שיחת סטודיו / אביב גרינברג

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online

הקירות בסטודיו של אביב גרינברג בוהקים בלובן בתולי. עד שעבר לכאן לפני מספר שבועות, וכמו צעירים ישראלים רבים, עבד מהבית. ״עיצבתי את המקום מחדש יחד עם אביו של בן זוגי״, הוא מספר. ״התאמנו את החלל, שהיה בעבר מפעל לחריטה על חלקי מכוניות, לצרכי כאמן״. על הרצפה מפוזרות יצירותיו הצבעוניות של גרינברג והוא מנצח על הכאוס האסתטי באסרטיביות מרשימה. יש לו כריזמה מהפנטת ויכולות ניהול, שהן הכרחיות אך לא נפוצות בקרב אמנים כיום.

״אני מגיע ממשפחה של יזמים, זה בגנים שלי; יש לי שאיפות גדולות וידיעה ברורה שאני חייב לעבוד קשה כדי לקדם את האמנות שלי״. 

אז איך הגעת להיות אמן ולא איש עסקים מפולפל? 

״הסיפור שלי מתחיל בצבא. שירתתי בכלא צבאי, פיקדתי על 120 חיילים שנפלטו מהמערכת והגיעו לכלא כמפלט אחרון. שם, במטרה להשתחרר מעול השירות הצבאי, הם הפגינו את ההתנהגות הקיצונית ביותר שלהם, כך שאת יכולה לתאר לעצמך איזו תקופה מאתגרת זו היתה״. אני אכן רואה בעיניו את המשקל הכבד שהשאירו השנים האלו על חייו האישיים ועל היצירה שלו. ״אפילו הארכיטקטורה והערך ההיסטורי של המבנה עוד נוכחים בעבודות שלי היום״, הוא מודה. 

״עם סיום השירות הצבאי נסעתי לטייל בהודו והתחלתי לצייר פורטרטים רנדומלים עם עיפרון במחברת שלי, עד שהבנתי שאני רוצה ללמוד איזשהו סוג של אמנות פרקטית. הגשתי מועמדות למספר מסלולים במוסדות המובילים ובאופן מקרי או לא, התכנית היחידה שהתקבלתי אליה היתה לימודי אמנות בשנקר, אז החלטתי ללכת על זה״.

אביב גרינברג

״אני רואה את העבודות שלי כמלכודות. הצבעוניות הקלילה מושכת את הצופים להתבונן מקרוב, כדי לגלות קונפליקטים עמוקים ורציניים יותר, שבהם אני מבקש לעסוק״

מהשירות בכלא הצבאי, דרך הודו, ועד ללימודי אמנות בשנקר; ספר לי קצת על החוויה שלך בלימודים. 

״הגעתי לשנקר עם הרישומים מהודו ובמהלך השנתיים הראשונות התמקדתי בציור של פורטרטים סוריאליסטיים גדולי ממדים עם נגיעות ריאליסטיות, שמוטמעות בהם תכונות דתיות או חברתיות. בסיום השנה השנייה ללימודים הפקתי תערוכה שבה הפורטרטים הגדולים הקיפו את הצופים, בעוד אלה נותרו לפרש את היצירות באופן פרגמטי, על בסיס דעות קדומות וסטיגמות חברתיות, קצת כמו המציאות בכלא״.

להציג תערוכה זה מהלך מאוד שאפתני בעבור סטודנט בשנתו השנייה לתואר. איך השפיע המהלך הזה על המשך הלימודים?

״התערוכה הייתה טבילת האש שלי בסצינת האמנות המקומית, וגם חוויה שחשפה את הצד ההפקתי שבי והשאירה אותי עם דחף עמוק להפסיק לצייר. רציתי לחקור תחומים שונים של יצירה. אז לדוגמה, הקמתי יריד שמשלב אופנת יד שנייה ואמנים צעירים. היריד חיבר אותי למרחב העירוני וגם היווה נקודת מפנה חשובה בקריירה שלי״.

דחף להפסיק לצייר? איך שרדת את השנתיים הנותרות בשנקר? 

״פשוט הפסקתי לצייר״, הוא עונה בחיוך שובב. ״בודדתי אלמנט אחד מהציורים שלי – שרשרת – והתחלתי לחקור ולפרש אותה בדרכים שונות. לאט לאט הדבר התפתח למיצבים שמשחקים עם פרספקטיבות ונקודות מוצא; בהתחלה עם שימוש בצינורות גומי שקופים מלאים בצבעי אקריליק, שלאחר מכן הוחלפו בחומרי הניקוי שבהם אני משתמש היום״.

איך קרה המעבר הזה? זו בחירה יוצאת דופן, אירונית כמעט, להשתמש בחומרי ניקוי כעבודת אמנות. 

״זה היכה בי יום אחד בסופרמרקט, בעודי משתהה מול מדף חומרי הניקוי, הבנתי פתאום שיש להם את אותה הצבעוניות שבציורים שלי; צבעוניות עזה ורעילה שאני מאוד אוהב. חומרי ניקוי שומרים על הצבע והמרקם שלהם לאורך זמן, ובאופן סימבולי הם גם היו חלק בלתי נפרד מהשירות הצבאי שלי. בכלא היינו עורכים שלושה מסדרי נקיון ביום, שהיו תנאי מכריע כדי שנוכל להחליף משמרת או ללכת הביתה. אפשר לומר שחומרי ניקוי כבר אז היו מרכיב חשוב בחיי״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בכל זאת, דמותו השלווה והצבעוניות העליזה בעבודותיו נראות לי מנותקות מהעבר שגרינברג מתאר. אני תוהה איך החוויה הכה־אינטנסיבית וקשוחה שעבר בצבא הובילה אותו ליצור אמנות מלאת חיות וקלילות. 

חשבתי על אמנות כאובייקט דקורטיבי שאפשר להביא הביתה בקלות, קצת כמו הרהיטים שאנחנו קונים באיקאה ומרכיבים לבד בבית. רציתי לביית כמה מהרעיונות של המיצבים הגדולים שלי, כך שיהיו נגישים גם לבתים פרטיים

״אני רואה את העבודות שלי כמלכודות״ הוא מסביר. ״הצבעוניות הקלילה מושכת את הצופים להתבונן מקרוב, כדי לגלות קונפליקטים עמוקים ורציניים יותר, שבהם אני מבקש לעסוק. כך אני יכול לייצר דיאלוג עם קהלים רחבים יותר, שאינם חשופים בהכרח לעולם האמנות – זו אחת המטרות החשובות בתוכנית שבניתי להפצת האמנות שלי״.

תערוכת הגמר שלו בשנקר הייתה מרשימה, עם מיצבים גדולי ממדים והשימוש בחומרי ניקוי, שבלטו לעין ותרמו לסימונו כהבטחה. 

מה קרה ביום שאחרי, כשהסתיימה התערוכה ונותרת להתמודד עם שוק האמנות המקומי והלא פשוט, בעצמך? 

״אחרי התערוכה הייתה התעניינות בעבודות שלי, אבל זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת; הבנתי שאני צריך לקדם דברים כדי לגרום להם לקרות, שכדי להגיע למצב שאוכל להתפרנס מהאמנות שלי אני אצטרך לעבוד מאוד קשה. נרשמתי (והתקבלתי) לחממת האמנים של יריד צבע טרי ובעיקר יצרתי מלא.

״התחלתי להתרכז בעולם האישי שלי, ולשאוב השראה מהתבוננות פנימה. המשכתי לפתח יצירות שמחברות בין פיסול וציור באופן סימביוטי, תוך התחשבות בחלל שבו הן מוצגות. חשוב לי להשתמש בחומרים שאני קונה מחנויות בשכונת המגורים שלי כי זה מחבר אותי, ואת היצירה, לסביבה המיידית. אני אוהב לקחת אוביקטים נשכחים, או כאלה שנהוג להסתיר מאחורי הקלעים, ולהביא אותם לקדמת הבמה; להאדיר אוביקטים יום־יומיים למעמד של יצירות אמנות״.  

ספר לי עוד על התוכנית, מה נצפה לראות ממך בעתיד הקרוב?  

״אני מאוד מעוניין בשיתופי פעולה עם מותגים מסחריים, גם כדי להנגיש אמנות למודעות הקולקטיבית של החברה בארץ. לאחרונה הצבתי עבודה במשרדים של פייסבוק בתל אביב, שעשיתי במיוחד למקום, ויצרתי סדנה לחברת היי־טק. כרגע אני מציג במסגרת זומו, המוזיאון שבדרך, בקריית ים. במהלך 2020 אני צפוי להשתתף בשתי תערוכות קבוצתיות; להציב עבודות שלי בבית מלון בגרמניה ובחנויות של רשת אופנה גדולה בארץ; ובנוסף אני עובד על סדרה חדשה שתוצג בלעדית ב־Artsource ותיחשף במסיבת השקה של הסטודיו החדש.

״חשבתי על אמנות כאוביקט דקורטיבי שאפשר להביא הביתה בקלות, קצת כמו הרהיטים שאנחנו קונים באיקאה ומרכיבים לבד בבית. רציתי לביית כמה מהרעיונות של המיצבים הגדולים שלי, כך שיהיו נגישים גם לבתים פרטיים. לסדרה הזו בחרתי בחובטי שטיחים, שאני משתמש בהם כבר זמן מה, ויצרתי איתם הילות בצורת חצאי עיגול, ואותן הטמעתי בלוחות MDF. שני החומרים משתלבים יחד בהרמוניה, וכל יצירה כזו נצבעת בעבודת יד כך שהיא מיוחדת, חלק מסדרה במהדורה מוגבלת. עד שאוזמן להציג במוזיאונים ומוסדות תרבות אני מתכוון להפיץ את האמנות שלי בכל דרך אפשרית״.

אני נפרדת מגרינברג ומהסטודיו עם התאהבות קטנה וציפייה גדולה להזמנה למסיבה.

הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אנגלית במגזין של Artsource.Online
לקריאת שיחות סטודיו נוספות בפורטפוליו לחצו כאן

The post שיחת סטודיו / אביב גרינברג appeared first on מגזין פורטפוליו.