ספטמבר 1986. במרתף בדיזנגוף סנטר מוצגת התערוכה ״ארכיטקטורה במרתף: תערוכת ארכיטקטורה צעירה בישראל״, תערוכה ראשונה מסוגה, שמשתתפיה הם 40 אדריכלים שגילם פחות מארבעים. ינואר 2020. שלושים ושלוש ושליש (בדיוק!) שנים אחרי ארכיטקטורה במרתף מוצגת בבית האדריכל ביפו תערוכה הנושאת את הכותרת ״33 אחרי 40״.
פרק זמן נכבד מפריד בין שתי התערוכות, אך האוצרים הם אותם אוצרים, האדריכלים טולו אמיתי ועמרי איתן, ואליהם הצטרפה בתערוכה הנוכחית האדריכלית דנה גורדון, האוצרת הראשית של הגלריה בבית האדריכל. גם המציגים הם אותם מציגים, אם כי הפעם בהרכב חסר – 25 אדריכלים ולא 40, כפי שהיה ב־1986.
״לא כולם הצליחו להתפנות לכך, היו מי שלא היו מעוניינים או שכבר אינם עוסקים בארכיטקטורה, ולצערנו היו גם שהלכו לעולמם. אבל ככלל, הרעיון זכה לתגובה אוהדת ושמחה״, אומרים אמיתי ואיתן, תוך שהם מגלגלים זיכרונות מהתערוכה הראשונה ומספרים על היוזמה לקיים לה ״פרק המשך״ בנוסח ״איפה היינו ומה עשינו״ לצד ״איפה אנחנו היום״.
השילוב של כאן ועכשיו עם מבט לאחור, מאפשר לאמוד את כברת הדרך שנעשתה מאז ועד היום; הן במישור האישי־מקצועי של כל אחד מהאדריכלים, והן כתמונת מצב של האדריכלות המקומית על רקע הזמן שחלף ותהליכים כלכליים, טכנולוגיים וחברתיים שהתחוללו במהלכו.
אריה קוץ, בנין צ׳ק פוינט. צילום: אמיל מיטראה
יפתח אלוני, מיכל קימל אשכולות, עדו דאובר וקיקה בראז. מרכז אמנויות קיבוץ גבולות, 1986
היוזמה לקיום תערוכת ההמשך צמחה ממגעים שהתנהלו עם נדב לסר, בעליה של גלריית ״זה, זה, זה״, אך כשזו לא הסתייעה בסופו של דבר, היא קרמה עור וגידים, כחלק מהתכנית השנתית של הגלריה בבית האדריכל, שפועלת במסגרת התאחדות האדריכלים ובוני הערים בישראל.
מי ששידך את אמיתי ואיתן למשימת האוצרות ב־86׳, היה האדריכל המנוח מיכאל (מיקי) חיוטין, שרצה להעניק במה לאדריכלים צעירים. אמיתי: ״למיקי הייתה אישיות של מנטור. הוא צפה תהליכים, זיהה מגמות והייתה לו ראייה תיאורטית רחבה. ברכה (חיוטין, רעייתו) הייתה שופטת בתחרות שבה השתתפתי, וכך הכרנו״.
איתן: ״על אף שבאותה תקופה הייתי אדריכל צעיר כתבתי הרבה ופרסמתי מאמרי דעות, כך שהייתי ׳נוכח׳ בסצנה, וכשמיקי פנה אלי עם ההצעה לאצור את התערוכה הצעתי לאמץ את מודל ׳40 מתחת ל־40׳ , שנולד ב־AA, בלונדון, ושאותו הכרתי מתקופת לימודיי שם״. אמיתי ואיתן התגייסו ליוזמת התערוכה בהתלהבות: ״היינו אמביציוזיים, הכול התרחש אינטואיטיבית והפנייה לאדריכלים נעשתה דרך איגוד האדריכלים, ששלח להם מכתבים עם הקול הקורא שזכה להיענות גבוהה. לא הייתה לנו עזרה פיננסית, והיינו צריכים לגייס תרומות ופרסומות לקטלוג איפה שרק יכולנו.
״אריה פילץ, בעליו של דיזנגוף סנטר, העמיד לרשותנו את המרתף שבמקום כחלל תצוגה, שהריצוף־לא ריצוף בו היה חול ובטון, וגם לתאורה היינו צריכים לדאוג בעצמנו וקיבלנו אותה כתרומה״, נזכרת אמיתי, ואיתן מוסיף ש״כולנו, כל המשתתפים, עשינו שם תורנויות שמירה״.
עיצוב: דוד טרטקובר
את מודעת התערוכה ואת הקטלוג שלה עיצב להם בהתנדבות מפרגנת המעצב דוד טרטקובר, וחדוות העשייה של אמיתי ואיתן מצאה ביטוי בטקסט האוצרות שכתבו: ״משוכנעים שיש מקום לתיעוד תקופה – שנות ה־80. יצאנו להרפתקה זו של הכנת תערוכה מלאי אופטימיות… אנו מצויים עתה בעיצומה של תקופת מעבר, ובזה כאדריכלים צעירים יתרוננו: העתיד לפנינו והכול פתוח״.
אומץ, או שמא חוצפה
קיום פרק ב׳ של תערוכה הוא מהלך מעניין ומרגש, ולא בכדי אמיתי ואיתן נרגשים. הנימה האופטימית שליוותה את הדברים שכתבו כאוצרים אי אז בשנות ה־80 ושבהם, בין היתר, תלו את הסיבה לכך שלא נמצאו בין העבודות אמירות מוגמרות וברורות בכך ש״מדובר בארכיטקטים צעירים הנמצאים בשלב מוקדם בדרך למיצוי יכולתם״, הוכיחו את נכונותם בכל הקשור למיצוי היכולת.
הפרויקטים שמציגים עכשיו האדריכלים הצעירים דאז מגלמים עשייה פורייה ומגובשת, שמקיפה קשת תכנון מגוונת בקנה מידה גדול. לעומת ריבוי יחסי של בתים פרטיים בתערוכה הקודמת – הפעם מוצגים מבני ציבור, משרדים ומסחר, בנייה למגורים, מתחמים עירוניים מיוחדים, וכן תכנוני השתלבות ותוספות למרקם קיים ולבניינים קיימים.
אמיתי: ״בתערוכה הראשונה היינו ביקורתיים ושפטנו לחומרה. בזו הנוכחית לא התערבנו בבחירת העבודות, והאדריכלים בחרו בעצמם אלו פרויקטים להציג ככאלה שמייצגים את העשייה שלהם היום״. איתן: ״היה לנו אז אומץ, או שמא חוצפה, לבחור בעצמנו עבודות של אדריכלים עמיתים, אבל מסתבר שידענו לזהות ולבחור נכונה. העובדה היא שמרבית המציגים של אז הם היום אדריכלים פעילים שזוקפים לזכותם עשייה עשירה ונוכחות משמעותית בזירת האדריכלות המקומית״.
דני לזר, גשר נוף הפארק
למרות ההבדל בין קני המידה, מרבית הפרויקטים מגלמים תפיסת עולם בסיסית זהה, שקושרת אותם לעבודות הקודמות ואף מקבלת אישוש בטקסטים האישיים של האדריכלים, שמופיעים בקטלוג התערוכה. הפרויקטים, כפי שנכתב בטקסט האוצרות, חולקים שאיפה מבורכת להיטיב עם האנשים שלהם הם מיועדים, והפלורליזם הרעיוני שהוצג כמאפיין את התערוכה הקודמת מוצג כמאפיין גם הפעם, אם כי מקורותיו שונים.
איתן: ״לפלורליזם ב־86 היו קווים אידיאולוגיים. הוא נבע מחיפוש אחר ׳אדריכלות נכונה׳ וניכרה בו השפעתם של זרמים רעיוניים שהיו אז לא רחוקים מאד בזמן, כמו הברוטליזם, הקונסטרוקטיביזם או הפוסט מודרניזם. הפלורליזם הנוכחי הוא תוצר של פלורליזם תרבותי ׳כללי׳, שככלל מאפיין את התקופה״. גורדון, נציגת הדור הצעיר בין האוצרים, מוסיפה ש״מדובר ביכולת לפרש היום דברים באמצעות הרבה כלים ודרכים שמזמן הזמן, שבתוך כך מאפשרת גם לנסות לחדש ולאתגר״.
מטבע הדברים, מרחק השנים שנפער בין שתי התערוכות עושה את שלו גם במישור הפיזי. אמיתי: ״ארכיטקטורה במרתף הוצגה בסוג של חלל אלטרנטיבי ולוותה בתחושת אוונגרד מסוימת. לא הגבלנו את המציגים במספר הפנלים וככלל היה קשה לתלות שם את העבודות״. שלושים ושלוש אחרי ארבעים לא חווה את האילוצים דאז, כשהיא מוצגת בחלל שנכון לה עם פנלים המעוצבים באופן אחיד (עיצוב: סטודיו רוני ורוני), ״מסודר ואלגנטי״ יותר כפי שמגדירה אמיתי.
גורדון: ״הגלריה היא המרחב הטבעי בעבורה, להכיל את תכניה ולהרחיב כך את השיח האדריכלי הפנימי־מקומי. בהיבט האישי, כאוצרת של הגלריה, היה לי חשוב להציג את העשייה האדריכלית המתמשכת של דור המציגים ואת המקום המשמעותי שהיא תופסת גם היום, ולשים עליהם את הדגש הראוי. אני מאמינה שיש לכך גם ערך מוסף בעבור הדור הצעיר של האדריכלים בכל הקשור לפיתוח אורך רוח; להכיר בערכה החשוב של הבשלה דרך התנסות, ולהבין את טווח האפשרויות שעומד בפניו״.
בסוג של תזמון פואטי התערוכה הבאה שתתקיים בבית האדריכל היא תערוכת אדריכלות צעירה, 40 מתחת 40, שתחגוג השנה עשור לקיומה. הסמיכות שבין שתי התערוכות מחדדת יותר מכל את נקודת המוצא של 33 אחרי 40 ומדגישה כך מרחב מחזורי מעניין; מעגל עשייה ארוך שנים שעדיין חי ובועט לצד מעגל חדש שנפתח, בתקווה שבעוד 33 שנים גם הוא יספק תוכן עשייה ראוי לפרק המשך משלו.
33 אחרי 40
הגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו
אוצרים: עמרי איתן, טולו אמיתי, דנה גורדון
נעילה: 20.2
משתתפים: אבירם רוזנברג, אורנה שתיל, אילן פיבקו, אריאל וינטר, אריה קוץ, ברכה חיוטין, גליה ויזר, דני לזר, טוביה שגיב, טולו אמיתי, יעקב מולכו, יפתח אלוני, יצחק ליפוביצקי, מאירה מור, מיכל קימל אשכולות, משה צור, נעמי אנג׳ל, נתי רותם, עידו דאובר, עליזה כנעני, עמרי איתן, קיקה בראז, רוני זייברט, אלישע רובין, שלמה ובת שבע רונן.
ברכה חיוטין, האקדמיה על שם פולנסקי, מכון ון ליר. צילום: ארדון בר חמא
The post 40 אדריכלים, 33 שנים, שלושה אוצרים, שתי תערוכות appeared first on מגזין פורטפוליו.
