״פיליפ ואני באים מרקע של פרסום, שנינו למדנו את המקצוע כשעבדנו במחלקות קריאטיביות של משרדים גדולים בדנמרק״, מספרת מריה אינשטיין בילמן (Maria Einstein Biilmann). ״לתעשיית הקולנוע הגענו במקרה: בדנמרק לא נהוג שסוכנות פרסום משיקה סרטים; תעשיית הקולנוע קטנה ולרוב היא עובדת עם מעצבים עצמאיים, אבל הבעלים של המשרד שבו עבד פיליפ, הכיר את מנהל המכירות של nordisk film, והאחרון הזמין ממנו קמפיין לסרט חדש. פיליפ היה אחראי על הפרויקט. משם הדברים המשיכו להתגלגל, וב־2007 התחלנו לעבוד באופן עצמאי״.
סרט הוא עבודת אמנות וכשלוקחים פריים מתוך סצנה ושמים אותו על הפוסטר זה לא בהכרח משכנע ויכול לצאת ׳אחד לאחד׳. לפעמים הבמאי עשוי לחשוב שזה מדוייק כי בחרנו את סצנת המפתח, אבל זאת לא תמיד הדרך להגיע אל הקהל שלך
Click here to view the embedded video.
מה כוללת השקת סרט?
״ההשקה היא האריזה – כל מה שלא נכלל בסרט ונמצא מחוצה לו. היא כוללת את הטריילר, העיצוב הגרפי והכרזות. כשניתן אור ירוק להפקת הסרט (כלומר כשהתקציב מאושר), אנחנו מקבלים את התסריט הסופי וקוראים אותו; על בסיסו אנחנו מתכננים את ההשקה״.
איך אתם יכולים לתכנן את ההשקה אם הסרט עוד לא קיים?
״אנחנו משתמשים בכישורים שלנו כאנשי פרסום, מסתכלים על הסרט כעל מוצר ומנסים לברר למה השוק יגיב, כלומר איך למצב אותו כך שהקהל יידע למה הוא קונה כרטיסים. ההחלטה כחלק מאיזה ז׳אנר להשיק את הסרט מהווה חלק גדול מהעבודה שלנו: האם זו קומדיה רומנטית, דרמה או מותחן? איזה סרטים אחרים קיימים בקטגוריה הזאת? מה המטרות מבחינת מכירת כרטיסים? האם הן ריאליות? כדי לעשות את זה אנחנו מדברים עם הבמאי ושומעים מה החזון שלו. לעיתים קרובות התסריטאי, הבמאי והמפיק שאיתם אנחנו עובדים, יכולים להראות לנו שלבים מוקדמים של ההפקה. בסופו של דבר עטיפה של סרט לא צריכה להראות כמו הסרט עצמו״.
למרות ש״קיץ 92״ היה ״סרט בנים״ על כדורגל, נשים היו חלק גדול מקהל היעד, אז החלטנו שלא נציג אותו כסרט ספורט רציני אלא כסרט כיפי ושיקי, כך שיפנה לכל דני שחווה את האירוע ושמע את הסיפור
״במרכז הסרט ׳קיץ 92׳ עומדת נבחרת הכדורגל הדנית שזכתה באליפות אירופה בכדורגל. הכרנו את הסיפור שמאחורי התסריט, ומלבד הזכרונות הממשיים שלנו מהאירוע ההיסטורי שעליו מבוסס הסרט, היו לנו המון תצלומים של שחקני הכדורגל. האתגר המרכזי היה לגרום לקהל להבין שלא מדובר בסרט תיעודי אלא בפיקשן. החלטנו שהקמפיין יחבר את השחקנים לדמויות ההיסטוריות באמצעות דיוקנאות שלהם, ושהלוק צריך להתאים ל־1992 אבל גם להיראות עכשווי. למרות שזה היה ׳סרט בנים׳ על כדורגל, נשים היו חלק גדול מקהל היעד, אז החלטנו שלא נציג אותו כסרט ספורט רציני אלא כסרט כיפי ושיקי, כך שיפנה לכל דני שחווה את האירוע ושמע את הסיפור״.
עם מי אתם עובדים? מי הלקוח שלכם?
״המפיץ הוא תמיד הלקוח שלנו כי הוא אחראי על השיווק, אבל בדנמרק, כמו במקומות אחרים מחוץ לאמריקה שבהם הסרטים ממומנים על־ידי המדינה, הבמאי והמפיק מעורבים מאוד בתהליך, כך שאנחנו מקיימים את כל הפגישות איתם ועם המפיץ. ראשית אנחנו שומעים מה יש לכולם לומר ומוודאים שהם שמעו זה את זה. אנחנו משתדלים לכלול את כל הרצונות בפתרון שאנחנו מציעים, וגם להציג אותו בצורה כמה שיותר ברורה״.
איך אתם עושים את זה?
״אנחנו מתחילים בחלק תאורטי שכולל את האופן שאנחנו רואים את הסרט, איך אנחנו מדמיינים שהוא יתקבל ומי יהיה הקהל שלו. אחריו מגיע החלק החזותי, שבו אנחנו משתדלים להציג רעיון חזק באמצעות איורים ולוחות השראה שמשמשים כרפרנס ללוק ולסגנון של הלוגו. אם הם קונים את זה – אנחנו מתחילים לעבוד״.
קרה שהתחלתם עם רעיון מסויים וגמרתם במקום אחר ממה שתכננתם, כמו שקורה לפעמים בתהליכי יצירה?
״יש לנו הרבה נסיון, אז אנחנו כבר יודעים לסמן את הפתרון הרצוי בתחילת התהליך, לכוון ולהגיע אליו. אמנם היו דברים מעולם, אבל זה לא משהו שנשים בפורטפוליו שלנו… לפעמים קורה שהסרט תוכנן כקומדיה, נקרא כקומדיה, עיצבנו כרזה לקומדיה, אבל כשהוא הושלם התברר שזו בכלל דרמה. קהל היעד משתנה ומתברר שאי אפשר להשתמש בחומרים שיצרנו. אמנם זה לא קורה לעיתים קרובות, אבל כשזה קורה זה ממש גרוע, כי כבר אין תקציב לייצר חומרים חדשים והתוצאה היא סוג של פשרה – טלאי על טלאי״.
״הליצן״ היא סדרת טלויזיה אהודה מאוד בדנמרק, שמצולמת בסגנון דוקומנטרי כביכול. האתגר היה לשכנע את הקהל שלא מדובר בעוד פרק ארוך, אלא בסרט שמצדיק הליכה לקולנוע. כדי להמחיש את זה באופן חזותי יצרנו דימויים שמזכירים סרטים מוכרים כמו הכרזה של אמריקן ביוטי. זה היה מאוד מוצלח
״׳הליצן׳ היא סדרת טלויזיה אהודה מאוד בדנמרק, שמצולמת בסגנון דוקומנטרי כביכול. כשהשקנו את הסרט הראשון שנוצר בעקבותיה, האתגר היה לשכנע את הקהל שלא מדובר בעוד פרק ארוך, אלא בסרט שמצדיק הליכה לקולנוע. כדי להמחיש את זה באופן חזותי יצרנו דימויים שמזכירים סרטים מוכרים כמו הכרזה של ׳אמריקן ביוטי׳. זה היה מאוד מוצלח.
״בקמפיין לסרט ההמשך היה קשה לשחזר את ההצלחה הזאת. יוצרי הסרט לא ידעו איך לקרוא לו והחלטנו לתת לו את השם ׳ליצן לנצח׳, משום שהוא עוסק בחברות שעומדת למבחן. למרות שזו קומדיה, מתחת לפני השטח יש תכנים רציניים שעוסקים בציפיות הדדיות ובחברות בין הפכים, ולכן בחרנו בתמה של היין והיאנג וברפרנס לפוסטר של ג׳ון ויוקו. לדמויות בסרט יש אופי מובהק שצריך לבוא לידי ביטוי בכרזה״.
הכרזה צריכה לשקף את התוכן?
״הרעיונות תמיד נולדים מן התוכן, אבל הנסיון שלנו בפרסום מלמד שיש פער בין המוצר לבין האופן שבו אנחנו מראים אותו: כשאת מעצבת מודעה לאייפון תציגי אותו במיטבו, לא כמו הדבר השרוט הזה שאני מחזיקה ביד. אותו הדבר בכרזה לסרט: זו אריזת המתנה; ככל שהיא תהיה יפה יותר, כך תרצי יותר לפתוח אותה. אם יש לך סרט נהדר, את חייבת לעשות לו אריזה נהדרת כי אז אנשים יפתחו אותה. אם זה לא יקרה לא ימכרו כרטיסים והסרט ימות, אבל האריזה תמיד נובעת ממה שבפנים״.
רצינו להביא לסרט קהל רחב יותר מאשר מעריצי פון־טרייר הקבועים, ואחת הדרכים לעשות זאת היתה להראות את כל השחקנים המוכרים שמשתתפים בסרט. כמובן שעוד דרך היא באמצעות סקס, ולכן בחרנו להציג את הדיוקנאות האורגזמטיים האלה. לא חתכנו את הדיוקנאות מעל קו החזה מטעמי צניעות, אלא פשוט כי חשבנו שיותר מעניין לראות את הפנים מאשר את הגוף
נימפומניה של לארס פון־טרייר הוא סרט עם תוכן פרובוקטיבי. איך מציגים אותו במרחב הציבורי?
״למען האמת, זה משהו שלא הקדשנו לו הרבה מחשבה; דנמרק היא מדינה מאוד חופשית. גם הכרזות של ׳הליצן׳ לא היו עוברות בשום מקום אחר וכאן הן היו תלויות בתחנות האוטובוס, כך שמדד המיניות לא הטריד אותנו. האתגר המרכזי שעמד בפנינו הוא אורך הסרט – ארבע שעות בגירסה הקצרה – זו מחוייבות גדולה מצד הצופים שצריכים לקנות כרטיס, ורצינו להביא לסרט קהל רחב יותר מאשר מעריצי פון־טרייר הקבועים.
״אחת הדרכים לעשות זאת היתה להראות את כל השחקנים המוכרים שמשתתפים בסרט, למרות שלחלקם יש רק תפקידים קטנים. כמובן שעוד דרך היא באמצעות סקס, ולכן בחרנו להציג את הדיוקנאות האורגזמטיים האלה. למרות שלא כל הדמויות חוות אורגזמה בסרט, זה קורה להן על הכרזה, בזכות הקשר שלהן לגיבורה הראשית. לא חתכנו את הדיוקנאות מעל קו החזה מטעמי צניעות, אלא פשוט כי חשבנו שיותר מעניין לראות את הפנים מאשר את הגוף. פון־טרייר הוא מצחיק, אסתטי ולפעמים קצת טפשי, וזה מה שהכתיב את הלוק״.
אז הכרזה מתרגמת את הערכים של עבודת הבמאי?
״כן. זה מה שאנחנו תמיד מנסים לעשות. סרט הוא עבודת אמנות וכשלוקחים פריים מתוך סצנה ושמים אותו על הפוסטר זה לא בהכרח משכנע ויכול לצאת ׳אחד לאחד׳. לפעמים הבמאי עשוי לחשוב שזה מדוייק כי בחרנו את סצנת המפתח, אבל זאת לא תמיד הדרך להגיע אל הקהל שלך״.
כמי שנמצאת על קו התפר שבין עיצוב, פרסום וקולנוע, מה מאפיין בעינייך את הקולנוע הדני?
״כל הסרטים בדנמרק ממומנים על־ידי המדינה, ולכן קשה מאוד להשיג מימון; רק סרטים מעטים מופקים בסוף. זה אמנם מבטיח רמה אמנותית גבוהה, אבל באופן טבעי אנשי קרן הקולנוע הדנית לא תמיד צודקים בבחירת הפרויקטים, והרבה פרויקטים טובים לא מצליחים לחדור דרך החורים הצפופים של המסננת. הסרטים שלהם לא יופקו משום שלא קיימת אלטרנטיבה מסחרית. כשפרויקט מגיע למסך ונכשל קשה לאלה שנותרו בחוץ לקבל את זה. השוק הקטן מגביל אותנו בהרבה אופנים״.
מה היית רוצה לעשות בעתיד?
״עד היום הספקנו לעבוד עם במאים דניים בסגנונות שונים בכל המנעד שבין סרטי איכות קטנים לשוברי קופות. היינו רוצים לעבוד בשוק גדול ומסחרי יותר מחוץ לדנמרק, שיש בו תקציבים גדולים יותר. אנחנו מוגבלים לשוק קטן והתקציבים בהתאם. היינו רוצים גם לעשות יותר סרטוני כתוביות. אני חושבת שזה אתגר להצליח ליצור ציפיות ואוירה מובחנת בפורמט קצר כזה״.
הראיון מתפרסם בתמיכת:
