טפטים בשחור־לבן נמתחים עד היכן שמשיגה העין. על פניהם נראים תצלומים של שדרות הוליווד, המתמזגים בדימויי מראות ומלבנים מתעתעים. השתקפות של התמונות משתרעת על תחתית הקירות ומעצימה את תחושת חוסר האוריינטציה. היכן אנחנו נמצאים? על הקיר ממול כיתוב מכריז: You Are in Row 3, Seat A. המילים הללו לא מסייעות להבין איפה עומד הצופה, וכשמקיפים את חלל קומת הקרקע של המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב התעלומה רק מתעצמת.
טיפוס במדרגות אל הקומה הראשונה מעמיק את הבלבול. פסלים אלגנטיים של האמנית הישראלית ליאורה קפלן ניצבים מול טפט נוסף שמציג חצר נטושה שאדמתה משורגת בצינורות צבעוניים. דימויים מוכרים, פתיינים ממגזיני אופנה קורצים על הקיר ממול. עוד מראה קטנה מציעה הצצה אל תוך האינסוף.
המיצג ההזוי־משהו הוא לא עבודת אמנות מקוטעת או מבוך חסר פשר. זו תערוכת היחיד של האמן הקונספטואלי הבריטי ג׳ונתן מונק, Exhibit Model 6, שמוצגת בימים אלה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, ה־CCA. מונק, שנודע בעבודותיו המאתגרות שבאמצעותן הוא מבקש לפרק לגורמים יצירות אמנות איקוניות, ולשאול שאלות שלפעמים נותרות חסרות מענה, הביא לישראל את הגרסה השישית במספר של פרויקט שאפתני שאותו הוא מציג מאז 2016 במספר אתרי אמנות בקופנהגן, בברלין, בניו יורק ובערים נוספות בעולם.
עבודות של חיים סטיינבך, לואיז לולר ופייטרו גילרדי
עבודות של אלן מקולום, נחום טבת, רוברט פיליו וליסה גרוסקופף
ג׳ונתן מונק. צילום: מ״ל
בסדרה, שנולדה מתוך מגבלות תקציב והמשיכה עקב רצון של האמן לחקור אפשרות חדשה של העמדת תערוכה, הוא מציג טפטים ועל פניהם תצלומים של תערוכות קודמות שלו, כך שכל תערוכה נשענת על קודמתה אך גם טווה דרך חדשה ומראה יצירות שונות. האם יש סדר בכאוס שמונק ברא? האם הוא קורא תיגר על מוסכמות ברורות רק לשם פרובוקציה, או שיש פה מסר עמוק יותר לגבי האופן שבו אנחנו תופסים וצורכים אמנות? ובמה שונה הגרסה התל אביבית של הפרויקט מאלו שבאו לפניה? אוצר התערוכה, ניקולה טרצי, מסייע למצוא נקודת אחיזה בעולמו המסקרן של מונק.
ג׳וי:
היי ניקולה, מה נשמע? אני רוצה להתחיל מהמקור: Exhibit Model 6 היא הגרסה השישית של פרויקט שג׳ונתן מונק עובד עליו כבר תקופה. האם זה היה הרעיון שלך להביא את הפרויקט לתל אביב? איך שיתוף הפעולה בינך לבינו התחיל?
ניקולה:
ניהלתי דיונים עם ג׳ונתן לגבי הצגת Exhibit Model בתל אביב במשך זמן מה, כי ג׳ונתן ביקר ב־CCA בשנה שעברה בזמן שהוא הציג תערוכה בגלריה דביר. הייתה לנו שיחה טנטטיבית לגבי האפשרות שהוא יציג כאן, אבל רק אחרי הגרסה החמישית, התערוכה הנוכחית נהייתה אפשרית. בארבעת הגרסאות הראשונות הוצגו רק הטפטים. לא היו אובייקטים פיזיים בחללים שבהם הוא הציג, רק הטפט. בגרסה הקודמת, ג׳ונתן החליט שהוא יציג מעל הטפטים עבודות אמנות מהאוסף האישי שלו. כששמעתי על התוספת החדשה הזו, שנקראה Exhibit Model 5 with Invited Guests, הבנתי שזה הכיוון שבו אני רוצה ללכת. אבל לא רציתי להציג את האוסף שלו שוב פעם: התעניינתי במשהו שיהיה ספציפי לחלל הזה. ככה הכל התחיל.
ג׳וי:
ספר לי קצת על התהליך הטכני של הרכבת התערוכה. אני מניחה שמבחינה קונספטואלית, גם אם עקבת אחר הפרויקט בהתלהבות, מבחינה ביצועית זה בטח מאתגר להרים תערוכה כזאת.
ניקולה:
נראה לי שאם אני אסביר לך על תהליך העבודה עצמו זה יתן לך הצצה לאיך שהתנהלנו. ג׳ונתן היה כאן, ויחד עם הסטודיו שלו הוא עשה את המתווה לטפט. אני בטוח שהבחנת שמדובר בהתקנה מיוחדת, לא תמיד רואים מרחב שלם מכוסה בטפט. התצוגה שלנו היא יוצאת דופן כי היא באמת נובעת מהארכטיקטורה של ה־CCA. מרחב התצוגה שלנו הוא משונה, כי יש שישה מטרים של גלריה בקומה התחתונה, אבל גם יש מרפסת שאפשר להגיע אליה מהקומה הראשונה; אז את צופה בשני מרחבים בעת ובעונה אחת. כאן לטפט יש מעין תפקיד של השתקפות, זה כאילו שקומת הקרקע היא בריכת שחייה והמים מגיעים עד הקומה הראשונה
ג׳וי:
זאת באמת הייתה חוויה מוזרה, להתהלך מסביב. כל הדימויים הדהדו אלי והתערבבו זה עם זה
ניקולה:
כן, המתווה של הטפט הוא ייחודי והוא תוצר העבודה של ג׳ונתן והסטודיו שלו, כמובן. האמת, למה אני אומר כמובן? עם ג׳ונתן שום דבר לא מובן מאליו, כי העבודה שלו היא הרבה פעמים רקונסטרוקציה של עבודות של אמנים אחרים.
עבודות של ליאורה קפלן
ניקולה טרצי. צילום: עדי פלומן
אז ידעתי מה יהיה המתווה של הטפט לפני שהייתה לי רשימה של עבודות שיוצגו מעליו, ומרגע שהיה לי את המתווה וראיתי שהוא איזה משחק של השתקפויות, זה השפיע באופן דרמטי על הבחירה בעבודות שרציתי להציג על גבי הטפט. לדוגמה, יש את המראה של רוברט פיליו, ודרך המראה רואים את העבודה של לואיז לולר שתלויה מאוד גבוה בקומת הקרקע. זאת תמונה של ציור שצייר רוי ליכטנטשיין של מראה. ובקומת הקרקע, יש שתי עבודות שמציגות שימוש של Exhibit Model קודמים
ג׳וי:
מה הכוונה?
ניקולה:
כשג׳ונתן עשה את התערוכה הראשונה, אלו היו רק תמונות שתיעדו את העבודה שלו: ראית טפט שמציג תמונה של עבודת אמנות או של תצוגה. ברגע שהיה את התערוכה הראשונה, הבאות יכלו להציג דימויים מהקודמות. בפועל את רואה טפט שמציג תמונה של תערוכה שבה יש טפט.
אצלנו ב־CCA, כשאת נכנסת פנימה, יש טוויסט יותר מתקדם, כי זה לא רק שהטפט מציג תיעוד של תערוכות קודמות בסדרה, אלא הוא מציג תיעוד של Exhibit Model 5. אז את נכנסת ורואה עבודה של חיים סטיינבך, והעבודה הזאת תלויה על קיר שיש עליו טפט אבל הטפט הוא רפרודוקציה של Exhibit Model 5, שהיה מורכב מקיר עם טפט. הרעיון הוא שיש עבודה בתוך עבודה בתוך עבודה, או השתקפות של השתקפות
בואו נעבוד עם מה שיש לנו
ג׳וי:
היה לך את המתווה ואת התערוכות הקודמות להישען עליהן. אבל איך בחרתם אילו עבודות אמנות יוצגו על גבי הטפט?
ניקולה:
היה לי ברור שכל עבודות האמנות היו חייבות להגיע מתל אביב; הכי רחוק שהגענו היה הרצליה פיתוח. תראי, זה נובע מהעובדה שה־Exhibit Model הראשון נולד מרעיון של אוצרת שהזמינה את ג׳ונתן לעשות תערוכה, אבל לא היה לה כסף להציג עבודות שלו. כל הפרויקט הזה נבע ממצב של מגבלת תקציב. כשניגשתי לג׳ונתן, היה לי מאוד ברור שהתערוכה חייבת להישאר תחת המגבלה הזאת של התקציב. לכן רציתי להציג עבודות רק מתל אביב, כי זו אמירה כזאת: בואו נעבוד עם מה שיש לנו
ג׳וי:
מכאן נגזרת שאלה מעצבנת אבל הכרחית: איזו עבודה בעיניך היא הכי משמעותית או הכי מתכתבת עם הדיאלוג הזה שיצרתם סביב העבודה של ג׳ונתן?
ניקולה:
אני לא רוצה להגיד איזו עבודה הכי חשובה, אז תני לי לענות לך אחרת: בעבורי, רגע השיא של התערוכה הוא ההתבוננות בעבודה של רוברט פיליו שדרכה רואים את המראה, אבל זו לא מראה, זה ציור של מראה שצולם. אז את עומדת בקומה הראשונה ורואה את העבודה של רוברט פיליו שמורכבת ממראה ומהמילה Dieu, שמשמעותה אלוהים בצרפתית. ואז דרך המראה את רואה את הטפט ועל הטפט את רואה עבודת אמנות של לואיז לולר. אבל לואיז לולר ידועה בכך שהיא מצלמת עבודות של אמנים אחרים, והיא צילמה ציור של ליכטנשטיין שהוא מראה
ג׳וי:
כן, הרגע הזה ממש טומן בתוכו את המהות של כל התערוכה. החוויה שלי הייתה שזו תערוכה מאוד משעשעת ובו זמנית מעוררת מחשבה. הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות שקופצת למחילת הארנב של תולדות האמנות, שזו הרבה פעמים התחושה שאני מקבלת כשאני צופה בעבודות של ג׳ונתן.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
לזה כיוונתם? מה אתה מצפה שהצופים יחשבו עליו כשהם יוצאים מהתערוכה?
ניקולה:
לגמרי, לזה ממש כיוונתי. שאלת אותי על התהליך, אז אני יכול להגיד לך שבאתי אל ג׳ונתן עם רשימה של עבודות אמנות שרציתי להציג על גבי הטפט, והרשימה הזאת השתנתה כמה פעמים, כי הוא היה צריך לאשר הכל. התערוכה היא גם מאוד שובבה אבל גם מהורהרת. עליסה בארץ הפלאות זה דימוי טוב, אני שמח שהרגשת ככה. זה מיקס בין גירויים ויזואליים לרעיונות קונספטואליים
עבודה של מיכלאנג׳לו פיסטולטו
עבודות של חיים סטיינבך, נחום טבת, לואיז לולר, בני אפרת, מיכלאנג׳לו פיסטולטו
ג׳וי:
יש עוד איזה רגע שיא בתערוכה מבחינתך, משהו שבלעדיו היא הייתה אחרת לגמרי?
ניקולה:
כן, אני קורא לזה ״המשולש של סטיינבך״. אם את עומדת בקומת הקרקע את רואה מולך במרפסת את יצירת הטקסט של סטיינבך, ומימינך יש עבודה של סטיינבך שמראה גלעיני אבוקדו שמייצגים מניין. ודרך אגב, אנחנו בעיצומה של עונת האבוקדו, הם הכי טריים עכשיו (צוחק).
סטיינבך לא יצר את העבודה הזאת בסטודיו שלו בניו יורק אלא בישראל, שזה נדיר בשבילו. ואז אם את עומדת ממש מול זה את רואה תמונה קטנה של סטיינבך עצמו. וזה קטע, כי גלעיני האבוקדו הם כאלה שבריריים אבל הטקסט שלו הוא לא, הוא נצחי, אפשר להציג אותו בכל מקום בעולם. והתמונה של סטיינבך מייצגת אותו, והוא גם שברירי, הוא ימות יום אחד. וזו דרך להבין את העבודה של ג׳ונתן גם: מצד אחד היא מאוד חומרית, אבל מצד שני יש בסיס קונספטואלי שהוא מאוד לא חומרי
ג׳וי:
מעניין. כי כל ההצבה של עבודות האמנות על גבי הטפטים, ובכלל הפרויקט הזה של ג׳ונתן, מעלים שאלה שאני חושבת שהרבה אמנים, אוצרים וכתבי אמנות מתעסקים בה: האם חלל המוזיאלי או הגלריה הולכים ונעשים לא נחוצים או לא רלוונטיים בעולם הדיגיטלי? כלומר, אם אני רואה טפטים שמציגים תצלומים של עבודות אמנות, האם בכלל צריך להציג את עבודות האמנות? והתערוכה הזאת דווקא נותנת תשובה מוחצת של ״כן״. לא יכולתם לשחק את המשחקים האלה בקטלוג דיגיטלי בלי להציג אותם באיזה מרחב ספציפי
ניקולה:
לגמרי. התעסקתי עם השאלה הזאת כל הזמן במהלך העבודה על התערוכה. בזמן שבו רוב התערוכות והתצוגות קורות באינטרנט, יש פה טייק חדשני. את התערוכה הזאת צריך לבוא ולראות כמה פעמים, או להקדיש לה הרבה זמן כשאת מבקרת. כמו רבות מהעבודות של ג׳ונתן, יש פה סוג של לופ: את חושבת שהיא על דבר אחד, אבל למעשה היא עוסקת בדבר אחר שהוא ממש ההפך.
אז אם יש מי שחושב שאלו סתם תמונות על הקיר והוא יכול לראות אותן באתר שלנו, אז זה לא הסיפור. וזה נכון גם לגבי היצירה של ג׳ונתן. אם את לא ממש מסתכלת עליה מקרוב יש מצב שתחשבי שזה גימיק. אבל כשאת מפרקת כל עבודה שלו באופן פרטני את קולטת שזה ממש לא גימיק, זה מאוד מורכב
ג׳וי:
הוא מורכב לעיכול, אין ספק. והתערוכה הזאת הרגישה כמו המשך ישיר של איזה קו שבו אתה מכוון את ה־CCA: שיתוף של אמנים בין־לאומיים, התנסויות שונות עם תערוכות שמותחות את גבולות ההגדרה של מרחב הגלריה. זה משהו שעשית גם בפעם האחרונה שדיברנו, כשאצרת את התערוכה של האמן האמריקאי הפלסטיני ג׳ורדן נסאר, הים שלנוכח עינינו, שבה הוא בנה מעין חלל מגורים אלטרנטיבי במרכז. האם הניסויים הללו חשובים לך? מדובר בחלק מחזון רחב יותר שיש לך בעבור ה־CCA?
ניקולה:
כן ולא, כי הכל מאוד קשור לאמן שאיתו אני עובד ברגע נתון. לדוגמה, אין שני הפכים יותר גמורים מג׳ורדן נסאר וג׳ונתן מונק מבחינת סוג האמנות שהם יוצרים. אני חושב שסוג התערוכות שאנחנו מציגים הוא חלק ממסורת שה־CCA היה ידוע בזכותו גם לפני בואי, וכשאני הגעתי המשכתי את הפעילות הזאת, אבל הרחבתי אותה לעבודה עם אמנים שחיים במקומות אחרים. והמסורת הזו היא של הזמנה והפקה של עבודות אמנות מקומיות.
בדרך כלל כשאני עורך סיורים אצלנו אני אומר לאנשים ״מה שאתם רואים פה, 90 אחוז מזה לא היה קודם לכן״, מה שאומר שפריטי האמנות נעשו ספציפית בעבור התערוכה והמרחב שלנו, בתל אביב, בישראל. זה קשור לעובדה שאנחנו לא מוסד אספני, שזה עניין שבימים אלה מוזיאונים צריכים להתעסק איתו ובעיניי הוא מאוד בעייתי
ג׳וי:
נכון, יש לך את הפריווילגיה לעבוד במקום ניסיוני שמאתגר את הקהל שלו. מעניין לראות מה תעשה עם זה בתערוכה הבאה. מקווה שנמשיך לשוחח על זה אז
ג׳ונתן מונק: מודל תצוגה שש – גרסת תל אביב; אוצר: ניקולה טרצי
Exhibit Model Six – the Tel Aviv Version
המרכז לאמנות עכשווית, רח׳ צדוק הכהן 2, תל אביב
נעילה: 1.2
עבודה של לואיז לולר
The post תערוכה היא לא רק ציור על קיר: ג׳ונתן מונק מציג ב־CCA תפיסה חדשה של אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.
