איזבלה וולובניק: ביצ׳, במובן הטוב

בוקר טוב איזבלה, מה שלומך?

בוקר טוב חגית, שלומי מצוין, מתרגשת לקראת הפתיחה. מה שלומך?

אני בטוב. באמת מרגש – שתי תערוכות יחיד בבת אחת

אכן. אני מציגה במוזיאון חיפה תערוכת יחיד, Bitchcraft, כחלק מאשכול ״עושות היסטוריה״, ותערוכת יחיד גדולה וראשונה שלי ברוזנפלד. בעבר הצגתי פרויקט יחיד בחדר הפרויקטים של הגלריה ותערוכה משותפת עם בן זוגי, האמן זמיר שץ. בתערוכה הנוכחית אני מציגה בחלל המרכזי ואילו זמיר מציג בחלל הפרויקטים. מהלך קלאסי של כלבה…

Bitch stole my space? האמת שאהבתי את ההיפוך הזה, שזמיר ״מתארח״ אצלך. קצת כוכב נולד סטייל, לא?

משהו כזה. כמובן בהומור, אהבה והסכמה ואם להיות לגמרי כנה – זה היה רעיון שלו להציג בחלל הקטן הפעם

נייס. ברור שבאהבה, וזה גם לא העיקר. מה שחשוב באמת זה שאת אמנית צעירה (מאוד אפילו) והאמנות שלך כובשת יעדים די קשים להשגה. יש בה משהו מתריס, מאוד ביקורתי, מאוד רפלקסיבי – על נשיות, על החברה, על יחסי כוחות.

תמחקי נשיות. נראה לי על נשים יותר, או ״להיות אישה״ – ותיכף נדבר על ביצ׳יות

איזבלה וולבניק, מוזיאון חיפה

ניסחת יפה: כבר מספר שנים שאני מתעניינת בדימויים שכוללים פעולות כוחניות או דמויות שבכוחן להכפיף אחרים; תהליך שכולל איסוף מתמיד של רפרנסים מהרשת. הציור מהווה עבורי טריטוריה שבה אני יכולה לתהות אודות יחסי הכוחות שלי אל מול העולם ולשאול שאלות שהיו מסכנות אותי כאישה צעירה ״בעולם האמיתי״. במרבית המקרים אני לא מנסה להתריס, אלא לנסח תהייה כנה באמצעות הציור. בשנה האחרונה התחלתי להתמקד במושג ״כלבה״ (bitch) – מילה שכיחה בשיח היומיומי והשימוש בה מגלם יחסי כוחות הפכפכים

בטקסט התערוכה מצוטט מניפסט הכלבה (The BITCH Manifesto) מאת ג׳ו פרימן. א. לא היכרתי. ב. 1968, כבר אז?

את הביץ׳ מניפסטו הכירה לי האוצרת רויטל סילברמן־גרין ממוזיאון חיפה, וכשהבאתי אותו למיה (פרנקל טנא, אוצרת התערוכה ברוזנפלד) היא החליטה לצטט אותו בטקסט התערוכה. יש זיקה בנושאים של שתי התערוכות (״ביצ׳קראפט״ ו״כלבות״) אבל מבחינה חומרית ומבחינת העבודות עצמן – הן שונות לחלוטין (על כך בהמשך).

בחזרה למניפסט – גם אני הופתעתי מהשנה שבה הוא יצא, הוא מסמן נקודה מוקדמת מאוד בתהליך עכשווי יחסית של ריקליימינג (ניכוס) של מילת הגנאי העתיקה. תהליך הניכוס המחודש תפס תאוצה בתחילת המאה ה־21, עם הכניסה של ראפריות נשים לשדה ה(מאוד) מיזוגני של ראפ, שעד אז התאפיין בליריקות כגון ״I'VE GOT BITCHES״ שמחפיצות נשים במובהק.

הראפריות שנכנסו לזירת הראפ יצרו היפוך ובליריקות שלהן ניתן למצוא משפטים כמו: ״I'M A BAD-ASS BITCH״ או ״I'M A BOSS BITCH״ שמשמעותן קרובה ל״אני אישה חזקה ועצמאית״. האהבה שלי למוזיקה שחורה (היפ־הופ, ראפ) לצד האהבה לכלבים גרמה לי לעצור ולהשתהות על התנודה הסמנטית המעניינת שעברה ה״כלבה״

מילת גנאי עתיקה? ממש הייתי בטוחה שזה משהו של ימינו. או שקודם זה היה ממש גס ועכשיו זה יותר שפת דיבור. מתי את התחלת לאמץ את הביצ׳ כפרסונה? או כמגדירה של הפרסונה שלך – is it?

תתפלאי אבל זו אכן מילת גנאי עתיקה, הביטוי ״son of a bitch״ שימש את הכנסייה במלחמתה נגד אמונות פגאניות בימי השתלטותה באירופה המערבית, בהקשר לאלת הציד היוונית דיאנה, שתוארה כמי שנמצאת בחברת כלבים או דומה לכלבה בעצמה. מילון סלנג אנגלי של המאה ה־18 הכתיר את המילה bitch בתור הכינוי הפוגעני ביותר שניתן לכנות בו אישה, אפילו יותר מהמילה זונה (whore).

המשמעות הכפולה של ״כלבה״ קיימת בשלוש השפות שאני דוברת: רוסית, עברית ואנגלית. בשלוש השפות האלה המילה כלבה משמשת הן כמושג מדעי ל״כלב מסוג נקבה״ והן כמילת גנאי גסה במיוחד

אחד הדברים שעניינו אותי הוא שהמשמעות הכפולה של ״כלבה״ קיימת בשלוש השפות שאני דוברת: רוסית, עברית ואנגלית. בשלוש השפות האלה המילה כלבה (bitch, сука) משמשת הן כמושג מדעי ל״כלב מסוג נקבה״ והן כמילת גנאי גסה במיוחד

איזבלה וולבניק, גלריה רוזנפלד

ולשאלתך – קשה לי להתחייב אליה בתור פרסונה, היא מייצגת איזשהו אספקט במאבק שלי מול העולם. אני חושבת שזכיתי לכינוי הזה לראשונה לפני מספר שנים מפי חבר טוב שקרא לי ״ביצ׳ אמיתית״, בתור מחמאה על שינוי שעשיתי בחיי האישיים ושזכה להרמת גבות קולקטיבית בסביבה הקרובה שלי. מעבר לכך, אני וחברותיי כבר שנים קראנו אחת לשנייה ״bitch״ באופן חברי, עוד מימי התיכון

באמת ספרי קצת עלייך: איפה נולדת, איפה גדלת? איך הגעת למדרשה? איך גיבשת את אופן העבודה המאוד אישי שלך?

נולדתי בירושלים, אהיה בת 25 בסוף מרץ. הוריי ואחותי עלו מברית המועצות ב־1990 ואני נולדתי חמש שנים לאחר מכן. גרנו בירושלים עד שהייתי בת 10 ואחר כך עברנו בין ערים שונות במרכז הארץ. למדרשה הגעתי באמצעות מלגה שקיבלתי בעקבות תערוכת הגמר שלי בתלמה ילין.

כבת להורים סובייטים התחלתי ללמוד ציור פיגורטיבי בגיל צעיר מאוד (4) וגדלתי להיות ציירת בכל רמ״ח איבריי. בעבודת הגמר שלי בתיכון כבר התעניינתי בשילוב מדיומלי – בניתי מבוך צבעוני שכלל ציורים, צילומים מעובדים ו־וידאו. מאז אני נעה על ציר של ציור/רישום פיגורטיבי מסורתי, בשילוב עם טכניקות דיגיטליות. במהלך התואר התחלתי לעשות מיצבים שמורכבים מהדפסות דיגיטליות – הגדלות ענק של רישומים/ציור קטנים שעשיתי על נייר בטכניקות ״מסורתיות״. התערוכה ״כלבות״ היא נקודת מפנה בתהליך הזה היות והיא מורכבת מכמה עשרות ציורי שמן בלבד, בלי פסלים ובלי הדפסות

וואו, אז הנה הגענו לעבודות עצמן – ובואי נדבר רגע על הקשרים בין שתי התערוכות ועל העיתוי שלהן בו זמנית

בשמחה. מבחינתי העיתוי הבו־זמני שלהן התאים לתהליך המפוצל שבו עבדתי בשנה האחרונה: הכלבות התחילו כסדרת רישומים והפכו בהמשך לסדרה אימתנית של ציורי שמן. הרישומים היו חומר הגלם שממנו יצרתי את המיצב ״ביצ׳קראפט״ במוזיאון חיפה שמתמקד יותר בתהליכים של אילוף וריסון שאישה עוברת מילדותה, כמו גם קשירה של דמות ״המכשפה״ לדמות ״הכלבה״.

רובד נוסף שמשותף לשתי התערוכות הוא הבחירה בכלב(ה) כתוצר של היחסים המורכבים של האדם עם הטבע: יחסים כוחניים ותועלתניים, שבימינו הגיעו לשיא־הרס גלובלי. בתערוכה ברוזנפלד אפילו יש ציור בשם ״CLIMATE CHANGE״ של כלבת האסקי נעולה בכלוב. בשתי התערוכות אני מציעה את הכלבה בתור דמות־לוחמת אל מול העוולות של האדם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מבחינה חומרית המיצב בחיפה עשוי בטכניקה דומה לזו שעבדתי בה בשנים האחרונות: מדובר בהגדלות דיגיטליות ענקיות של רישומים קטנים לצד ציור קיר שעשיתי ידנית בחלל ושני רישומי מקור קטנים. התערוכה ״כלבות״ ברוזנפלד שמורכבת מציורי שמן, מצטרפת למסורת ארוכה של ייצוגי ״כלב״ בתולדות הציור.

בתולדות האמנות הכלב מייצג לעתים קרובות ״נאמנות״ (לבעלים, למדינה), בציורים שבהם מוצגת אשה עם כלב הוא מייצג רבות את נאמנות האישה לבעל. הציורים שלי פועלים בתוך השדה הזה עם שינוי קטן: הכלב הופך לכלבה ומעלה את השאלה, למי נאמנה הכלבה? אם הכלב הוא חברו הטוב של האדם, אולי לכלבה יש אפשרות להעלות שאלות נוקבות יותר כלפיו: הרי היא ממילא דחויה ונושאת את שמה כקללה. כלבה רעה היא כלבה לא צייתנית. היא קרועה בין נאמנות לטבע הפראי שלה לבין הנאמנות (צייתנות) שדורשת ממנה החברה כדי לשרוד. כלומר – היא אאוטסיידרית מכל כיוון.

הכלב הופך לכלבה ומעלה את השאלה, למי נאמנה הכלבה? אם הכלב הוא חברו הטוב של האדם, אולי לכלבה יש אפשרות להעלות שאלות נוקבות יותר כלפיו: הרי היא ממילא דחויה ונושאת את שמה כקללה

בתוך המסורת הארוכה הזו יש זווית עכשווית נוספת – מרבית הרפרנסים שעליהם מבוססים ציורי השמן לוקטו מהרשתות החברתיות וממדיה חדשותית בשנה האחרונה

למה את צריכה את הרשתות כמקור? את מצליחה לקרוא שם משהו על מצב/מעמד הנשים בחברה היום?

בתור ילדת שנות ה־90 הגעתי לעולם הישר לזרועות האינטרנט. הרשתות החברתיות הן מרחב וירטואלי שאני נמצאת בו מגיל 14 ומהוות עבורי מקור לחומר גלם כבר שנים. הרשת משחקת תפקיד מכריע במאגר הדימויים שלי עוד מימי העיסוק שלי בדימויי גאנג־באנג פורנוגרפיים. אני לא מתיימרת לקרוא או להסיק משהו מתוכן על מעמד הנשים בחברה היום, בכל מקרה מדובר בדמוי־מציאות מעוותת על ידי גורמים שונים.

עם זאת, חשוב לי לציין שהכלבות שציירתי הן כלבות ״אמיתיות״, כלומר – לא לקוחות מספרים מדעיים על כלבים ״כלליים״, אלא מדובר בכלבות אמיתיות של אנשים שהעלו תמונה שלהן לרשת. בתוך העיסוק שלי ב״כלבה״ הייתי בהלם לגלות את מספר הקבוצות (הענקיות) שמוקדש לכלבים שבהן אנשים מעלים צילומים של הכלבים שלהם באופן יומיומי

באמת קטעים. לי יש שלושה חתולים, זה נחשב?

אולי, בקטגוריה אחרת של נשיות (פוסי)

חחחח. איך נבחרו החומרים לכאן ולכאן?

במיצב בחיפה יש רוב של רישומים שנעשו מהדמיון, כלומר – ללא רפרנס. רבים מהם רשומים בשפה כמעט־ילדית, שמזכירה לאנשים איורים של ספרי ילדים. שוב, בהקשר של האילוף שעוברת האישה מילדותה ובהקשר לציטוט המלווה את אשכול התערוכות: ״נשים שמתנהגות כראוי לעתים רחוקות עושות היסטוריה״.

לעומת זאת, ציורי השמן, שעבדתי עליהם במקביל, פועלים ברצף אחר – הם לא מתפקדים כמיצב, אלא כלהקה של ציורים, להקה של כלבות

את מרגישה שהתערוכות מייצגות אותך היטב?

השילוב של שתיהן מייצג אותי היטב בנקודת הזמן הספציפית שבה אנחנו נמצאים. במידה מסוימת, הן מהוות שני כרכים של סדרה אחת, על אף שלכל כרך יש גם מקום משלו וקיום עצמאי. מאמינה שמי שמכיר אותי יופתע בעיקר מהתערוכה ברוזנפלד, שחושפת אספקט רחב ואחר של העשייה שלי

וכשאת מגיעה לקו הגמר – להצגה של התערוכות – את כבר נמצאת עם הראש בכיוון חדש?

וואלה, לא משהו שיכולה להעלות על כתב בינתיים. הכיוונים החדשים מגיעים אצלי בדרך כלל מתוך עומק העשייה. בינתיים לא שבעתי לגמרי מהכלבות אז מאמינה שהן יקחו אותי ליעד חדש בהמשך

שאלה אחרונה: את חושבת שיש סתירה בין האמנות (והאישיות?) שלך, שהיא באופיה מתריסה ונשכנית, לבין החיבוק החם שאת זוכה לו מהממסד – פרסי הצטיינות, תערוכת יחיד במוזיאון (לפני גיל 25) גלריה שמייצגת אותך… אולי הממסד אוהב אמניות ביצ׳יות?

״זו שאלה קשה. לא בטוחה שיכולה להעיד על עצמי או לענות בשם הממסד. כן יכולה להגיד שההתרסה והביקורת בעבודותיי לא מכוונת ישירות לגופי הממסד המקומיים אלא למבני כוח חברתיים ותרבותיים רחבים הרבה יותר. לכן מאמינה שאין סתירה.

מעבר לכך, אני רוצה לשים את ״החיבוק החם״ בפרופורציה – אני בת של עולים וחונכתי לקרוע את עצמי בעבודה כדי שמישהו ישים אליי לב במקום שבו אין לי ולמשפחתי שום קשרים. אני עובדת במקביל כמורה ושורדת בקושי (כלכלית). ייתכן שהממסד אוהב ביצ׳יות אבל אני רוצה להאמין שיותר מהכל – גם הוא לא יכול להתעלם מהיקף עשייה של חמורת עבודה, צעירה ככל שתהיה.

ברשותך, אסיים בציטוט מהטקסט שמתאים לשאלה שהצבת: הכלבות של איזבלה וולובניק הן ביצ׳יות קשוחות ומרדניות. חלקן מרוסנות, אחרות חמודות בעל כורחן… הן בחיפוש מתמיד אחר מקומן ומעמדן בחברה, המציבה בפניהן דרישה ברורה – להיות ״כלבה טובה״

אכן קולע לדילמה שאליה כיוונתי. בעיניי, בכל אופן, את מוסיפה קול חדש ואדג׳י לזירה – יופי שבאת. בהצלחה בתערוכה! נבוא לראות

תודה לך, שמחתי לשוחח. נתראה!

כלבות; גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, בניין 6, תל אביב. עד 22.2
Bitchcraft, כחלק מאשכול התערוכות עושות היסטוריה; מוזיאון חיפה לאמנות, רח' שבתאי לוי 26, חיפה

The post איזבלה וולובניק: ביצ׳, במובן הטוב appeared first on מגזין פורטפוליו.