הפעם הראשונה
התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה בשנת 1999 בסדנה לאמנות ברמת אליהו, מקום מיוחד שבו לימדתי. גיל גורן שניהל את הסדנה הציע לי לאצור תערוכה בגלריה של הסדנה. חשבתי שזו הרפתקה חד פעמית ואצרתי תערוכה, שאולי בישרה על הדברים הבאים. קראתי לה ״הילד של הצלם״ וניסיתי להבין דרכה את גבולות המבט הצילומי ולבחון את שורשיו. הצגתי עבודות אמנות לצד צילומים מתוך אלבומי משפחה של פסי גירש, ענת בצר, שפי בלייר ועוד אמנים שהם גם הורים לילדים. ואז התחלתי לקבל הצעות לאצור תערוכות בחללים שונים וניסחתי לעצמי את הדרך.
באתי אל האוצרות מתוך עשיית אמנות ועניין אותי לחקור את מאחורי הקלעים ולהנכיח בקדמת התערוכות גם את הדרך, את הקצוות הפרומים ואת עקבות תהליכי העבודה. עניין אותי להקשיב לאמנים צעירים ולשאלות שהעסיקו אותם ולפתוח את עצמי לאמנות שבודקת גבולות. לא ראיתי בעצמי אוצרת. גם היום אני לא רואה את התפקיד שלי באופן חד משמעי, אלא כחלק מההתפתחות שלי בשדה הזה: מעדיפה לפרום את המושג – לפעמים אני מלווה, לעיתים אני רק מציגה ומראה, ולפעמים אוצרת.
איילת השחר כהן. צילום: איריס חסיד
האוצר העצמאי מתבקש להיות רב־אמן: לכתוב, להפיק, להבין חלל ולהתמצא בתאורה וטכנולוגיה, לקיים מערכות יחסים מסועפות עם אמנים, מעצבים, מתרגמים, יחצנים, בתי דפוס. אף אחד לא סיפר לי, אז בניתי את זה בדרכי
האוצר העצמאי מתבקש להיות רב־אמן: אמור לכתוב, להפיק, להבין חלל ולהתמצא בתאורה וטכנולוגיה, לקיים מערכות יחסים מסועפות עם אמנים, מעצבים, עורכי לשון, מתרגמים, יחצנים, בתי דפוס, גופי ידע שונים ועוד. מי ידע את זה אז? אף אחד לא סיפר לי, אז בניתי את זה בדרכי.
בשנת 2003 הציע לי אבי סבג, מנהל בית ספר מוסררה, לאצור תערוכה באחת מגלריות בית הספר. וכך, אחת לשנה נוצרה עבורי הזדמנות נהדרת לאצור באותו חלל תערוכות יחיד לצלמות שהערכתי כמו פסי גירש, מיכל חלבין ותמרה מסל וגם תערוכות בנושאים של צילום מטופל וחדר החושך. כשהתמניתי לראש המחלקה לצילום במוסררה הבנתי שנפלה לידי זכות גדולה לאצור בגלריה הממוקמת במוסד לאמנות ולאפשר לסטודנטים שלי לנהל שיח ער סביב צילום.
מיטל קובו בתערוכה הישנים, בסדרת שישי ראשון, מוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן. צילום מ״ל
התערוכה פוטוגרמות ויצירי כילאיים בגלריה ע״ש מורל דרפלר, מוסררה 2012
בשנת 2009 הזמין אותי מאיר אהרונסון, מנהל המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, לאצור סדרת תערוכות לאמנים צעירים במוזיאון. בסדרת התערוכות ״שישי ראשון״ אצרתי 12 תערוכות בשנה לאורך שמונה שנים, ובסך הכל כ־100 תערוכות יחיד לאמנים צעירים, ביניהם תומר קאפ, ליאת אלבלינג, אמיר יציב, לאה גולדה הולטרמן, מארק יאשייב, איתן בוגנים, שאשא דותן, רותם מנור, יונתן הירשפלד, שי זילברמן, נמרוד גרשוני, מיכל סופיה טוביאס, נסרין אבו בכר, מישל פלטניק, טל ניסים, ועוד רבות ורבים, שזו היתה להם תערוכה מוזיאלית ראשונה ולי היה הכבוד להכיר אותם ולעבוד מולם ואיתם.
זו הייתה תקופה מטורפת ומשמעותית בעבודתי כמלווה של אמנים. במבט לאחור נדמה לי שהייתי שרויה בטראנס. זה היה כה אינטנסיבי ומטלטל. בכל חודש נולדה תערוכה, ונולד טקסט והתנהל דיאלוג ביני לבין אמנים שלא הכרתי ושהתבקשו להציע הצעה חדשה עבור חלל המוזיאון. הבנתי שהתיעוד הוא חלק משמעותי בתהליך ורתמתי את אריק פוטרמן למהלך, שתיעד את כל התערוכות. יחד יצרנו סרטון על כל אמן שהציג תערוכה בסדרה, ובנינו גם בלוג עצמאי שהתבסס כארכיון התערוכות לאורך שמונה שנים (עד שהמוזיאון נסגר לצורך שיפוצים).
פוטוגרמות ויצירי כילאיים בגלריה ע״ש מורל דרפלר, מוסררה 2012
האוצרות של גליה יהב הובילה אותי לדרך חשיבה חדשה. גליה התייחסה לחלל כאל מרחב חסר גבולות ובתערוכות שאצרה לאורך השנים חשבתי שהיו לה רעיונות גאוניים. היה לנו דיאלוג מפרה כשערכה את ספר האמנית שלי, שיצא אחרי מותה
התחנה האחרונה
כיום אני מנהלת את שלוש הגלריות של מוסררה, כאוצרת אחראית. בימים אלה נפתחה בגלריות עונת תערוכות חדשה תחת הסדרה ״פוטופואטיקה״, שבוחנת את הקשר בין דימוי לטקסט ובין אמנות לדיסציפלינות יידע אחרות.
התערוכה האחרונה שאצרתי בגלריה ע״ש דרפלר במוסררה הייתה בחודש מאי 2019 במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס ונקראה ״שער״. הצגתי בה עבודות של רונה שטרן, תומר קאפ, צפיה דגני (מורינה) איתי אייזנשטיין, מיטל קובו ואוריאל זיו.
הגלריה ע״ש דרפלר מוכרת לי שנים רבות ובכל פעם שאני אוצרת בה תערוכה אני מנסה לפענח אותה מחדש. החלל אינטימי ומרובה פתחים, הרצפה שלו עשויה מאבן וקיר אחד שלו מקושת. הוא קרוב למעבדה האנלוגית של המחלקה לצילום המדיפה ריח כימיקלים, וצידו השני נפתח לחצר פנימית מקסימה. הוא בעצם חלל מעבר, ובתערוכה הזו התייחסתי אליו כאל שער לעולמות נוספים, קו תפר שבין נוכחות להעדר . דרך התערוכה העליתי סוגייה הקשורה לראייה שלנו, כצופים המזפזפים בכוח המחשבה ומוליכים את המבט דרך אינסוף שערים, מראות ושומרי סף.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
עד שיחזור האור משנותיו, גלריה דרפלר, מוסררה
אני אנדרטה, 2019 הגלריה החדשה, אוצרת מיכל בר אור. צילום: אסף אלבוחר
מכל מלמדי השכלתי
גליה יהב ז״ל – שאהבתי את עבודתה כיוצרת, כאוצרת וככותבת – אצרה לי תערוכה בשנת 2002 בגלריה החדשה במכון אבני, וביקשה לקרוא לה ״הקומבינה״. אני שמחתי על השם השנוי במחלוקת, גם כי באמת נעשה בה מעשה להטוטנות. התערוכה הדגימה מהלך שוטטות על פני גופי עבודה שונים וחיבור כמעט שרירותי ביניהם באופן שחשף דפוסי עבודה מקבילים.
האוצרות של גליה השפיעה עלי מאד והובילה אותי לדרך חשיבה חדשה על העשייה שלי. גליה התייחסה לחלל כאל מרחב חסר גבולות וחיברה בין השאר בין ״מלכות אסתר״ שצילמתי בפורים ברחוב דיזינגוף לבין פועלי משחטה שצילמתי באור יהודה. החלל היה דל תקציב ודי מטונף, וחשוך אבל היא הבינה לעומק את העשייה שלי שבאה מהחושך ונתנה לה מקום וצורה. לאורך השנים עקבתי אחרי התערוכות שהיא אצרה וחשבתי שהיו לה רעיונות גאוניים.
היה לנו גם דיאלוג מפרה 13 שנה מאוחר יותר, כשערכה את ספר האמנית שלי וכתבה בו שלושה טקסטים. לצערי גליה נפטרה בסוף 2016, שלושה חודשים לפני שהספר יצא לאור.
מול השמש, ספר אמנית של איילת השחר כהן בעריכת גליה יהב, 2017
תערוכת החלומות
אני רוצה לאצור תערוכה שתעסוק בצילום מטופל מקומי, כפי שהוא בא לידי ביטוי ב־30 השנים האחרונות. הצגתי לאורך השנים צלמים שעוסקים בצילום מטופל, והעברתי הרצאות רבות בנושא. הייתי רוצה להקדיש את עצמי לשלוש שנות מחקר ובסופן להציג תערוכה מסועפת שתתפרש על פני כמה חללים וקטלוג מקיף לצידה.
פרויקט כזה דורש תקציב משמעותי. זו נישה מרתקת מאין כמוה, ודווקא בגלל שאין בידי כלי מחקר אקדמיים מן השורה, אני מאמינה שאוכל לנסח חקר ודפוסי חשיבה יוצאי דופן בסוגייה זו ולהשמיע קולות רבים של צלמים ובעיקר צלמות שמתחילים בצילום ומשם ממשיכים.
בקרוב אצלך
השנה אני עובדת על תערוכה שתוצג בחודש יוני בגלריה ע״ש דרפלר במוסררה. התערוכה תעסוק בהיבטים טקסיים בצילום ישראלי עכשווי. זו תערוכה ראשונה מתוך שלוש שיעסקו ב״נאו שמאניזם״ תחת הגג הרעיוני של פסטיבל מוסררה מיקס. אוצרות כזו אני אוהבת במיוחד, כי היא מתרחשת בדיאלוג עם האוצרים הראשיים של הפסטיבל ומאפשרת שיתוף והזנה בתוך צוות חשיבה.
במקביל אני עובדת על האמנות שלי וממשיכה להתייחס לנופים מלאכותיים לקשר בין פנים לחוץ ולבנייה של סדרים חדשים. בשנה האחרונה יצרתי קולאזים של סידורי פרחים, עיצוב פנים וכלי בית ולמרות שאני עושה קולאזים כבר 30 שנים, פיתחתי השנה אופני עבודה חדשים שהפתיעו אותי . אני אציג שתי תערוכות יחיד ב־2020 – האחת בבית האמנים בתל אביב והשנייה בגלריה בקיבוץ כברי, בדיאלוג עם האוצר אבשלום סולימאן.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן
The post מגלים אוצרות // איילת השחר כהן appeared first on מגזין פורטפוליו.
