צלם הבית של בת שבע משתדל לא להסתובב לרקדנים בין הרגליים

הי אסקף, מה שלומך?

בסדר גמור מה שלומך?

לא רע בכלל. האמת שאני קצת מקנא בך שאתה רואה כל כך הרבה פעמים את המופעים של בת שבע (ולא שאני מקופח). אתה בטח מאוד אוהב מחול

מאד אוהב מחול!

ספר כמה מילים על עצמך? איך הגעת לצלם את הלהקה, מה הרקע שלך?

הרבה שנים שאני חבר של רקדנים/יות ומאד אוהב לצלם אותם, ולאט לאט התגלגלתי עם כל מיני להקות והרכבים. אישתי רקדה פעם באנסמבל בת שבע, ואפילו שיתפתי איתם פעולה. המשכתי לצלם עוד ועוד עד שיום אחד הזמינו אותי לאודישן

מגניב. מתי זה היה? ממתי אתה הצלם הרשמי של הלהקה?

ארבע שנים

אז איך זה עובד? מאיזה שלב אתה נכנס לתמונה?

בדרך כלל ממש לקראת ההופעות, כשכל הפרטים כמו תלבושות, תאורה וכן הלאה כמעט סגורים, למרות שבכל עבודה חדשה של אוהד נהרין שיצא לי לצלם עשינו איזה סשן צילום ממש בהתחלה כדי לקבל כמה טיזרים

אתה מתכונן? חשוב לך לדעת ״על מה״ העבודה? או שאתה פשוט בא ומסתכל?

אני יוצא לספארי: לא יודע מה הולך להיות או איפה אני אתפוס את הרגע המכריע. בכל פעם זו התרגשות כזאת שאין לי איך לתכנן אלא להיות פשוט מוכן לכל מה שיבוא. אני אוהב לדעת על מה העבודה אחרי שצפיתי בה כמה פעמים, ושהמשמעות של היצירה לא משפיעה עלי מהתחלה

2019

ואני מניח שבכל פעם אתה רואה משהו קצת אחרת, נכון? בתור חבר ממועצה הציבורית של הלהקה, יוצא לי גם לראות את המופעים כמה פעמים. בשנה האחרונה, לדוגמה, ראיתי את 2019 פעמיים ואת החור חמש פעמים (בשתי הגרסאות). וכשאני חושב על זה עכשיו, זה נראה לי נורא קשה לתמצת את החוויה באימג׳ אחד, או אפילו בכמה…

ממש ככה. בכל פעם אני אוהב למצוא זוויות קצת אחרות כדי לנסות לתמצת את החוויה, למרות ששם הקונפליקט הגדול: בין לצלם את היצירות לטובת תיעוד, פירסום או תמצות של היצירה; בין אם התמונות מעבירות את האסתטיקה; לבין אם הן מעבירות את החוויה

שם הקונפליקט הגדול: בין לצלם את היצירות לטובת תיעוד, פירסום או תמצות של היצירה; בין אם התמונות מעבירות את האסתטיקה; לבין אם הן מעבירות את החוויה

אז בוא נדבר ת׳כלס, ואולי נתחיל במופע האחרון של הלהקה, 2019, שעדיין לא יוצא לי מהראש. מה אתה יכול לספר על החוויה שלך איתו, על תהליך הצילום, על איך החלטת במה להתרכז

2019 היא יצירה שממש מהדהדת לי בראש. זאת העבודה שעד היום הכי התקשיתי לצלם: יש כל כך הרבה זוויות אפשריות. צילמתי בכל פעם (שש פעמים) ממקום שונה, עד שהגעתי בסוף למקום שרציתי, מאחורי הכניסה של הרקדנים שזה על קו ישר של הבמה. רק משם הרגשתי שאני מצליח לקבל את תמצית העבודה.

אוהד נותן לי חופש עבודה, ורק אחרי זה – מתוך החומרים הנבחרים – הוא מאשר ומיישר את הפידבק. אני כל הזמן, תוך כדי פעולה, מנסה לאזן בין לצלם איך שאני חושב לנכון ו/או אוהב, לבין להביא את היצירה כמו שהיוצר רואה ו/או רוצה לראות אותה

מעניין. אני לגמרי מבין למה זו העבודה שהכי קשה לצילום

יש אין סוף רעיונות שעולים לי בכל פעם איך לצלם בצורה שיותר תתחבר לעבודה. אני ממש מזדהה עם 2019: היא מעלה בי דברים שאף עבודה אחרת לא נגעה בי. היא סוג של נוסטלגיה מהימים שלי בתנועת נוער, שממש נוגעים בי, ואולי בגלל זה באופן אישי אני לא מרגיש שצילמתי אותה נאמן לעבודה, אלא צילמתי פריימים מהממים מתוכה

אכן מהממים. תגיד משהו על הצילום הזה? שאני לגמרי מבין למה הכתם צבע הירוק והתנועה של הרקדנית תפסו אותך

אסקף. צילום: יואב אלון

זה הרגע המכריע, כמו שמכנים אותו, שקורה פעם ב… כשהרקדן/ית (ומבטו), האור, המקום, המצלמה ואני מתחברים בקליק אחד

לגמרי. מארבע השנים האחרונות, איזה צילומים שלך ואיזה עבודות אתה אוהב במיוחד?

(אני מסתכל על התיקיות להיזכר מה אהבתי יותר )

ונצואלה היא עבודה שאני ממש אוהב לצלם. היא מאד אלגנטית ומוארת… ודקהדנס היא תמצית של העבודות של אוהד, וזה תענוג לצלם הרבה תקופות שונות של יצירות. יש כל מני תאורות שונות וכל מני קומפוזיציות שונות, וכל פעם אני מאתגר את עצמי עוד קצת. בנוסף, גם בגלל מספר הפעמים הרב שצילמתי, אני מרשה לעצמי

הרקדנים כבר התרגלו שאתה מסתובב להם בין הרגליים?

האמת שאני לא מסתובב להם בין הרגלים, אני משתדל להיות בלתי נראה… ואני מקווה שהם גם מרגישים ככה

ונצואלה

אז אני רוצה לחזור רגע לתמונות: מה האתגר הכי גדול מבחינתך כשאתה מקפיא רגע שכולו תנועה? כי יש פה ניגוד עצום בין הסטטיות לאינטנסיביות שעל הבמה והזיעה של הרקדנים והמוזיקה, ואתה צריך לבטא את זה בפריים אחד בודד. תן איזה טיפ

אני מכור לתחושה הניגודית שבין הטירוף שעל הבמה, ואני נגרר לתוך זה (אין פעם שאני לא חש רצון לעלות ולרקוד עם הרקדנים), לבין לנשום, להיות יציב, ותוך כדי תנועה להוריד את תחושת הזמן לסוג של סלואו־מושן ולתפוס רגעים

אני מכור לתחושה הניגודית הזאת שבין הטירוף שעל הבמה, ואני נגרר לתוך זה (אין פעם שאני לא חש רצון לעלות ולרקוד עם הרקדנים), לבין לנשום, להיות יציב, ותוך כדי תנועה להוריד את תחושת הזמן לסוג של סלואו־מושן ולתפוס רגעים. אני חושב שאחד הטיפים הכי חשובים שאני יכול להעביר הוא הקומפוזיציה: ברגע שאני מרגיש שיש לי פריים נכון אז כל מה שייקרה בתוכו ייראה לפחות במקום…

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שאלה אחרונה: אני מניח שלא תגלה לי מי הרקדן או הרקדנית שאתה הכי אוהב לצלם, אז אני אשאל מה ברקדנים אתה אוהב במיוחד לתפוס? הבעת פנים? חלק מסוים בגוף? כי זה באמת מעורר קנאה מה שהם עושים על הבמה

אני ממש אוהב את גוף האדם בתנועה: לפעמים אלו ההבעות ולפעמים זו הווירטואוזיות שלהם. מסקרן אותי תמיד איפה אני אוהב לצלם יותר, בחזרות או בהופעות מול הקהל. יש מתח שכזה מול הקהל שמוציא רגעים נפלאים מהרקדנים

בהחלט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

שתהיה לנו 2020 מלאה בתנועה

אמן

החור

The post צלם הבית של בת שבע משתדל לא להסתובב לרקדנים בין הרגליים appeared first on מגזין פורטפוליו.