חשיבה בתבניות

כשנעמה שטיינבוק ועידן פרידמן מסטודיו Reddish התבקשו לאצור תערוכה בנושא כלי עבודה, כחלק מהאירועים שיציינו את יום ההולדת החמישי של בית בנימיני, הם החליטו להביא לקדמת הבמה דווקא את התבניות, אותם אוביקטים תעשייתיים שנשארים בדרך כלל מאחורי הקלעים. ״אנחנו מעצבי מוצר, אוהבים אהבת נפש חפצים, אוספים אותם, בעיקר חפצים שיש מאחוריהם הקשר תרבותי. זה עולם שמרתק אותנו״, הם מעידים על עצמם.

״מכיוון שכלים זה תחום ענק, ואפשר לעשות איתם מיליון תערוכות, התחלנו לגלגל רעיונות והכי נדלקנו על תבניות, מתוך מחשבה שתבנית היא כלי עבודה גאוני, שאפשר ללמוד ממנו המון, ויש לנו כלפיו הרבה אמפתיה״, מספרת שטיינבוק. ״יש כל כך הרבה חוכמה בתבנית, שהופכת אותן לכל כך יפות: הן תמיד מאחורי הקלעים, אנשים שותים מכוס או מחזיקים עיפרון ואף פעם לא תוהים איך החפצים האלה נולדו. רצינו לתת להם אפשרות נקייה להעריך את היופי והמורכבות של התבניות, ולעורר סקרנות לגבי תהליך הייצור שלהן״.

התערוכה ״משכפלת, חפצים יוצרים חפצים״ שתיפתח ביום חמישי 9.6, תציג חפצי שכפול ותחשוף את האמצעים שבעזרתם אוביקטים מגיעים לעולם. אמצעי הייצור – החפצים שיוצרים חפצים – קובצו מיצרנים ביתיים, בתי מלאכה, מפעלים, אמנים ואומנים מרחבי הארץ. התבניות בעלות צורות שונות ועשויות חומרים שונים: ״החל מתבניות ביתיות ועד להכי תעשייתיות, מהכי תלת ממד ברזל יצוק ועד שבלונות דו ממד שטוחות, מכל מיני תחומים, חומרים ועולמות, בכל הטכנולוגיות. כולן נאספו מהארץ, בכולן השתמשו בארץ, ורובן גם יוצרו בארץ״.

ברחבי הגלריה הן יוצגו סמוכות זו לזו, מונחות על גבי פודיומים ותלויות על הקירות, ממש כמו יצירות אמנות. ״רצינו להציג אותן כך בגלל שהן חפצים מאוד יפים, שיתייחסו אליהן כמו אל פסלים וציורים. אם היית נתקל בחלק מהתבניות שאנחנו מציגים בגלריה היית מקבל את זה כפסל לכל דבר״.

את מי יעניינו התבניות? אני מניח שאתם לא פונים רק למעצבים (תעשייתיים).

פרידמן: ״בעולם העיצוב והאמנות יש חיפוש אחר אסתטיקה יוצאת דופן ואלה אוביקטים פיזיים בעלי אסתטיקה מיוחדת, שנוצרו בלי שום יומרות, והתוצאות לא היו יכולות להיווצר בשום סיטואציה אחרת. קצת כמו אמנות אאוטסיידרים: מי שתכנן תבנית מעולם לא חשב שהתבנית הזאת תוצג, ולכן מבחינתנו הן ממש זהב טהור, יהלום לא מלוטש.

״מצד שני הן לא מייצגות רק יכולות עיצוב או המצאתיות, אלא מייצגות גם את החפצים שנוצרים בעזרתן ואת סוג העסקים שמשתמש בהן. כתוצאה מכך התערוכה מעניקה הקשרים חברתיים ותרבותיים, ולא רק טכניים. זו לא תערוכה דידקטית, לא רצינו תערוכה שהיתה יכולה להיות מוצגת במוזיאון המדע: אנחנו לא מסבירים מה זה רוטציה, וגם לא נצמדנו להגדרות קשיחות של חומרים כמו תבניות ממתכת או תבניות מפלסטיקה״.

שטיינבוק: ״אנחנו מאמינים שכל נושא יכול להיות סופר משעמם או סופר מרתק, ומקווים שנצליח להעביר את הנושא בצורה מרתקת, כדי שבפעם הבאה שמישהו יקנה בקבוק זכוכית של קוקה קולה הוא יזכור שהוא ראה את התבנית שלו בתערוכה. אלה באמת פשוט דברים נורא יפים, והתערוכה לגמרי פונה לקהל הרחב. כל אחד יהנה מהבט אחר שלה: מהילד שיתלהב מהתבנית של ביסלי פיצה ועד אלו שמכירים את התבניות וייהנו מלראות את כולן ביחד. בנוסף, מי שיחפש, יוכל להבחין בעקבות של תהליכי היצור. למרות שהמוצרים לא מוצגים לצד התבניות, אפשר יהיה לזהות ולהבין איזה חלק הן לוקחות בתהליך״.

יש בתערוכה גם התייחסות למקומיות.

פרידמן: ״כן. תחשוב שברדיוס של עשרה קילומטרים מהתערוכה נעשה שימוש ברוב התבניות שאנחנו מציגים בה, זה גורם לך להבין שמגוון גדול של חפצים מיוצרים מתחת לאף שלנו בהרבה שיטות. כולנו חלק מזה: אנשים משתמשים בתבניות גם בבית, להכין עוגה למשל, אבל הם אף פעם לא חשבו שהם מיני מפעל. אפילו כשאתה בונה ארמון בחול אתה משתמש בתבנית…״.

שטיינבוק: ״מצד שני, איזו דרך יותר מובהקת מהחפצה זה לקחת חיה ולהגיד לה ׳תססססס׳ (רעש של צריבה), את שלי. זה הברנדינג הראשון, זו נקודות מוצא לחשוב על חפצים, על ערכים״.

כמה רחוק הגעתם?

פרידמן: ״הגענו בין היתר לתבניות של משפחה ממזרח ירושלים ליד שער יפו, שעושה קעקועים לצליינים ומשתמשים בבלוקים מעצי זית כחותמות הכנה לקעקועים. הם עובדים ככה מאות שנים ועדיין משתמשים בתבניות האלו. זה משהו שעדיין חי וקיים, אלה אובייקטים מרגשים וזו בסך הכל תבנית, אבל אותנו זה מרגש ואנחנו מוצאים בהן המון תוכן״.

שטיינבוק: ״היה מי שאמר שההבדל בין בני האדם לחיות הוא לא רק היכולת להכין כלים אלא השימוש בתבניות, שמאפשרות יצור המוני, הפצה ורווח כספי. קח לדוגמה את סלסלת הנצרים שתוצג בתערוכה, שמשמשת כתבנית לגבינה צפתית. כשאתה מבין את זה אתה עושה תנועות קטנות בראש ואומר, ׳אה, נכון, כשאני אוכל גבינה צפתית יש תמיד את הטקסטורה הזאת׳, ואז אתה מבין משהו על תהליך הייצור.

״אנחנו כבר כל כך מנותקים מחומר, בעידן ההייטק והצ׳יפים, אבל עדיין יש מפעלים עם ארובות ואנשים שמזיעים ומכונות שמשמיעות רעשים וחומרים שעוברים תהליכים, כדי שאנחנו נוכל להתפנק. כבר הפסקנו לחשוב על זה, למרות שהבסיס הוא אותו דבר כבר 100 שנה: אנחנו לא כאלו דיגיטליים כמו שאנחנו חושבים.

״זה קצת מחזיר אותנו לבסיס, לעמוד עם שתי רגליים על הרצפה ולזכור שלא הכל עובד בתנועות החלקה על המסך. אנחנו גאים באוביקטים האלה: הם מלאי יופי, צנועים, עובדים קשה. אנחנו מתרגשים מהם, הם מדהימים בעינינו, ואנחנו מקווים שהדרך שבה אירגנו, קיבצנו ובחרנו אותם, תעביר את ההתרגשות הזאת הלאה. בסופו של דבר רצינו ליצור חוויה בלי להעיק: זה לא ׳בואו לראות איך עושים ביסלי׳״.

פרידמן: ויש סיכוי סביר שאם אנחנו מרגישים ככה אז אנחנו לא לבד״.