רננה רז: היצירה לוקחת אותי כל פעם לטריטוריה אחרת

בוקר טוב רננה, מה שלומך? את בטח עובדת בטירוף לקראת הסופ״ש לציון 20 שנה

כן. עובדת קשה. מכיוון שאני יוצרת עצמאית אז העבודה היא גם בסטודיו וגם בגזרות האחרות. ואני גם אמא, אז העבודה רבה (:

אז הנה במשפט אחד סיכמת את ה־20 שנה האלה +- 

ובכל זאת – יש דבר כזה ״קבוצת המחול רננה רז״ או שזו את והקבוצה מתחוללת סביבך בכל פעם מחדש?

אני מציינת 20 שנות יצירה, לאו דוקא 20 שנה של קבוצת המחול שלי שכאמור משתנה תדיר (:)

בכל עבודה אני משתפת פעולה עם יוצרים אחרים. לאורך השנים יש אנשים שהולכים איתי דרך, ומשתתפים בכמה עבודות שלי, אבל מצאתי שהרכב אחד קבוע הוא לא מודל שמתאים לי. אני אוהבת שהיצירה לוקחת אותי כל פעם לטריטוריה אחרת, וכשאני יוצאת ל״טיולים״ האלה אני בהכרח פוגשת אנשים שונים

רננה רז. צילום: אביטל פלג

צילום: אייל לנדסמן

רננה רז, צורתרבות. צילום: ברק אהרון

כמו להקים את המפעל בכל פעם מחדש?

אני דווקא אוהבת לחשוב על זה כמו על סרט. אותו במאי אבל כל סרט מתרחש בתקופה אחרת, מקום אחר, שחקנים שונים, סגנון אחר. זה אחד הדברים שאני הכי מעריכה ואוהבת בחופש היצירתי שיש לי. מבחינה הפקתית זה מאתגר, מכיוון שכל עבודה שלי היא לפעמים בז׳אנר אחר, פונה לקהל אחר ומתרחשת במקום אחר.

הרב־תחומיות מאפשרת לי חופש יצירתי גדול, אבל אני יודעת שלפעמים היא גם מקשה על אנשים להבין את גוף העבודה שלי. יותר קל לאנשים לסדר דברים במגירות של ״מחול״, ״תיאטרון״, ״מוזיקה״ וכו׳

בעבר השתתפת פיזית בכל עבודה שלך – אז בסופ״ש הקרוב תהיי על הבמה 72 שעות?

לא חשבתי על זה ככה. אני אהיה הרבה זמן על הבמה, אבל לא בכל הזמן. ״צורתרבות״ שיצרתי בשיתוף חברי תנועת תרבות, שגם תנעל את ארועי סוף־השבוע, זאת עבודה שאני לא משתתפת בה

וזו בדיוק הסיבה שלשמה התכנסנו

ספרי קצת מי זו רננה רז ואיך צמחה היצירה הרב תחומית שלך? פתוחה לכל כך הרבה מדיומים

התחלתי לרקוד בגיל 5, בלט קלאסי, והיו לי חלומות להיות בלרינה. בערך בגיל 12 התחלתי ללמוד במגמת מחול ושם התוודעתי לעוד סגנונות. לימודי קומפוזיציה היו ממש חוויה מכוננת עבורי: הבנתי שאני יכולה לתרגם את העולם הפנימי שלי לתנועה וליצור תנועה בעצמי. תמיד היתה לי משיכה לעוד אמנויות: בעבודות שלי (במיוחד הראשונות) תמיד הופיע טקסט, הרגשתי בנוח לדבר על הבמה. בכלל הבמה עבורי היא כמו מגרש משחקים, שמאפשר משחק בהמון אופנים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני גם חושבת שעולם המחול מאפשר תנועה במובן הרחב והעמוק של המילה. לא רק תנועה כחומר גלם של המדיום אלא תנועה פנימה והחוצה מתוך המדיום, ולכן מחול הוא תמיד פורץ דרך, ואפשר לראות על הבמה הרבה פעמים שימוש בשפות שונות. אני מרגישה שלפני עשר שנים, כשיצרתי לראשונה את YouMake ReMake, הרגשתי שמצאתי מטריה רחבה שמכילה את כל העשייה שלי והעניין שלי. ומאז גם פחות מעסיקה אותי השאלה אם מה שאני עושה זה מחול או לא מחול, תיאטרון, או כל דבר אחר.

אני יודעת שהגוף והתנועה האנושית תמיד יהיו צומת ונקודת מוצא של העבודות שלי, אבל כל יצירה לוקחת אותי למחוזות חדשים. הקשר בין צורה לתוכן זה דבר שמעסיק אותי: בכל עבודה עניין הצורה נבדק ונבחן בהתאם לתוכן עד כדי כך שאני חושבת שהצורה לפעמים היא התוכן

רננה רז, WART. צילום: דוד קפלן

צורתרבות. צילום: ברק אהרון

זה בא לידי ביטוי לדוגמה ביצירה ״שישה עשר מיתרים וגוף״, שתעלה ביום שישי בצהריים, שבה את מפעילה את הגוף בתנועה ככלי נגינה נוסף, ויזואלי, בהרכב המוזיקלי של רביעיית טוסקניני (רביעיית כלי הקשת של הפילהרמונית). זו כמובן יצירה קלאסית. לצידה יש באירוע הקרוב עוד יצירות ״ותיקות״ (גילוי נאות: ראיתי רק חלק מהן ועבר קצת זמן…). חלק מהן ממש עוסקות בנושאים של רוח התקופה – כמו Youmake Remake שמתכתבת עם קטעי יוטיוב – את מרגישה שהן נשארו רלוונטיות?

יוטיוב היא מראה מרהיבה של התרבות האנושית על כל גווניה, יופיה, כיעורה, מוזרותה, תלישותה ונשגבותה. התופעות ברשת תמיד עניינו אותי מההיבט האנושי. על איזה צורך הן עונות? מה הן מספקות? בסופו של דבר אלו שאלות על אנשים, דפוסים ומנגנונים זה רק נחקר דרך יוטיוב

כשבחרתי את התוכנית לחגיגות ה־20 שנה, לא הייתי בכלל נוסטלגית או סנטימנטלית (למרות שיש לי פוטנציאל גדול להיות כזו). הרגשתי שאני בוחרת עבודות שלי מעכשיו, שאני מאד מחוברת אליהן, שהן שונות אחת מהשניה אבל מרכיבות תמונה של היצירה שלי. בחרתי את יומייק רימייק ילדים, מכיוון שחשוב היה לי לתת זרקור על העשייה שלי עם ילדים: זה דבר שאני מחוברת אליו ברמה אמנותית וחינוכית ואני מרגישה שהיצירה רלבנטית לקהל הילדים שאני פוגשת. לגבי YouMake ReMake למבוגרים, מקננת אצלי מחשבה ליצור מופע חדש כי באמת יש המון דברים ותופעות חדשות ברשת ובחיים ששווה לבדוק ולבחון ממרחק הזמן

אפשר לומר שלפני עשר שנים היציאה מיוטיוב וחיקוי של חומרים מהאינטרנט לחיים (בניגוד לזרם המקובל של העתקה מהחיים לרשת) נראתה הומוריסטית וביקורתית, אבל גם קצת שאלה ״מה קרה לנו״. עכשיו כבר כמעט אין שאלה כזו. זה פשוט קורה וקורה

נכון. ועדיין יוטיוב (ובכלל רשתות חברתיות) היא מראה מרהיבה של התרבות האנושית על כל גווניה, יופיה, כיעורה, מוזרותה, תלישותה ונשגבותה. התופעות ברשת תמיד עניינו אותי מההיבט האנושי בהן: על איזה צורך הן עונות? מה הן מספקות? בסופו של דבר אלו שאלות על אנשים, דפוסים ומנגנונים זה רק נחקר דרך יוטיוב

את בעצמך חיה בשלום עם הרשת והרשתות החברתיות? חשיפה גבוהה?

אני רוצה לחשוב שאני מביטה בצורה מפוכחת בתופעה. אני חושבת שיש המון דברים טובים לצד המון דברים מסוכנים ומרוקנים. צריך לדעת לשמור על עצמך. גם ברמת הזמן שאני מקדישה לזה וגם בהבנת המנגנון. חייבת להודות שעכשיו כשהבת שלי גדלה זה מאד מפחיד אותי ואני מבחינתי אעשה הכל כדי שיהיה לה טלפון חכם כמה שיותר מאוחר. צריך שתהיה הרבה משמעת עצמית, מנגנוני בקרה ומודעות כשנכנסים לעולם הרשתות החברתיות ולילדים אין את זה ברמה הנדרשת. וזה גם ממכר מאד. אבל לצד זה, הרבה פעמים זה גם כלי השראה ועבודה בשבילי

בת כמה הבת שלך? רגע רגע, כשראיתי את remake הראשון או השני היית בהריון?

הראשון (: הבת שלי עוד מעט בת 9

אני נפגשת עם ילדים וההורים שלהם ומרגישה את הרעב והצורך בממשות. אין לזה תחליף – להרגיש את הגוף שלך, לבלות זמן עם הילד שלך, להיות במרחב, קשוב, פתוח. אני חושבת שתהיה חזרה מטורפת לחיפוש אחרי משמעות, ששום מציאות וירטואלית לא תוכל להחליף

אני חושבת שהדור של הילדים שלנו, ילידי העידן הדיגיטלי (אנחנו מהגרים לעידן הזה, לצורך העניין) יקבלו כמובן מאליו תערובת שונה לגמרי של מציאות ובדיון. למעשה אין לאיש את הכלים להבחין עד הסוף מה אמת ומה פייק – אבל הכי מוזר, שאולי זה לא באמת משנה.

אני מהרהרת בזה אגב הערבוב בין תחומי יצירה והתנועה הנינוחה שלך בין חומרים שונים, כאילו את דוברת הרבה שפות

אני חולקת עליך. אני מלמדת ילדים קטנים במסגרת סדנאות ה״בוגי ווגי: (שיצרתי יחד עם עילאיה שליט וטל בורשטיין). אני נפגשת מדי שבוע עם הילדים וההורים שלהם. אני מרגישה את הרעב והצורך בממשות: אין לזה תחליף, וכשאת נפגשת עם הממשות הזאת זה מעניק לך משמעות. בממשות אני מתכוונת ללהרגיש את הגוף שלך, לבלות זמן עם הילד שלך, להיות במרחב, קשוב, פתוח. אני מסכימה איתך שגדל יצור היברידי חדש, ואנחנו עוד לא באמת מסוגלים לתפוס מה זה. אבל לצד זה אני חושבת שתהיה חזרה מטורפת לחיפוש אחרי משמעות, ששום מציאות וירטואלית לא תוכל להחליף

צורתרבות. דורון אדר

WART. צילום: דוד קפלן

איך הגעת ליצירה עצמאית שלך לראשונה? למדת משחק? מחול? כוריאוגרפיה?

אני בוגרת תלמה ילין, למדתי אצל אמיר אוריין בתיאטרון החדר, עבדתי עם נעה דר כמעט ארבע שנים, (יוצרת שמאד השפיעה עלי) ואחרי תקופה שהייתי רקדנית מבצעת, הסתובב לי איזשהו רעיון בראש, נכנסתי לסטודיו ויצרתי את הסולו הראשון שלי, דמעות בצל. זה כמו קו דמיוני שברגע שחציתי אותו היה לי קשה לחזור לעמדה של רקדנית מבצעת. אבל זה לא שקמתי יום אחד בבוקר והבנתי שאני מתחילה את חיי כיוצרת עצמאית, זה פשוט מהלך שקרה בצורה טבעית

אז עם המעמד החגיגי של 20 שנה – מה הכי מרגש ומפתיע אותך בעבודה מחדש על היצירות שבחרת?

כל היצירות שבחרתי לסוף השבוע הן יצירות שאני מופיעה איתן בימים אלו. אני חושבת שמה שמרגש הוא העובדה שיום אחרי יום הן מועלות ושאני משתתפת בהן, כך שזה גם מאתגר. לראות את כולן ביחד זה חגיגי מבחינתי

התאפקתי, אבל אי אפשר להימנע מזה: בציבור הרחב, גם מחוץ לעולם הבמה, את מזוהה במיוחד עם קמפיין התשדירים ״ישראל מתייבשת״ (ממתי זה?) אנשים ממש אומרים לקרוא לרננה רז כשהם רואים בזבוז מים… ועכשיו כשסוף סוף מפלס הכנרת עולה, את מרגישה סיפוק?

האמת שאני מאד שמחה שמפלס הכנרת עולה, חושבת שזה דבר משמח מכל בחינה. הקמפיין הראשון של ״ישראל מתייבשת״ עלה ב־2008 והוא כנראה מאד אפקטיבי, כי תמיד ישאלו אותי שאלות עליו. אני מקבלת באהבה

ומה תאחלי לעצמך ל־20 שנה הבאות?

מאחלת לעצמי להמשיך להגשים את היצירה שלי עם עניין ומשמעות. לא להישחק מהבירוקרטיה והשגרה, ולהרחיב את מעגלי ההשפעה של האמנות לחינוך ולחיים

אמן. שיהיה בהצלחה רבה

רננה רז, מרכז סוזן דלל, 6-8.2.20. המופעים: שישה עשר מיתרים וגוף אחד, WART, צורתרבות (בשיתוף תנועת תרבות), שבוגי ווגי ווגי ו־Youmake Remake

The post רננה רז: היצירה לוקחת אותי כל פעם לטריטוריה אחרת appeared first on מגזין פורטפוליו.