1.
לא היה לי מושג מה אני הולך לראות, כשהגעתי בצהרי יום שישי האחרון לתיאטרון הקאמרי, לראות את ההצגה מתאבל ללא קץ. כמה ימים לפני כן נודע לי שיש הצגה חדשה של חנוך לוין, שארי פולמן הוא הבמאי, ושדוד פולונסקי עשה את התפאורה. לא קראתי על מה העלילה, אפילו לא טרחתי לבדוק מה שם ההצגה. מה כבר יכול להיות רע, שאלתי את עצמי, עם נבחרת חלומות שכזאת.
וואוו.
שום דבר לא הכין אותי לבוקס שקיבלתי בבטן. לדמעות, להתרגשות, לעצב. לחוויה המטלטלת. להתרוממות הנפש. לחיבוק שהייתי חייב רגע אחרי שנדלקו האורות.
2.
יומיים לאחר מכן קמתי בבוקר עם תחושה מטרידה. והדבר הראשון שחשבתי עליו היה מה לעזאזל קרה שם? עדיין במיטה הרהרתי בפלא שהתרחש על הבמה; הרצתי בראש תמונות מיצירת המופת המטרידה ומעוררת המחשבה הזו; שיחזרתי בדמיון את התפאורה והווידאו הנהדרים; חשבתי על השחקנים ועל כך שאין לי מושג איך הם עומדים בריטואל הזה ששבר לי את הלב, ולא הבנתי איך זו הייתה רק ההצגה הראשונה שלהם מול קהל, עם הטקסט האכזרי הזה של חנוך לוין.
במחשבה שנייה, גם אם הייתי קורא את תיאור ההצגה באתר הקאמרי, לא יכולתי להגיע מוכן.
וכך מתוארת הבכורה העולמית למחזה של חנוך לוין: בחדר הילדים שבארמון, מאבד המלך את בנו במחלה. שורת רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם נזעקים להציל את המצב, אלא שאז, כשהכל נראה אבוד ועל פי מיטב המסורת החנוך לוינית – המחזה הולך למקומות מפתיעים במחוזות הנפש ותעתועי הדמיון. חוויה שאין דומה לה ועם זאת היא כל כך קשורה לחיינו היום־יומיים.
ולחשוב שחנוך לוין בכלל כתב את המחזה ב־1992.
3.
הדבר הראשון ששמים אליו לב מהרגע הראשון של ההצגה הוא התפאורה המרהיבה של דוד פולונסקי והווידאו היפהפה של יואב כהן. התלבושות (של אורנה סמורגונסקי) והתפאורה, הכל בשחור, לבן ואפורים, עוצבו ברוח האקספרסיוניזם הגרמני, פרט לבגדי המלך שלבוש באדום, ניגוד דרמטי לכל מה שמסביבו.
הבמה, שהפכה לחדר ילדים בארמון, מאכלסת מצד אחד צעצועים גרוטסקים בגודל אדם, שמגולמים על ידי חמש רקדניות; מצד שני את מיטת הילד, ספק מזבח ספק מיטת בית חולים; ובגבה ובחלקה העליון, מעל קשתות הארמון, מוקרנות באנימציה דמויות כתיאטרון צלליות ודימויים נוגים של ענפים, עלים וציפורים.
בצידה השמאלי של הבמה כלוב גדול משמש כבמה לזמרת אפרת בן צור שאחראית על המוסיקה, השירה וביחד עם עומר הרשמן גם על ההפקה המוזיקלית; ומתחתיה שלושה נגנים משלימים את הנגינה החיה בזמן ההצגה.
כל אלה משרתים נאמנה את החזון האמנותי של פולמן, שהפליא לתרגם את הטקסט של חנוך לוין ליצירה עכשווית, אקטואלית ורלוונטית, מבלי ליפול למלכודות של פאתוס או של ההומור החנוך־לויני המוכר. כפועל יוצא, נראה שגם השחקניות והשחקנים (ובראשם מוריס כהן המעולה שמגלם את המלך), כאילו נפטרו ממניירות לא רצויות, ממחוות מוגזמות, מתנועות לא נדרשות. הכל מדויק, הכל באנדרסטייטמנט: לא צריך לצעוק, לא צריך להאכיל בכפית.
רק לנשום עמוק ולנסות לעכל את החוויה העוטפת הזו שסוגרת עליך ככל שהעלילה מתקדמת.
4.
אזהרת ספוילר: אי אפשר *באמת* לכתוב על ההצגה מבלי לגלות מה קורה בה. אני לא חושב שלדעת מה קורה מקלקל, אבל אם ספוילרים מפריעים לכם, זה הזמן להפסיק לקרוא ולקנות כרטיסים. ואולי עוד אזהרת טריגר: יש לכם ילדים? תחשבו טוב טוב לפני שאתם באים לראות את ההצגה, או לפחות תביאו איתכם סביבה אוהדת שתוכל להחזיק לכם את היד ולא להרפות.
5.
כמו בכל עבודת אמנות חכמה, גם ב״מתאבל ללא קץ״ יש כמה שכבות; כמה נקודות מבט. ובעיקר, יש בה מבט רפלקסיבי על המדיום עצמו.
היה איזה רגע במערכה הראשונה (ספוילר!) שלא לגמרי הצלחתי להבין מה קורה על הבמה. הילד של המלך מת, ולאחר שכל מי שנקרא לארמון לא מצליח להציל את המצב, מופיעה פתאום דמות שמתייחסים אליה כאביו של הילד, שבא לראות את הגופה. הוא נפרד ממנה לשלום, וכך גם כל הדמויות שעל הבמה. המסך נסגר, מוקרנת עליו שקופית ״כעבור שנה״, ואז מתחילה המערכה השנייה באותו ריטואל, עם אותם הטקסטים: הילד מפרפר במיטה, הרופאים מכינים את המלך לגרוע מכל, הכל חוזר על עצמו.
אבל אז תפנית בעלילה: שישה ילדים נקראים למלך כדי שיבחר את מי מהם להקריב, כדי שיוכל לשחזר את חווית הפרידה, לחוות שוב ולו לרגע אחד את הרגע הנורא ההוא. מסתבר, שכדי לשמר את הכאב ואת הזיכרון, המלך מייצר טקס מבעית שמשחזר את הסיוט הפרטי של כל הורה פעם אחר פעם.
במילים אחרות: הכל הצגה.
ואז השאלות שלא נותנות מנוח: האם מה שראינו במערכה הקודמת היה המוות ״המקורי״? או שגם שם זה לא היה ילדו של המלך אלא ילד אקראי שנבחר לעלות לקורבן בשל דמיונו לבנו. ואולי הילד לא מת בכלל? אולי זו הכל מן הצגה מבעיתה ומתוזמנת היטב, שמעלים לכבוד המלך שבור הלב (השחקן מוריס כהן), שמצידו מנסה להימלך בדעתו ולהפסיק את הריטואל של הקרבת הקורבן, אולם עושה את זה רגע אחד מאוחר מידי.
ומה זה משנה בכלל?
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
אני לא חושב שצריך להכביר מילים עד כמה הסיפור הזה רלוונטי למה שקורה בארץ ובעולם. ״אם עשרה אחוז מהקהל ייצא מההצגה עם מחשבה על מה זה שכול, עשיתי את שלי״, אמר פולמן לוואלה. ואני תוהה עד כמה התרבות המקומית שמקדשת את השכול ואת היציאה לקרב יכולה להתמודד עם ההצגה, עם חנוך לוין, עם חוסר התוחלת שבמוות, בשכול, באבל.
6.
״זה לא תיאטרון״, היו המילים הראשונות שהצלחתי להוציא אחרי שההצגה נגמרה (ואחרי כמה חיבוקים טובים). אני חושב שהתכוונתי להגיד שזה לא דומה לשום תיאטרון שראיתי בשנים האחרונות, למרות שהמרכיבים היו זהים למה שנהוג לקרוא ״הצגה״: שחקנים, במה, תפאורה, מוזיקה, תלבושות, תאורה.
ואני לא יודע איך ארי פולמן עשה את זה. הייתי שמח להיות זבוב בחדר החזרות, לראות מה הוא הביא מהקולנוע ומהיצירות פורצות הדרך שלו ושל שותפיו ליצירה האמנותית, לבמה, לתיאטרון.
אני חושב שבדומה ל״וואלס עם באשיר״, גם ״מתאבל ללא קץ״ היא עבודת אמנות שהיא בו בזמן מאוד אישית, נכנסת לך לבטן ולא מרפה, אבל גם מאוד אוניברסלית. יצירת מופת שבאופן מוזר, ככל שהיא מדכדכת יותר, כך יש בה מסר אופטימי ושובה לב; שמצליחה ליצור שביב של תקווה על החיים במקום המוזר שאנחנו חיים בו.
מתאבל ללא קץ, מאת חנוך לוין
תיאטרון הקאמרי
The post הכל הצגה: כשארי פולמן מביים את חנוך לוין appeared first on מגזין פורטפוליו.
