מגלים אוצרות // מילנה גיצין אדירם

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה תערוכת יחיד לענת ברמן בגלריית החדר, אי שם בשנת 2003. בדיוק סיימתי תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, וקראתי בעיתון על תערוכת התרמה של ארגון "יש גבול" שהוצגה בגלריה שפעלה בתוך משרד אדריכלים, 200 מטר מהבית שלי. הרמתי אליהם טלפון ובחוצפתי שאלתי אם הם מחפשים עובדים… באופן מאד מפתיע, הם ענו שהם מחפשים אוצרת, אז אמרתי – ״מצאתם״.

אחרי ארבע שנים בגלריה החדר, בגיל 30 בדיוק, קיבלתי את הניהול והאוצרות הראשית של מוזיאוני בת ים. המהלכים שהובלתי שם, של יצירת המותג ״מובי״, הפיכתו למוזיאון לאמנות עכשווית ובניית קשר ואמון עם הקהילות שבתוכן המוזיאון פעל, עיצבו במידה רבה את החשיבה שלי על הקשר בין מה שמוצג בתערוכה לבין מי שצורך אותה.

זכיתי לאצור במובי תערוכות ענק במרחב הציבורי לצד תערוכות ניסיוניות ומרתקות. בתערוכה ״אי״ – פרוייקט ניסיוני שעיצב במידה רבה את תפיסת עולמי כאוצרת – חילקתי לשמונה אמני מיצג־מיצב מפתחות למוזיאון. התערוכה החלה כשהמוזיאון היה ריק ונסגרה בתום חודשיים, עם העבודות שהצטברו. האמנים התבקשו ליצור פעולות עם קהילות שונות ויצרנו בנוסף לתערוכה סלון שיח פתוח לאמנים ולקהל הרחב. התערוכה השפיעה בצורה כה משמעותית עלי ועל שניים מהאמנים שהציגו – שרון גלזברג ושי עיד אלוני – שהמשכנו יחד ליצור ברוח זו גם את זומו.

מילנה גיצין אדירם

התערוכה נושאת מטוסים בביאנלה לאדריכלות 2012. צילום: פלוריאן הולצר

אחרי ארבע שנים במובי חזרתי לשלב בין אמנות לאדריכלות, כשנבחרתי יחד עם דן הנדל וארז אלה לאצור את הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה, בשנת 2012. התערוכה שהצגנו, נושאת מטוסים, הייתה אתגר מאלף ושיעור מרתק. למדתי שם איך תופסים תשומת לב וקשב תוך פחות מ־60 שניות – הזמן הממוצע שמבקר בביאנלה מקדיש לכל ביתן. וגם איך יוצרים תערוכת ארכיטקטורה שתהיה מעניינת לא רק לארכיטקטים – משימה מיוחדת בפני עצמה (-;.

התערוכה כולה עוסקת במעברים פיזיים ורגשיים כאחד, בהשראת המעברים בסופרמרקט שבו מתארחת התערוכה, והעיר המארחת קריית ים, שממשיכה לקלוט עלייה ולשמש תחנת מעבר ראשונה בארץ

גרסה של התערוכה הוצגה אחר כך גם בגלריה סטור פרונט בניו יורק וגם במוזיאון ישראל, ועד היום יש לי בסלון את כל המזכרות שייצרנו עבורה (יחד עם טל ארז, המעצב הגאון) בחנות המזכרות שייצגה את האירועים המשמעותיים ביותר בישראל מאז 1973.

התחנה האחרונה

זומו – תחנה רביעית במסע, קריית ים. התערוכה נפתחה ב־6 בדצמבר והיא תפעל עד ה־31 בינואר 2020 בחלל ענק של סופרמרקט נטוש בשדרות ירושלים 3, קריית ים. זו התחנה הרביעית של זומו, המוזיאון הנייד שאני מובילה יחד עם חבורה מדהימה ומופרעת של יוצרים, אוצרים ואנשי חינוך, קהילה, עיצוב והפקה. את התערוכה אצרו לצדי עפרה חרנם ורות אופנהיים, בתוספת העיצוב והניהול האמנותי של שי עיד אלוני.

בתפקידי כאוצרת ראשית, אני אמונה על התמונה הכוללת, על ההקשרים הרחבים, והקשרים בין המחלקות השונות של הפרויקט. ההשקה בין המחלקות היא זו שיוצרת את הייחוד של זומו – עבודה עם מחלקות קהילה וחינוך ברשות המקומית המארחת, הן חלק אימננטי מהאוצרות ואינן פועלות כתומכות אמנות, ולכן יש צורך לבחון איך כל הפרמטרים מקבלים מקום שווה, שעובד יחד כפעולה משותפת.

זומו 4, קריית ים

הפעם התערוכה כולה עוסקת במעברים – פיזיים ורגשיים כאחד. המבנה שמארח אותנו וגריד העמודים העירום שנותר בו מתקופת היותו סופרמרקט פעיל היווה את אחת מנקודות המוצא לתערוכה. גם העיר המארחת שלנו, קריית ים, שממשיכה לקלוט עלייה כל הזמן ולשמש תחנת מעבר ראשונה לאנשים רבים שבוחרים לעלות לארץ, הובילה אותנו לעסוק במעברים. ואם כל זה לא מספיק, אז גם המודל שלנו, שעובר ממקום למקום וצריך למצוא את האיזון בין היותו אורח לבין היותו מארח, בעצם מהווה גרעין וליבה לתערוכה כולה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתערוכה הזו משתתפים 55 אמנים, שעם חלקם אני עובדת כבר שנים ואת חלקם הכרתי בפעם הראשונה. יש בתערוכה עבודות חדשות שנוצרו במיוחד לזומו במסגרת תוכנית שהות האמן שאנחנו מפעילים; עבודות שנוצרו יחד עם הקהילות השונות של קריית ים; ועבודות נהדרות שמתעסקות במעברים מסוגים שונים שהאוצרות בחרו והזמינו לתערוכה.

אני גאה במיוחד בעובדה שהתערוכה בזומו הרביעי, יותר מכל זומו לפניו, מצליחה ליצור שילוב ואיזון בין הנושא לנראות, בין העבודות החדשות לעבודות היותר מוכרות ובין הצרכים והרצונות של הקהילות המקומיות לבין הסטנדרט של עולם האמנות העכשווי.

מכל מלמדי השכלתי

כמעט בכל פעם שאני נכנסת למוזיאון או לגלריה אני לומדת על אוצרות, על אמנות ועל יחס לקהל. לפעמים אני לומדת מה נכון לעשות ולפעמים אני לומדת מה לא עובד, אבל תמיד אני במצב של למידה. שלוש תערוכות השפיעו עלי יותר מאחרות:

התערוכה Andy Warhol: Other Voices, Other Rooms, שראיתי ב־Hayward Gallery בסוף 2008, לימדה אותי איך אפשר לקחת נושא טחון עד דק ולמצוא דרכים חדשות לעסוק בו וזוויות חדשות להסתכל גם על אמן מוכר כמו אנדי וורהול.

התערוכה the artist is present של מרינה אברמוביץ ב־MOMA בניו יורק, לימדה אותי איך אפשר וצריך להתייחס לזמן ומקום בצורה אחרת, כיצד הפעולה החיה מאפשרת מקום אחר בתערוכת אמנות. המעבר שם מהשחזורים והסרטים של העבודות הישנות שלה ושל אולי (בן זוגה ושותפה האמנותי בעבר) לנוכחות הפיזית של האמנית בחדר, והתור הבלתי הגיוני של אנשים שחיכו לפגוש אותה ולשבת מולה, עדיין מהדהד לי בראש.

הדוקמנטה בקאסל בשנת 2012 העניקה לי שיעור מאלף על עבודה נכונה עם אמנות במרחב הציבורי.

זומו 4, קריית ים

תערוכת החלומות

החלום שלי הוא לעשות עבודה (לאחד הזומואים הבאים) עם ג׳נט קרדיף. אני מסתובבת בכל העולם ומנסה לצוד עבודות שלה, גם כאלה שכבר לא מוצגת באופן רשמי. רק לפני חודשיים שמעתי עבודה שלה במנזר שהוסב למוזיאון בגבול שוויץ־גרמניה. העבודה הזו בת 20 ומשהו והם כבר לא מפעילים אותה באופן סדיר, אבל היה לי מזל והסכימו לפתוח לי אותה.

הדבר היחיד שהפסיק להיות רלוונטי בעבודה הוא שבסוף היא מבקשת ״להחזיר את הדיסקמן לדוכן בכניסה״… אני חושבת שיש לה את היכולת החד־פעמית ללמוד מקום, לקלוט אותו ולזקק ממנו עבודות אמנות שמצליחות לצאת ממנו ולהיות גדולות יותר מהמקום שאליו הן נוצרו.

בקרוב אצלך

זומו 5, 6, 7, 8 ואם רוצים להסתכל קצת יותר קדימה – אז זומו צרפת וזומו זימבבואה וזומו ניו זילנד. אני בונה בימים אלו את המודל של זומו, ומנסה לדייק אותו, לייעל אותו ולהמשיך אותו כך שייאפשר לנו להגיע לעוד מקומות ברחבי העולם. אני מאמינה שצריך שיהיו 4־5 זומואים שיזוזו ברחבי העולם ויציבו בו ספסלי שיח יצירתיים ומעוררי מחשבה, כך שקולן של עוד קהילות ישמע.