוברים ושבים מאדישותם הפוליטית והחברתית.
איך התגבשה הצגת העבודה ״עדן בשתי מערכות״?
״אני מאוד מעורבת בנושאים פוליטיים וחברתיים – מאבקים, הפגנות, צעדות, מחאות, עצומות. האמנות נובעת ממני ובשנים האחרונות ראיתי שהיא לא יכולה להיות מנותקת מצדדים אחרים שעליהם אני נלחמת בלהט: נושאים כמו המאבק בשחיתות, ההתעלמות המתמשכת של המדינה מציבורים שלמים, ההדחקה והזלזול ביחס לנושאים אקולוגיים וחברתיים ובקיצור, הכיוון הכללי אליו נעה המדינה כבמדרון חלקלק. ׳עדן (פרקים בתולדות הישוב)׳ הוא מיצב ציורי גדול שטרם הוצג: 150 מטר בשבע יריעות קנבס, שעליהם הטבעות רפאים של צמחייה ישראלית: כפות תמרים, דקל, תאנה, שיבולים ועוד, היוצרות פנורמה נופית רחבה ומשתנה, דחוסה ונמוגה לסירוגין. זוהי דרך התייחסות שלי למה שקורה במדינה מאז שסבא רבא שלי הגיע לארץ עם העלייה הראשונה ועד ימינו. בציור כמו בחיים יש עליות וירידות, סערות ורוגע.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
״עד שתימצא למיצב השלם של ׳עדן׳ האכסניה הראויה, מצאתי לנכון לחשוף חלקים ממנו. בחרתי שני מקטעים לחזית בית האמנים. הראשון הוצג מאוגוסט למשך שלושה חודשים וכעת עלה השני. אני רואה בזה ניסיון לעודד שינוי פוליטי דרך האמנות. מעין ׳משק כנפי הפרפר׳ האישי שלי. אולם משום שהאמנות פועלת בראש ובראשונה כדימוי פיזי מופשט, המסר הפוליטי שלה עובר בעיקר ברבדים סמויים יותר ובטקסט שנלווה לתערוכה, בשאיפה שהמיקום המרכזי יעזור למסרים לחלחל בקרב הקהל הרחב הנחשף אליה״.
רתם רשף, עדן בשתי מערכות, חלק 1. צילום: אבי אמסלם
רתם רשף, עדן בשתי מערכות, חלק 2. צילום: יובל חי
איזה מסר לדוגמה?
״המערכה הראשונה עלתה לקראת הבחירות השניות, שנקבעו לספטמבר, ובניסיון להשפיע ולעורר אנשים מאדישותם הצגתי דימוי עוצמתי ומטריד משהו: שני כתמים אדומים, מאיימים, משני צידי היריעה, ומקבץ של שיבולים שצומחות ביניהם. מבחינתי זו הייתה קריאת השכמה לאנשים להלחם על דמותה ואופיה של המדינה, ללכת להצביע. המערכה השנייה, שנתלתה באמצע חודש נובמבר, מציגה דימוי מופשט יותר בצבעים תכול וצהוב, דימוי עשיר ומרובד, אך כזה שהצבעוניות שלו מצננת והוא מהדהד שטיפת מערכות ומעין זיכוך וטיהור של מים ואור, שעשויים לדלל את הכתמים מהמערכה הראשונה״.
מה הקשר בין ״עדן״ ל״אמאבאבת״?
״העבודה שלי במשך למעלה מעשור היתה מאוד מופשטת, תהליכית ופנים־אמנותית, ובשנים האחרונות אני מטעינה אותה באלמנטים יותר נרטיביים ולאחרונה גם סמי־פיגורטיביים. גם ׳עדן׳ וגם ׳אמאבאבת׳ הם מיצבים מבוססי ביוגרפיה, וממזגים את ההוויה שלי כאמנית עם השורשים שלי, כדור רביעי בארץ. אבל באופן כללי אפשר לומר שעדן יותר קשור למצב הכללי והציבורי והמיצב ׳אמאבאבת׳ הוא האישי ביותר שעשיתי עד כה, וממש מזמין את המבקרים לנוע בתוך ההיסטוריה והיום יום של המשפחה שלי. יש בו ייצוגים ואזכורים של הוריי, סבתי וסבא רבא שלי – משה סמילנסקי, שפיתח את ענף ההדרים בארץ, תוך פעילות נמרצת למען הקמת חברת מופת ביישוב החדש.
חלק מהיריעות נוצרו במיוחד לתערוכה, והן מגוללות באופן מרומז אך כמעט לינארי את החיים של הוריי: הנוף שנשקף מחלון דירתם, הצמחייה הפראית במרפסת, דמותם הפיזית כשהם מקדמים את פני הבאים בצל קורתם, כוננית הספרים העמוסה בעושר ספרותי של מחשבה והשכלה, ואת ׳גן רנה׳, פינת חמד לזכר סבתי, שאבא שלי מטפח״.
רתם רשף, אמאבאבת. צילומים: יובל חי
מתי הבנת שהציורים הולכים מהמופשט אל הנרטיבי והנופי? איך בעצם נכנס הגן לתוך הסטודיו?
״אפשר לומר שהסדרה ׳עדן (פרקים בתולדות הישוב)׳ יצרה חיבור בין המופשט לנרטיבי, אבל הצמחיה התחילה להיכנס במקביל לציורי ה׳הטבעות׳ על הקנבס. חומרים מלאכותיים שיצרו תעתוע אופטי של אורגניות ובהמשך גם המשיכה שלי להתנסות עם הטבעת צמחים אמיתיים בתוך הציורים. אני נעה רוב הזמן בתוך מרחב עירוני והצמחייה שאני אוספת ומביאה לסטודיו מגיעה ברוב המקרים משאריות של טבע, מהרצפה, משבילים וכבישים, במטרה לנצל את מה שיש ולהביא גלגול חיים נוסף למה שעבר זמנו.
הרעיון התבשל אצלי במשך כמה חודשים ושבוע האיור (התערוכה נפתחה במסגרת שבוע האיור והיא נמשכת עד 14.12) נתן לי את המסגרת והתירוץ לקדם את הפרויקט שיש בו מניע ביוגרפי ונרטיבי ברור. במהלך העבודה על התערוכה התחזקה בי ההבנה שהאורגניות שטבועה בעבודות, היא המקבילה האמנותית שלי לאצבעות הירוקות של אמי ולטבע של משפחתי.
איך הגיבו הורייך למראה התערוכה?
״מטבע הדברים הם התרגשו מאוד. השיא היה כשביקרו בתערוכה וראו את קורותיהם משתקפים דרך הפרספקטיבה שלי באופן ציורי. היה מקסים במיוחד סיור שהעביר אבי בתערוכה, שבו צמחים שונים בהם השתמשתי בציורים התעוררו לחיים כדמויות וסיפורים״.
העבודות הפחות מופשטות (ספריות, ציור נוף) הן כיוון עבודה חדש שמושך אותך להמשיך לחקור?
תמיד יש תנועת מטוטלת בין המופשט לפיגורטיבי (יחסית) אבל הסדרה החדשה ביותר שלי, ׳הביטאט׳, שמוצגת בתערוכה, מהווה לראשונה סוג של דיוקן עצמי ומשפחתי. היא ממגנטת ומסחררת אותי, ומרגישה בהחלט כמו התחלה של משהו שמכוון אותי לאפיקים לא צפויים״.
מה הפרויקט הבא?
עד לסוף ינואר אני מציגה במוזיאון קאטונה שבניו יורק תערוכת יחיד ׳ארכדיה׳, ובמקביל לה מתקיימת תערוכה קבוצתית המציגה את אמניות האקספרסיוניזם המופשט האמריקאיות, שעבודתן מהדהדת גם ביצירתי. שם אני מציגה מיצב ציורי היוצר מעין סבך או מערבולת השואבת את המתבונן להיבלע פנימה. הוא עשוי משתי יריעות קנבס ארוכות בהן מוטבעים רישומים של צמחיה מקומית. כותרת התערוכה מהדהדת את הציור של ניקולא פוסן ״Et In Arcadia Ego״, הרומז לנוכחות של עולמות נעלמים גם בסביבה שעל פני השטח היא אידילית ושקטה. בנוסף אני משתתפת בימים אלה בתערוכה קבוצתית המוצגת בלוס אנג׳לס אודות ׳נופים רגשיים מישראל׳ באוצרות שגיא רפאל. ובהמשך צפויות עוד התפתחויות.
התערוכה אמאבאבת נמשכת עד 14.12 בסטודיו של רשף, שביל המרץ 6
לקריאה נוספת
The post רתם רשף עוטפת את העולם בציור appeared first on מגזין פורטפוליו.
