שוחרי אמנות רבים עשו את דרכם בגשם שוטף אל החלל הדרומי החדש של גלריה גורדון בתל אביב, לרגל ערב הפתיחה של תערוכת היחיד של האמן Know Hope, ״לקח לי עד עכשיו למצוא אותך״. ייתכן שאילו היה מדובר ביוצר אחר, הקהל לא היה טורח לצאת מהבית ולהתגודד בגלריה בערב חורפי שכזה. אבל תערוכות יחיד של היוצר הישראלי־אמריקאי, שכוכבו דרך ב־2005 ומאז רק ממשיך לנסוק, הן אירוע נדיר בנוף המקומי.
Know Hope, שמכונה כאן לעיתים ״בנקסי הישראלי״, בזכות האיקונוגרפיה הייחודית שפיתח ושבה עיטר את רחובות תל אביב ב־15 השנים האחרונות, הציג בתערוכה מכתבים שליקט מישראלים ופלסטינים שנכתבו בכתב יד והונחו מאחורי ויטרינות שקופות. לצד המכתבים, שבין מחבריהם אפשר למצוא ניצולת שואה, חיילים, מתנחלים, דיירי מחנה פליטים פלסטיני וסרבני שירות, הוא העמיד בסדר אקראי לוחיות אפרפרות – רפליקות של חומת ההפרדה – שעל פניהן חרט משפטים שנלקחו ישירות מהמכתבים. מהלוחיות נמתחים ענפים קטועים של עץ זית, אוביקטים חוזרים בעבודותיו שמסמלים בתערוכה זו ביתר שאת את היעדר הבית והכמיהה לשייכות.
את הפרויקט הטעון, שבאמצעותו ניסה אמן הרחוב ליצור דיאלוג אנושי ורגשי סביב סוגיית הכיבוש, הוא חשף לראשונה לפני שנתיים בגלריה Lazarides בלונדון. כעת הוא מביא את גוף העבודות לישראל, מקום שהוא גם בית וגם מקור לטרדות ודאגה בעבור Know Hope, שם במה שאימץ בראשית דרכו האמנותית.
מתוך התערוכה It Took Me Till Now to Find You. צילומים: תמוז רחמן
מספר ימים אחרי הפתיחה, רגע לפני שפורצת עוד סופה, הוא מקבל את פני בסטודיו רחב הידיים שלו בדרום־מזרח העיר. מבויש ומחויך הוא מושיט את ידו ומציג את עצמו בשמו האמיתי: אדם יקותיאלי. במבטא אמריקאי קל, שמסגיר את העובדה שעלה לארץ בילדותו, הוא מסביר שהחליט להיחשף בשמו לפני מספר שנים כשהבין שעיקר העבודות שלו הפכו לפרויקטים קהילתיים רבי־משתתפים שבהם הוא מבקש מאנשים לחלוק עימו את סיפוריהם האישיים, טראומות וזכרונות.
וכך, שני אנשים שהעברית בדרך כלל לא שגורה בפיהם, התיישבנו לשוחח בתמהיל של עברית ואנגלית על שלל הרעיונות שיקותיאלי מבקש לפתח; על התפקיד המשמעותי שהשפה והטקסט משחקים בכל עבודותיו ועל הניסיון לעבוד עם הגוף כמקור השראה וחמלה, על אף – ואולי גם – בזכות הכאב.
בין צלקות לגבולות
סצנת האמנות הישראלית אמנם נחשפת רק עתה ל־It Took Me Till Now to Find You, אבל יקותיאלי בן ה־36 כבר שקוע לחלוטין בפרויקט הבא, אודותיו הוא משתף בהתלהבות בפתח שיחתנו. Human Atlas, או אטלס אנושי, הוא ״פרויקט שמתבסס על האנלוגיה בין צלקות לגבולות.
״אני מסתכל על איך שצלקות נוצרות ואיך גבולות נוצרים, וכן על מערכת היחסים שלנו עם שני הדברים האלה. צלקות קורות מכורח הנסיבות, ולפעמים זה מעט אלים, לפעמים זה מחלים טוב ולפעמים לא, יש לנו זיכרון טראומטי או נוסטלגי (של הפציעה). אני חושב שזה דומה לאיך שגבולות נוצרים. הפרויקט עוסק במערכת היחסים המתמשכת שלנו עם הדברים האלה״.
״אני מסתכל על איך שצלקות נוצרות ואיך גבולות נוצרים, וכן על מערכת היחסים שלנו עם שני הדברים האלה. צלקות קורות מכורח הנסיבות, ולפעמים זה מעט אלים, לפעמים זה מחלים טוב ולפעמים לא, יש לנו זיכרון טראומטי או נוסטלגי (של הפציעה). אני חושב שזה דומה לאיך שגבולות נוצרים״
לפני כשנה יקותיאלי התחיל לגייס עדויות של אנשים שחיים במזרח התיכון דרך קול קורא. הוא מראיין אותם, מאזין לסיפוריהם ומצלם את הצלקות שלהם. הוא מקווה שהעדויות יתגבשו לכדי ספר שיציג עבודות קולאז׳ של תפירה, טקסט וצילום. ״הרעיון הוא למצוא צלקות שמדמות חלקי גבול וליצור על ידי חיבור שלהן מפות מדומיינות מחדש של האזור הזה. אני רוצה לשזור את הסיפורים זה עם זה כדי ליצור נרטיב, מעין קולאז׳ אנושי. אני רוצה להרחיב את זה, כי כל צלקת תזרוק אותי לאזור אחר או לחלק גבול אחר וכך יווצרו חיבורים בין אנשים לאזורים״.
יקותיאלי, שמרבה לעסוק בסוגיית הגבולות באמנותו, מודה שהמשיכה לפרויקט לא הגיעה רק ממניע קונספטואלי אלא מתוך דחף פנימי ואישי. ״אני בעצמי סובל ממחלה אוטו־אימונית, זו איזושהי מחלת פרקים. עברתי ניתוח להחלפת ברך, החלפת ירך. אז אני מביא את זה מהחיים האמיתיים שלי״, הוא משתף.
היכולת להזדהות עם מכאוביהם של האנשים שמשתתפים בפרויקט שלו היא ״איזו נקודת יתרון בשבילי״, יקותיאלי מהרהר. ״הפרויקט עוסק בגוף, במערכת היחסים שיש לנו עם כל מיני קשיים או נסיבות שנופלות עלינו. אני יודע שהרבה אנשים שמשתתפים בפרויקט הזה לא בהכרח דיברו על הדברים האלה. אני נותן לאנשים שאלות מנחות והם כותבים טקסט: הם בוחרים איך הם רוצים להתייחס לזה, אם באופן מטפורי או אישי״.
בסוף התהליך יקותיאלי נפגש עם המשתתפים לפגישת היכרות אינדיווידואלית. ״אני חושב שבגלל שזה נוגע במקומות אישיים, השיתוף צריך לבוא ממקום שבו יש להם שליטה. הם מחליטים באיזו מידה הם ישתפו ואיזה מידע הם יתנו לי. אז בינתיים זה מה שאני עושה, אני אוסף צלקות״.
יקותיאלי, שמזוהה עם ציורים רזים ומעוררי מחשבה שמככבות בהם דמויות נזילות מגדר, כפות ידיים שלובות וציפורים עצובות למראה, ידוע באותה מידה בכך שהוא שומר על זהותו הפרטית בקנאות. כשאני מתפלאת לנוכח האגביות שבה הוא משתף אותי בהרהוריו על מחלה וסבל, הוא מסביר שהיחסים עם הגוף הם ״לא משהו שהייתי מדבר עליו פעם. אבל עם הזמן זה נהיה יותר ויותר חלק מהיום־יום שלי, ואני מבין שזה בלתי נפרד מההוויה שלי ובעקבות זאת מהיצירה שלי. פעם הייתי עסוק בניתוק המאוד גדול ביני לבין האמנות שלי. זו הייתה מגננה שלי ביני לבין עצמי״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
אני שואלת אותו אם סיפורי הצלקות של זרים מכבידים על ליבו. ״אני לא יודע איך לענות על זה, כי אני חושב שאני מתעסק עם הדברים האלה בלי קשר לאמנות. התכנים הם לכאורה כבדים ודרמטיים, אבל יש איזושהי נחמה בגלל שאני פוגש כל כך הרבה אנשים ושומע כל כך הרבה סיפורים, אז אני רואה את המכנה המשותף הבסיסי שאליו אני חותר: לחזור לאוניברסלי דרך האישי״. הוא שותק רגע ואז מוסיף: ״הכובד הזה הוא לא שלילי בעיני, זה כמו ההבדל בין מלנכוליה לעצב. אם זה אנושי זה אמיתי, ואם זה אמיתי אז זה טוב. It is what it is״.
בפרויקט אחר ואישי לא פחות שהתחיל בשנת 2014, בשם Truth and Method, יקותיאלי מקעקע את הטקסטים הקצרים והפואטיים שהוא הוגה על גבי גופיהם של זרים שהתנדבו להשתתף. העבודה נמשכת עד היום, ונמצאת כעת בשלבי צילום וליקוט. גם אותה הוא מתכנן להציג בספר. הוא מסביר שרצה לבדוק ״איך אנשים יכולים לתקשר עם היצירה. זה לא נבע ממקום של שליטה או רצון לשים את החותמת שלי על האנשים האלה, זה באמת נבע מהרעיון שהאנשים האלה יחיו את החיים, יאמצו את המשפטים ויהפכו אותם לשלהם״.
הפרויקט מתארך יותר מכפי שיקותיאלי שיער שיקח בהתחלה, משום ש״המשמעות משתנה בשביל אנשים. לחלקם לא היו ילדים לפני כן ועכשיו יש להם, או שהיו להם תינוקות ועכשיו הם יותר גדולים. אז יש כל מיני נושאים שאני רואה שסביבם אני יכול לחקור את הדברים, לדוגמה הורות. לא חשבתי על הורות לפני זה אבל פתאום זה נהיה נושא דומיננטי בתוך הפרויקט הזה. בינתיים אני אוסף וממשיך לצלם. ככה אני מתייחס להרבה מהפרויקטים שלי, נהיה גוף עבודה גדול והזמן החולף הוא חלק מהפרויקט עצמו״.
Until We Couldn't Anymore, מתוך Truth and Method. צילומים: מ״ל
אני מבקשת מיקותיאלי שיסביר לי איפה הוא מוצא השראה לרעיונות כאלה, והוא מסביר שהם נולדים מתוך יצר ״להכניס אנשים לתוך איזשהו שיח אורגני ולהראות איך אנחנו כולם בעצם חלק מהמרקם של המציאות שאנחנו חיים בה״.
היצירה מבחינתו היא אמצעי ויזואלי שבו הוא משתמש כדי לנסות ולשפוך אור על תעלומות החיים. ״יש לי משיכה לדברים שהם קצת אניגמטיים, כל מיני דברים שאנחנו רואים בסביבה שלנו ואנחנו לא יודעים למה ואיך הם הגיעו לשם״, הוא אומר. כשאני תוהה למה הוא מתכוון, יקותיאלי נותן לי את הדוגמה הבאה: ״נגיד תעברי לדירה, ותגורי בה ארבע שנים. מרגע שנכנסת לגור שם עד הרגע שעזבת יש מנעול של אופניים שעזוב שם. אז את חושבת: איך זה הגיע לשם? למי זה שייך? מפתחים מערכת יחסים סיפורית עם הדבר הזה. ככה אני רוצה להתייחס לאמנות שאני עושה, זה מאפשר לצופים לקחת חלק אינטראקטיבי ביצירה של הדימוי״.
מילים על הקיר
הציורים של יקותיאלי הם אולי סימן ההיכר הוויזואלי שלו, אבל הוא מבהיר שהמילה הכתובה היא תמיד נקודת ההתחלה וגם מוקד היצירה. ״טקסט תמיד היה הבשר, הבסיס. הכל מתחיל מכתיבה. גם כשהתחלתי לעשות דברים במרחב הציבורי זה התחיל כעבודות טקסט, פסקאות שקיצרתי. לאט לאט נוצרו דימויים, העבודות נהיו משפט ודימוי. הדימוי החליף את הטקסט״, הוא נזכר בתהליך שעבר. ״באיזשהו שלב התחלתי לחזור לטקסט. טקסט זה העוגן שלי״.
״טקסט תמיד היה הבשר, הבסיס. גם כשהתחלתי לעשות דברים במרחב הציבורי זה התחיל כעבודות טקסט, פסקאות שקיצרתי. לאט לאט נוצרו דימויים, העבודות נהיו משפט ודימוי. הדימוי החליף את הטקסט״
יקותיאלי השתמש בנקודת החוזק הזו ואף פיתח אותה בשני פרויקטים מהתקופה האחרונה. ב־2016 החל להתכתב עם שבעה אסירים נידונים למוות שהמתינו לגזר דינם במתקן כליאה בנשוויל, טנסי שבארצות הברית. הוא הפריד משפטים שכתבו לו והנציח אותם על גבי שלטי חוצות שהוצבו ברחבי העיר. ״זה נולד במקרה, יש מרכז אמנות שם שנקרא Oz Arts והם הזמינו אותי לעשות ציור קיר על המבנה שלהם כדי לתקשר עם הסביבה.
״שאלתי אותם: מהי הסביבה? מיהם השכנים? הם אמרו לי שיש שלושה בתי כלא באזור אז החלטתי שאיתם צריך לעבוד. רציתי להבין את המקום של האנשים האלה. חלקם נמצאים שם עשרות שנים, הם נאסרו בנעוריהם ועכשיו הם באמצע שנות ה־50 שלהם. חלק מהם מנותקים ואין להם כל קשר לחברה. היה לי חשוב להבין איך לאפשר להם אינטראקציה עם העולם החיצוני״.
Their way of thinking, מתוך Vicariously Speaking. צילומים: מ״ל
But I believe
יקותיאלי התעקש שלא להשתמש בלוגו שלו או בחתימה על שלטי החוצות, כדי שמי שיחלוף על פניהם לא ידע במה מדובר ולא יתייחס ליצירה מתוך דעות קדומות כלפי אסירים. ״ראיינתי אנשים ברחובות ליד השלטים, שאלתי אותם מה הם חושבים ומה הטקסט אומר להם״, הוא נזכר. ״אחד מהטקסטים היה Falter in my struggle (נפלתי במאבק שלי), ושאלתי מישהו מה הוא חושב.
״הוא ענה: ׳אנחנו עוברים כל מיני אתגרים וקשיים, נקודות נמוכות בחיים אבל נורא חשוב תמיד לזכור לסלוח לעצמך׳. הטקסט המקורי היה ׳I will not falter in my struggle to better myself׳ (אני לא אפול במאבק שלי לשפר את עצמי). נקודת החיבור בין אנשים משתי מציאויות שונות במקום שהוא ניטרלי זה מה שרציתי להשיג בפרויקט הזה, ליצור נקודות מפגש כאלה״.
את אותה טכניקה של כתיבת מכתבים והדגשת מילים נפרדות מתוכם שילב גם בפרויקט הנוכחי שמוצג בגלריה גורדון, שאותו יקותיאלי מקווה להציג בגדה המערבית ביום מן הימים. אני אומרת לו שזה היה מרגש וכמעט מבהיל לראות את הביטויים מתוך המכתבים חרוטים על גבי קירות דמיוניים; החריטה נתפסה בעיניי כאקט נואש של מסירת עדות, כמו ביקש לדבר את קולותיהם של המשתתפים. אפשר לדמיין אותם זועקים: הייתי כאן פעם, אדם בעולם.
״רציתי שתהיה תחושה של דחיפות כשרואים את הטקסט על הקיר, על החומה. שזה יראה כמו משהו שנוצר מתוך איזשהו הכרח, משהו שמישהו היה חייב לעשות״, הוא מסכים. ״ברגע שאני מוציא את הטקסטים מהקונטקסט המקורי שלהם, אין את כל המטען הביוגרפי או הנרטיב האישי וזה נהיה גנרי כמעט. משפטים כמו It took me till now to find you – רואים את זה ואולי חושבים על סרט רומנטי. וזה מה שרציתי, לנטרל את הדברים. כשרואים את המשפטים הגנריים האלה, צריך לדעת שכמעט תמיד יש מאחוריהם איזשהו סיפור הרבה יותר עמוק ועומק אנושי כלשהו״.
אני נפרדת מיקותיאלי ויוצאת חזרה אל הרחוב הגשום. בדרכי אני ממשיכה להרהר במשימה שלקח על עצמו: להזכיר לצופים, דרך היצירה, שהם חלק מרקמה אנושית גדולה, תוך כדי שהם מתחבטים בסבל שלהם. זה מסע ארוך, אני חושבת. לחלקנו לקח עד עכשיו למצוא את המשמעות, לאחרים יקח עוד זמן רב.
מתוך התערוכה The Truth as Told in Our Mother Tongues. צילומים: מ״ל
The post אדם יקותיאלי אוסף צלקות appeared first on מגזין פורטפוליו.
