Hagit:
בוקר טוב חן, מה שלומך?
Khen:
בוקר אור. שלומי מצוין! מה שלומך?
Hagit:
טוב מאוד. הייתי אתמול בתערוכה החדשה שלך בבית טיכו בירושלים. תסבירי רגע את השם ״לזה בדיוק התכוונתי״?
Khen:
נתתי לתערוכה את הכותרת ״לזה בדיוק התכוונתי״ במחשבה על עבודות הרורשך, הכאילו אקראיות, שכל אחד רואה בהן דימוי או פרשנות אחרת. ומצאתי את עצמי עונה להם, לכל אחד, ״לזה בדיוק התכוונתי״
חן שיש בבית טיכו. צילומים: לורה לכמן, מוזיאון ישראל
Hagit:
אהבתי את הכותרת. מצד אחד היא לוקחת אותנו לתוך הראש שלך – למה את התכוונת – ומצד שני היא פתוחה לפרשנות ו״הרשות נתונה״ למשמעויות של מי שצופה בעבודות. מבחינתך הכתם עצמו הוא סוג של תמונה?
Khen:
אני מסתכלת עליהם רק ״אמנותית״, אם הם טובים או צריך להתחיל מחדש. לא מחפשת את הדימוי. הכתם הוא המשך של הרבה קווים בעולם, שמתחברים יחד לאיזה הרמוניה כזו או אחרת. ולפעמים הוא מה שהוא: כתם; כמו חור בנייר ואז צריך לבדוק שלא נבלעים. אני מעבדת את שדה הצבע ובדרך כלל הוא מוצא את עצמו בטבעיות במצע. לסדרה הזו אני קוראת ״מחפשת לב יפה״
Hagit:
גם בספר האמן שיצא במקביל לתערוכה את מתמקדת בעבודות הכתמים, זה כמו לדפדף במרחב של אסוציאציות חופשיות. איפה כל זה התחיל?
סימטריה למראית עין
Khen:
שאלה טובה. אני עושה את זה מאז ומתמיד. גם בציור ״הנשרים״ שבאוסף מוזיאון תל אביב יש מן ההכפלה. עשיתי את זה ברישומי פנים בתחילת הדרך, קו מול קו ממש בהתחלה כשרק רשמתי. עניינה אותי סימטריה לא מדוייקת, סימטריה למראית עין, כשאף אחד לא רואה את הסאב־טקסט.
זו גם תוצאה של הרבה שעות של ניסוי וטעייה בסטודיו. פשוט דברים קורים. אחרי 30 שנה של משחקים בצבע הדברים באים אלייך לבד, זה הופך להיות טבע שני. לשחק ברורשך זה לנסות להביא את הטבע אלי לסטודיו, שהכול יתמלא חיים
חן שיש, סדרת העבודות מחפשת לב יפה. צילום: לורה לכמן
חן שיש, צילום: יותם פרום
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
Hagit:
האוצרת, תמנע זליגמן, מדברת על החומרים שאיתם עבדת. הכתמים, שלפעמים הופכים לגוף או לתמונה מוכפלת בדרכים שונות; ענפי הדס, שלפעמים הופכים לצמה של סבתך; עלים שהם גם עיניים – אני מכירה חלק מהם שנים רבות בעבודתך. ובכל זאת – כתמי רורשך כשלעצמם הם שדה פעולה חדש
Khen:
כמו ענפי ההדס מהסוכה של אבא בילדותי, גם ההכפלות מגיעות בחלקן כהשפעה ישירה מכור מחצבתי – עיר הולדתי, צפת. ארונות הקודש עמדו ברוב הדר והוד והם חצויים, עם שני אריות או צמד היברידי אחר. שם הסימטריה חדה, וכתר מלך עומד ביניהם באמצע, כאילו מפריד את ימין משמאל. ההוד הדתי עמד לנגד עיניי אבל גם האסתטיקה, על הקטיפה בצבע בורדו או כחול איב קליין
Hagit:
ואני אמרתי בלבי – הנה חזר לתמונה הוורוד המוכר שלך (לצד שחור, זהב, ירוק כהה, שמעולם לא נעלמו) אבל פתאום הופיעה גם צבעוניות חדשה לגמרי, בעיקר בכתמים
Khen:
הדיו מושך אותי, הוא מפתה לגעת בעוד צבע ועוד צבע ויוצר עולם קסום של צבעים חדשים משל עצמו. אני נפעמת מול היופי ולא מסרבת לו. לכן נתתי לסדרה הראשונה של הכתמים את השם ״הזדמנות ליופי״. הייתי אומרת במקום כתמים ״מראות״, בדגש על השכפול שבהם. ועדיין כל צד הוא ייחודי ורק נראה כאילו הוכפל. קסם הרורשך
Hagit:
יפה. כי באמת יש משהו שלא קשור להבט הפסיכולוגי (רורשכי) אלא לפרקטיקה של הכפלה, הכפלת הצבע, שממעיטה ממנו, יוצרת משהו כמעט זהה אבל שונה
Khen:
נכון. זה כאילו מוכפל בדיוק. אבל כמו הפנים שלנו, תמיד יש איזו הטיה קטנה שלא נראית במבט חטוף
הייתי אומרת במקום כתמים ״מראות״. כל צד הוא ייחודי. זה רק נראה כאילו מוכפל בדיוק, אבל כמו הפנים שלנו, תמיד יש איזו הטיה קטנה שלא נראית במבט חטוף
חן שיש, הזדמנות ליופי. צילום: לורה לכמן
Hagit:
התערוכה שלך נכללת בין תערוכות הביאנלה לרישום, ואת מתייחסת לעצמך גם כ״רשמת״, אבל מאוד התרחקת משם, לציור אקספרסיבי, גדוש, קולאז׳י. איפה החיבור הכי חזק לרישום?
Khen:
קודם כל במצע: התערוכה היא על נייר. וכמו שהכתם הוא קווים רבים, לא יכולתי להתחיל לעבוד בצבע בלי שנים של עבודה עם עפרונות וניסיון להבין את הקו הבודד בעולם
Hagit:
גם העבודות הגדולות נעשו על נייר?
Khen:
כל התערוכה על ניירות. להוציא בד בודד אחד
Hagit:
ספרי קצת איך את עובדת? יש משהו מאוד ספונטני ומיידי בקו שלך, ועם זאת יש איזה אוצר מילים שחוזר בקומפוזיציות שונות כל פעם, ומרכיב עולם מאוד קוהרנטי בעיניי
Khen:
אולי הספונטניות נובעת משנים של יצירה ואז היצירה יוצרת את עצמה והיא נראית טבעית וקוהרנטית לצופה ולי. הדימויים רוקדים אחד אל השני ויוצרים דימויים כאילו חדשים, אך הם יודעים שהם יושבים על העבר, ומכבדים את המקום הזה ונבנים ממנו, עם הכרת תודה למשהו חדש
Hagit:
פואטיקה! בסדרה ״הזדמנות ליופי״ הכתם הוא שחור בלבד והוספת לו עיטורי זהב ועלי הדס, שמתייבשים עם הזמן. כך שהעבודה מצד אחד חיה ומשתנה, מצד שני היא כל־כולה ממנטו מורי, העלה הקמל, הכתם המתמעט
Khen:
שחור הוא כל הצבעים כולם. הוא מלך הצבעים. ואם אחר כך נוצרו כתמים עם דיו צבעוני זה רק להבליט את האור שבו. וההדס הוא האור האישי שלי. וגם כשהוא קמל ביצירה או בתוך עצמו הוא תמיד יהיה נוכח בה ותמיד אישי בעבורי
חן שיש. צילום: סטודיו שוקי קוק
חן שיש. צילום: סטודיו שוקי קוק
Hagit:
יש מתח מעניין בין עבודות הכתמים הקטנות לבין העבודות הגדולות, שגם בהן יש מוטיב של הכפלה, זוגיות (ולפתע שמתי לב שיש גם שילוש בכמה מקומות). בעבודות הללו יש עירוב בין משהו פגאני, ראשוני לתולדות האמנות, מוטיבים נוצריים, השראות של קלימט. מה השפיע על העבודות המאוחרות יותר שהחלטת לכלול בתערוכה?
Khen:
המציאות האישית, המשפחתית, נמסכת ביצירה באופן שוטף, ושני התחומים כרוכים זה בזה מבלי הפרד. הנושא של הכפלה והדהודים ובבואות הוא נושא עתיק בתוך הנפש. זה יכול להיות מנעד רחב של התבוננות באמצעות המפגש עם האחר – נפש תאומה, הבת שלי או הילדה שבי.
עבדנו על התערוכה במהלך השנה וחצי האחרונות. כל עבודות הנייר הגדולות נעשו במיוחד לחלל של בית טיכו. זכיתי לעבוד עם צוות נפלא: האוצרת תמנע זילגמן והמעצבת תום דירקטור, וגם עם מיכאל גורדון שעיצב את הספר אמן שמלווה את התערוכה, והסופר שמעון אדף, שכתב טקסט לספר האמן.
נקודת המוצא לתערוכה הייתה בסדרה ״הזדמנות ליופי״: צבע אקרילי שחור, עלי זהב וענפי הדס טבעי שקטפתי בדרכי לסטודיו. משם יצאנו לדרך וההדסים הופיעו כחוט השני, כמעט בכל העבודות בהמשך: אם כקולאז׳ של עלים ירוקים גזורים, כעיניים, כצמות. התהליך הסתיים בעבודה ״הנה, נפגשנו״ עבודת הקיר הגדולה בחלל המרכזי ובה צמד נשרים שנפגשים על ענף הדסים
Hagit:
הנשרים נראו לי כעוף החול
Khen:
הכל זה הכל, ולזה בדיוק התכוונתי…
חן שיש. צילום: ינאי יחיאל
ורוד לא מתנצל
Hagit:
תמנע סיפרה שהפתעת אותה – גם עבודות שהשתנו לגמרי בין ביקור לביקור שלה בסטודיו וגם הצבע הוורוד שחזר לפתע, לדבריה, אחרי שנים של היעדרות. התערוכה מוקדשת לאמך שנפטרה בספטמבר. את חושבת שהצבע או הציור האחרון קשורים לאבל?
Khen:
הפתעתי את תמנע בלי סוףףף. הפתעתי גם את עצמי. אני חושבת שהוורוד אף פעם לא הלך לשום מקום: הוא מלווה אותי מתחילת הדרך, לפעמים הוא התחלף בזהב או בשחור. מעניין לחשוב עליו בהקשר של אבל.
הוורוד שלי הוא ורוד חזק ולא מתנצל, אין בו ורדרדות לשמה. הוא צבע עמוק, הוא לא ורוד בהיר שנטמע עד כדי היעלמות בבד. הוא מאוד נוכח ובדרך כלל אני מציירת אותו על אפור או ירוק עמוק מתחת, כך שהוא יהיה עם גב חזק יותר
חן שיש. צילום: לורה לכמן
חן שיש. צילום: יותם פרום
Hagit:
אני קוראת לו ״ורוד חן שיש״
Khen:
תודה
Hagit:
זו חשיפה שחיכית לה בשנים האחרונות?
Khen:
אני מתרגשת על ההזדמנות להציג ליד (ובבית של) אנה טיכו, שהייתה רשמת ענקית. ולפניה הצגתי במוזיאון אשדוד עם לאה ניקל. אני כל כך שמחה ומעריכה את המעמד של להיות עם הענקיות האלה. ובינתיים עשור שלם עבר בין התערוכה במוזיאון אשדוד לזו שבמוזיאון ישראל
Hagit:
בציורים א־לה רורשך את עובדת עם רפרנס פסיכולוגי ידוע. בציורים הגדולים את פונה למגוון רפרנסים תרבותיים – הדמויות הארוכות נראות קצת כמו פיסול אפריקאי, הכלה־ציפור־קדושה חוזרת כאן בדמויות שונות. האיקונוגרפיה שלך במלוא הדרה. את חושבת כבר על הדבר הבא שתעשי?
Khen:
עכשיו אני רק רוצה לנוח קצת וליהנות מהתערוכה. אני חושבת על התערוכה הבאה, אבל נדבר על זה בהמשך. על כוס אספרסו
Hagit:
קבענו!
The post ורוד חן שיש appeared first on מגזין פורטפוליו.
