מוזיאון הפופ־אפ בקצנלסון: מדהים מדהים מדהים, אבל לא מספיק

אמ;לק: מדהים מדהים מדהים, אבל לא מספיק.

–

כבר כמה ימים שאני מתחבטת עם עצמי בשאלה של מה הופך דווקא *את זה* ללהיט ברמות בלתי נתפסות. איך זה שאנשים שכף רגלם מעולם לא דרכה במוזיאון או גלריה מוכנים לעמוד שעתיים, בתור, בקור, כדי לבקר במוזיאון הפופ־אפ שמתקיים (עד יום שני) בקצנלסון 7, תל אביב. שאלתי את עצמי את אותה השאלה גם בסיבוב הקודם, אבל בו לא זכיתי לבקר. והיום ביקרתי. אז להלן שני הסנט שלי על התופעה המפתיעה הזו.

1.

מדובר במקום עם אינסוף פוטו־אוֹפּס. הכל צבעוני, מזמין, אטרקטיבי, מרהיב ומצטלם נהדר (וזה לא משהו רע). העובדה שאינסטגרם הפסיקו להראות את מספר הלייקים כנראה לא מזיזה לאף אחד, ואנשים בכל הגילאים (על ילדיהם בכל הגילאים) יעמדו בתור כדי להוציא את עצמם ובני משפחתם עם תמונות פרופיל שיספיקו לעשור הקרוב. סך הכל חסכוני.

2.

מתוך 130 מציגים, יש אולי 50 אחוז שאני יכולה להגדיר כ״אמנים״ במובן המקובל של המילה. יש אינסטליישנים מעוררי מחשבה, מקוריים, אפילו מטרידים. כל השאר מאוד מאוד כיפיים. שזה גם טוב, אבל זו לא בהכרח אמנות.

בריכת השחייה של אדר קיילין וליאן ברונשטיין

אנימציה על הקיר ועל המסך של גאיה רטנר ולנה פרידמן

סקייטבורדס של יוצרים שונים

גסטון רימרס, The G Corporation

3.

יש משהו מתסכל בלצפות באמנות כשצריך להידחק. התמזל מזלי להיות מקומבנת ולהכנס רבע שעה לפני שעת הפתיחה, אז הצלחתי לחלוש על שתי קומות לפני שנהיה לי קצת קשה לנשום. זו לא אשמתו של אף אחד, נהפוך הוא: זה מעודד ומחמם את הלב שכל כך הרבה אנשים רוצים להגיע ולראות. והזמן הקצר שמוקצב לכל הסיפור – שבועיים מפינוי הדירות להריסת הבניין סופית – שבוע להקמה ועוד שישה ימים שבהם המקום פתוח למבקרים – מכניס אפקט משמעותי של פומו לכל החוויה. מה יקרה, לדוגמה, אם רון חולדאי יספק איזה בניין ייעודי לתערוכות סטריט ארט מתחלפות? (עיריית ת״א, ערה?).

4.

אנשים אוהבים סטריט־ארט. בתור מישהי שחיה כבר 13 שנה בפלורנטין, יש בי לעיתים רצון שכל אמני הרחוב יעזבו אותנו קצת בשקט ויילכו לעטר את רחובות רמת השרון או משהו כזה. אבל סטריט־ארט, בניגוד לפיין־ארט שמוצגת במוזיאונים וגלריות, עדיין נתפס כמשהו יותר נגיש, יותר מובן, יותר קוהרנטי לקהל הרחב. והבעיה פה היא חלילה לא באמני הרחוב; היא בקהל הרחב. כי אם על כל אדם שיוצא לסיור סטריט־ארט בפלורנטין היה אדם שמבקר פעם אחת בגלריה לאמנות, מצבה של סצנת האמנות בארץ היה טוב בהרבה.

5.

יש משהו מרענן בלצפות במיצבי אמנות בתוך חללים שהיו פעם דירות מגורים. היציאה מהקוביה הלבנה אל תוך מרחבים אלטרנטיביים, במקרה הזה כאלה שכל אחד מאיתנו מכיר ממש מקרוב, מאפשרת יצירתיות שהרבה פעמים לא אפשרית בחללים יעודיים להצגת אמנות. פלוס יש בהם הרבה מראות (אעשה פה רגע אתנחתה ואנצל את הבמה לפנייה לחללי האמנות בארץ: מראות. מראות. מראות. מראות בכל מקום. כמה שיותר. עדיפות לכאלה מרזות. לא צוחקת).

חדר 3D של בינסקי (עם משקפי 3D במקום)

דור פלג

6.

זה בחינם. כשאנשים לא צריכים להיפרד מכסף, גם לא אכפת להם לעמוד בתור. אבל אתם יודעים מה עוד בחינם? נכון: גלריות וגם עוד המון חללי אמנות אחרים, בעיר ובארץ.

זה גורם לי לתהות אם מישהו מהעומדים בתור לסלפי המושלם ביקר אי פעם ב־CCA, בבית האמנים בתל אביב או בירושלים, בארטפורט, בבית בנימיני, במשכן האמנים בהרצליה, בגלריה גורדון, גלריה זימאק, גלריה רו ארט, גלריה נגא, גלריה שלוש, גלריה רוזנפלד, גלריה דביר, גלריה דן, מקום לאמנות, גלריה חנינא, גלריה בנימין, גלריה אלפרד, גלריה P8, גלריה גבעון, גלריה ברוורמן, גלריה אלון שגב, גלריה חזי כהן, גלריה זומר, גלריה עומר תירוש, בית קנדינוף, גלריה אינדי, גלריה עינגא, נולובז, גלריה תיאטרון החנות, גלריה מאיה, הירקון 19, גלריה ברבור, גלריה אגריפס 12, גלריה המשרד, גלריה צדיק, גלריה מנשר, גלריה סקלאר־לוי, הגלריה העירונית ברמת השרון, גלריה החווה בחולון, הפירמידה בחיפה ובטוח יש עוד המון ששכחתי.

יודעים מה כל אלה? חינמיים. לגמרי חינמיים.

7.

באזז יוצר באזז. כשאנשים יודעים שיש תור, זה כנראה משהו ששווה לעמוד בשבילו בתור. כמו התור לחנויות של אפל בהשקת אייפון חדש או לגזוז של בני בלוינסקי בשישי בצהריים. שווה לעמוד? שווה. אבל התור הופך את הכל לשווה הרבה יותר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לסיכום: שאפו. שאפו ליערה זקס, לחברת אנשי העיר, לאדידס ולמוזס ושאר הספונסרים שבזכותם דברים כאלה יכולים להתקיים, ובזכותם לכולנו יש את ההזדמנות להצטלם בתוך המבורגר ענק. שאפו לאמנים שבלי כל צל של ספק עבדו קשה, ושאפו לאלפי המבקרים שעומדים בתור ונדחסים כדי לצלם סלפיז מושלמים. ולראות אמנות.

אבל אם יש משהו אחד שהייתי מבקשת מכל אחד מהעומדים בתור הוא זה: על כל רבע שעה שאתם עומדים בתור – לכו לראות עוד תערוכת אמנות אחת בשנה. הביקור ברוב התערוכות לא לוקח למעלה מרבע שעה, אלא אם כן מדובר באחד המוזיאונים הגדולים. אתם מפחדים מאמנות עכשווית? חוששים שלא תבינו? תמצאו מישהו שיסביר לכם. תמיד יהיה לפחות אחד כזה שישמח. בין אם אלה האמנים, האוצרים, הגלריסטים, או סתם מישהו אחר שמבין. לא מצאתם כזה? דברו איתי. באמת.

–

לראיון של רעות ברנע בכלכליסט עם יערה זקס, היזמית של מוזיאון הפופ אפ.