מסיגות גבול: גוף האישה כאתר של אמנות חתרנית

הי סיגל, מה שלומך? לונג טיים

כן, תמיד נחמד לדבר שוב בנסיבות משמחות

בהחלט! היום (חמישי) נפתחת התערוכה החדשה שאצרת במוזיאון לאמנות האסלאם ״מסיגות גבול״, ובה אמניות מחלקים שונים בחברה הישראלית מציגות עבודות שעוסקות ב…הן עצמן?

אמניות ערביות מוסלמיות ודרוזיות ואמניות יהודיות דתיות וחרדיות, יוצרות עבודות אמנות שמתריסות כנגד המוסכמות השמרניות והדכאניות בחברות שבהן הן חיות

סיגל ברקאי. צילום מ"ל

רובה סלאמה, מחווה למקור העולם. צילומים: שי בן אפריים

בדיוק הציטוט שרציתי להביא מדברייך: ״מתריסות כנגד המוסכמות״ – באיזה דרכים?

כל עבודה באופן טיפה שונה, אבל בגדול מדובר על עבודות אמנות מעודנות ומתוחכמות. אם זה על ידי ציור ריאליסטי שמתאר את דמות האישה, האם, האלמנה או הגרושה והרווקה בחברה המוסלמית באמצעות הריקמות על הבגד שלהן; אם זה באמצעות צילום המנכיח את השקיפות והמחיקה של האישה בתוך ביתה בחברה הערבית; או אם זה על ידי התרסה כנגד הקצנת הממסד הרבני הדתי לגבי חוקי צניעות, נידה, פריון וכדומה

מאין עלה הרעיון לתערוכה? מעבודות שאת רואה או מהמחקר שלך?

זה תמיד משולב. ההכרות המעמיקה שלי עם האמנות הישראלית העכשווית, המפגשים הישירים עם האמניות ועם עבודתן ועם מה שקורה בבתי הספר לאמנות, עוררו אותי לבחון תופעה שנוכחת כיום בשדה והרגשתי שלא טופלה מספיק ולא יוצגה מספיק במרחבים מוזיאליים

את מתכוונת לעצם ההתרסה וההבעה הנועזת, שמוצאת את דרכה באמצעות האמנות? או שינוי של ממש שמושג באמצעות ביטוי אמנותי?

זו לא התרסה לשמה אלא ביטוי של כאב גדול. מבחינתן זו התרסה מעודנת ומאופקת, לא רצון להרגיז בכוונה: הן מגיעות מחברות שמחנכות אותן לזהירות, וזה אפילו יכול להיות מסוכן

קודם כל שינוי באוכלוסיה: מגיעות נשים מהחברה החרדית־דתית או מהחברה הערבית לבתי הספר לאמנות והופכות לאמניות מצוינות. הן מדברות על הדברים העמוקים שמעניינים/קשים/מטרידים/מרגשים אותן וזה מה שעולה. השינוי החברתי יושג על ידי שילוב כוחות של שינוי תודעה באמצעים חברתיים, אמנותיים ותקשורתיים גם יחד.

זו לא התרסה לשמה אלא ביטוי של כאב גדול. מבחינתן זו התרסה מעודנת ומאופקת, לא רצון להרגיז בכוונה: הן מגיעות מחברות שמחנכות אותן לזהירות, וזה אפילו יכול להיות מסוכן בשבילן, כך שכשאנחנו מדברים על התרסה זה לא בדיוק אותו דימוי שעולה בעיננו בחברה ההיהודית החילונית

מעניין. כדי להבחין באיכות אמנותית של אמניות.ים מסביבה חברתית כל כך שונה, היה צריך להתגבש סט חדש של כלים?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בהחלט עברתי תהליך. נסעתי לפגוש אותן בבתים שלהן, ראיתי שהסטודיו כמעט תמיד נמצא בבית, בכפר הערבי או בדירת השיכון, הן לא יוצאות החוצה כדי ליצור אלא דווקא נכנסות פנימה. ההכרות והחברות עם האמניות שינתה לי הרבה תבניות חשיבה מוקדמות. יחד עם זאת הכלים שבהם שפטתי את האמנות שלהן היו כלים אמנותיים בלבד, לא עשיתי שום הנחות והיו לא מעט אמניות שסירבתי להן

פאטמה שנאן

התמה של התערוכה מבטאת אומץ חברתי, מצד אחד העיסוק באמנות מתייג אותן כחריגות (כמעט  בכל חברה, אגב, גם ליברלית חילונית) ומצד שני מאפשר להן לבטא מסרים שבדרך כלל מושתקים?

בהחלט מדויק. הן אמיצות בכל ממד אפשרי: אישי, חברתי ואמנותי ומגדרי

אז שאלה: אולי יותר קל למחות ולהתריס כשאף אחד מסביב לא באמת מבין מה את אומרת?

לעיתים יש התחבאות מאחורי הכביכול אי ידיעה והבנה של הסביבה אבל לרוב הדברים יכולים להיות מובנים והם גם מובנים על ידי מי שרוצה בכך. לפעמים יש להן תמיכה מהבית ולפעמים לא. זו הליכה על חבל דק לאורך כל הדרך. אני חייבת לומר שהחברה החילונית של שדה האמנות והאקטיביזם החברתי מחבקת ותומכת ולפעמים זה מספיק כדי שיניע אותן ליצירה.

האמניות שמשתתפות בתערוכה רובן כבר מצליחות על פי מדדים אובייקטיביים של הצלחה. לדוגמה, פאטמה שנאן שזכתה בכל פרס אפשרי וגם עבור תערוכה זו זכתה בקרן אאוטסט. כמובן התערוכה בתל אביב, בברלין ובניו יורק. יש עוד כמוה שכבר יש מאחוריהן תערוכות ופרסים ומלגות. מצד שני יש כמה צעירות שרק סיימו בית ספר גבוה לאמנות אבל בהחלט שאפתניות וסומנו כבעלות קריירה פוטנציאלית. אני בחרתי רק על פי היצירות שדיברו אלי

נשים הבאות מרקע שמרני, דתי ופטריארכלי, יוצרות אמנות אמיצה, המתמודדת עם המוסכמות. מהעבודות עולה קול רם וברור, המתייחס לגוף הנשי ולדיוקנה של האישה – הנעדר והנוכח, הגלוי והסמוי – כאל אתר של חתרנות ושל מחאה

את כותבת בטקסט התערוכה: ״האפשרות שאישה־אמנית תנוּדֶה מהחברה שבה היא חיה, על רקע ההעזה לומר את אשר על לִבה, היא ממשית. רבות מהאמניות בתערוכה מצביעות בעבודתן על הדרכים השונות לטשטוש דמות האישה ולמחיקתה באמצעים פסיכולוגיים ופיזיים״ – האמנות משמשת עבורן מוצא ומקור כוח או שמגבירה את הקונפליקט שבו הן חיות?

כן. חלקן גם משלמות על כך מחירים אישיים. יחד עם זה הן בוחרות מצד אחד להמשיך ולחיות בחברה שלהן, ממש בתוך הישוב או המסגרת החברתית הזאת, ומצד שני הן מודעות, עצמאיות, וביצירה שלהן מבטאות כמיהה עזה לחופש ולביטוי עצמי

אולי זה פמיניזם של העידן החדש. שבו כבר נכבשו עמדות של שוויון וכמו שאמרת, נראה שיש תנועת נגד ונסיגה אל עבר שמרנות ודתיות ״מתחזקת״. אולי החידוש הוא שלא צריך להיפרד מחברת המוצא כדי להיות אמנית/פמיניסטית

אני חושבת שזה מדויק. זה מתבטא גם בתערוכה – מצד אחד כבוד למסורת, לאמהות שלהן, לתרבות ולפולקלור, ומצד שני נחישות עצומה לחיות את חייהן כפי שהן בוחרות לחיות אותם. זה חידוש וגם נועזות בדרך ייחודית

הילה קרבלניקוב פז

קצת מטריד אותי, עם זאת, שבדרך כלל נשמרת הפרדה (מגדרית, מגזרית וכדומה) בתערוכות שעוסקות בעוצמה נשית ובמסרים מסיגי גבול. איכשהו נראה שהחתרנות תהיה חזקה יותר והשינוי האמיתי יגיע כשתהיה כניסה של האמניות הללו לתערוכות מעורבות. ואני לא אומרת את זה כנגדך, אלא כהרהור על הפלטפורמות הקיימות להציג את הנושאים הללו

כולן כבר מציגות/הציגו גם בתערוכות נושא מעורבות וחלקן גם בתערוכות יחיד. כאן רציתי לעבוד עם נשים בלבד, כי הרגשתי שיש סט שלם של בעיות, מסרים, אמירות, מחשבות ורגישויות שאי אפשר לערבב בינהן לבין הוויה גברית. רציתי להתמקד בזה

איך המקום – מוזיאון האסלאם – מתאים לתוכן התערוכה?

המוזיאון לאמנות האסלאם הפך בשנים האחרונות, בהובלתם של המנכ״ל נדים שיבאן והאוצרת הראשית עידית שרוני, לבימת תצוגה מועדפת לאמנות עכשווית ישראלית ואיכותית. מצאתי שם פתיחות, הקשבה, שיתוף פעולה והבנה עמוקה לרעיונות האוצרותיים שלי לאורך כל הדרך. אני ממש גאה להציג שם את התערוכה הזאת ואני חושבת שזה רק סימבולי שהתערוכה שמדברת על שותפות, סולידריות וקרבה רעיונית בין נשים מגווניה השונים של החברה בישראל תהיה מוצגת שם

מה את עושה עוד בימים אלה, מה הדבר הבא שעל שולחנך?

אני ממשיכה לחקור את הקשר בין אמנות לחברה בישראל בכל מיני ממדים. השנה יצא מאמר גדול שלי באנגלית על יצירות אמנות ישראליות שעוסקות בהר הבית ועל הדרך שבה הן מתמודדות עם היחסים בין העבר להווה הישראלי סביב המיתוס הזה. לפני כן בודדתי את מוטיב האירוניה וכתבתי עליו, כתופעה חוזרת באמנות הישראלית.

עדיין לא סיימתי לשכתב את כל הראיונות שעשיתי עם אמנים ישראלים באירופה ובאמריקה במסגרת הפוסט־דוקטורט שלי, ואני עובדת על פרסום המחקר, מציגה אותו בכנסים בארץ ובחו״ל ובמקביל מקווה להגשים אותו גם כתערוכה. יש לי המון תכניות לעתיד ורק מקווה שיתאפשר לי להגשים את כולן

אינשאללה. בהצלחה

מסיגות גבול, המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים
משתתפות: רוואן אבו פילאת, פאטמה אבו־רומי, אנדי ארנוביץ, מרים ברזסקי, חנה גולדברג, אמירה זיאן, שירה זלוור, מג׳דה חלבי, רחמה חמזה, לאה לאוקשטיין, היאם מוסטפה, יארא מחג׳נה, רובא סלאמה, הילה קרבלניקוב־פז, פאטמה שנאן
נעילה: 3.5

The post מסיגות גבול: גוף האישה כאתר של אמנות חתרנית appeared first on מגזין פורטפוליו.