פנחס עזרא שולח קווים אל האינסוף. לבנים ועדינים, נמתחים על גבי מצע של קנבס צבוע בשחור, מאות הקווים נפגשים ומצטלבים, נושקים זה לזה בנקודות אקראיות ונפרדים בשנית. אלכסוניים ומישוריים, הם מופיעים בתצורות שונות: אחדים מהם מדמים את תנועת הסחף של גל רועד במים; אחרים נראים כמו קואורדינטות של מפה שרוקמת את גבולותיה של עיר דמיונית שאליה עזרא עורג; קווים נוספים, שיוצרים מעין מעגל שבור, מזכירים את עלי הכותרת העדינים של פרח החיננית, שאותם נוהגים אוהבים להסיר במשחק ״אוהב אותי… לא אוהב אותי״.
עזרא, יליד העיר תל אביב שמשפחתו היגרה לארץ מאפגניסטן, הוא אמן ותיק שחדל ליצור לפני זמן רב. אחרי כ־15 שנות דומייה יצירתית, הוא שב לפני כשנתיים לדבר את שפתו הוויזואלית המונוכרומטית והייחודית. את גוף העבודות האחרון שפיתח הוא מציג עד סוף השבוע בגלריה אלמסן ביפו, בתערוכת היחיד ״חלום קו המתח הגבוה״.
כשבוע לאחר הפתיחה החגיגית, עזרא נפגש עימי כדי לשוחח על המתח העמוקש בו הוא שרוי וממנו הוא מצליח להימלט רק כשהוא נמצא בין קירות הסטודיו. מהורהר ושקט, הוא בורר את מילותיו בקפידה; זה הראיון הראשון שהוא מעניק אי פעם לתקשורת. הוא מעדיף שהקווים שלו ידברו בשמו, יספרו את הסיפור ש״אין לו סוף ואולי גם אין לו התחלה״. בלב העיר, בין המיית המכוניות הצופרות והעוברים והשבים המתרוצצים אנה ואנה, אנחנו מדברים על הרגיעה שאליה הוא כמה ועל הקשר ההדוק בין התנועה הציורית לבין תנודתו של הגוף בין בריאות וחולי, ילדות ובגרות, שלווה עמוקה וחוסר שקט – שמפרה את היצירה אך גם עלול לכלותה.
עושה קווים כדי לשחרר
אינספור הקווים שעזרא יצר מתלכדים יחדיו ביצירות שנראות כמו תעתוע אופטי מהפנט. מוצבות בסמיכות זו לצד זו על גבי הקירות הגבוהים של גלריה אלמסן, הן כמו תובעות מהצופה שיעצור לפניהן ויעמיק את המבט עד שיצליח לדלות מהן את העולם הרוחש בין הקווים.
כשאני מספרת לעזרא שעבודותיו גרמו לי לקטוע רגע את רצף המשימות היומיומי ולמצוא זמן לשקוע לתוכן, הוא מהנהן בשביעות רצון ומסביר שהוא יצר אותן מתוך צורך עז להגיע לשלווה. ״יש בי מתח, אני אדם שחי במתח לא קטן״, הוא מודה בחיוך. ״המתח של החיים, מתח קיומי. אני לחוץ, קשה לי לשחרר. כולם אומרים לי ׳שחרר, שחרר׳, אני לא יכול לשמוע את המילה הזאת. אז אני עושה קווים ועוד קווים, בתקווה שזה יעזור לי לשחרר״.
״אני לחוץ, קשה לי לשחרר. כולם אומרים לי ׳שחרר, שחרר׳, אני לא יכול לשמוע את המילה הזאת. אז אני עושה קווים ועוד קווים, בתקווה שזה יעזור לי לשחרר״
שם התערוכה, שהגה האוצר אורי דרומר, נבע במידה רבה מאותה תחושת לחץ שתיאר עזרא בפניו. ״אורי עשה דבר נפלא, הוא חיבר את העבודה שלי למוזיקאי בשם לה מונט יאנג, שאחת היצירות שהוא כתב נקראת החלום השני של קו המתח הגבוה, ומשם הגיע השם של התערוכה״.
הדיאלוג היצירתי עם דרומר הוביל אותו לנבור בזיכרונות ילדות שבהם לא ערער עשורים; חלקם התוו את הדרך לבניית הרעיון שעליו מושתתת התערוכה. ״סיפרתי לו על חלום או הזייה שהיו לי כשהייתי קטן. בילדותי הייתי חולה הרבה, ותמיד כשחליתי היה לי חום גבוה והייתי חולם את אותו החלום. חלמתי שאני הולך לאורך גדר ארוכה עשויה מברזלים ועובר עליהם עם מקל.
״החלום החוזר היה מפחיד. אתה הולך למקום לא נודע, למן אינסוף כזה. הרבה פעמים הייתי מקיץ בבהלה. השם של התערוכה קשור גם אל החלום הזה, ואני מתחבר אל השם יותר ויותר ככל שעובר הזמן. אני קולט שאני עובד במתח המאוד חזק הזה. זה מתחיל במתח וממשיך לריפיון״.
החלון שעזרא פותח אל עולם ילדותו מפתיע אותי. אני מתארת לו שבעת הביקור בגלריה, השהייה מול הדימויים שלחה אותי אל אסוציאציה מילדותי שלי: חשבתי על קו של חוט לתליית כביסה או חבל שילדים היו מותחים בין חלונות ביתם וקושרים אל כוסות כדי ליצור טלפון מאולתר. עזרא שמח בדימוי שאני מציעה לו.
״ביצירה שלי אני מנסה ליצור מצע אלמנטרי שיעלה בצופה איזשהן תחושות. זה בסך הכל העולם הפנימי שלי, אבל אם משהו מזה יעבור אל הצופה והוא יקח את זה הלאה למקומות שלו, אשרי. בתור יוצר, הדבר הכי יפה זה שהצופה לוקח את העבודות שלך למקומות שאתה בכלל לא חשבת עליהם״.
כשאני שואלת אותו אם ברצונו לעורר רגש ספציפי בצופה, הוא משיב שהוא ״רוצה להכניס אנשים לתוך איזשהו הלך רוח. אני רוצה שאנשים יעצרו קצת, שנלך יותר לאט. דברים בסיסיים במדיטציה״.
תרגיל בשליטה עצמית
עזרא שב ומזכיר את המדיטציה לאורך שיחתנו. הוא מסביר שהוא מתרגל אותה באדיקות, ושהיצירה הכי חיונית עבורו בניסיון להגיע לאיזון רגשי. ״זה תמיד ליווה אותי, התחושה שהיצירה היא מדיטציה. עם השנים זה רק מתפתח ומעמיק יותר ויותר. מדיטציה היא הרי צורה של התבוננות: זה מקום ומצב שאני זקוק לו, אז אולי יש בזה אפילו משהו טיפולי. כשאני יוצר מתעורר איזה שקט גדול״.
כשהוא נמצא בחלל הסטודיו ומצייר, עזרא מקווה להעמיד חצץ בינו לבין רחשי החוץ. האמנות עבורו היא תהליך שבו הוא מבקש ״להתנתק מהחוץ״, משום שזה ״האמצעי כדי לפגוש את העולם הפנימי. קשה לפגוש את העולם הפנימי בלי להתנתק, בלי לעצום עיניים. הרצון האמיתי הוא להיכנס פנימה כי שם אני מוצא את הרוגע. כל הגירויים והמערכות נרגעים״.
טביעת האצבע המינימליסטית שלו משקפת את השאיפות הרוחניות המכתיבות את דרכו האישית. מאז ומעולם צייר תוך שימוש דל בצבע ובחירה בצורות אמורפיות למראה. ״העבודה רק בשחור־לבן ועם קווים זה קודם כל תרגיל בשליטה עצמית״, הוא קובע.
״לאורך השנים הטלתי על עצמי הרבה מגבלות אמנותיות. ההחלטה להטיל על עצמי מגבלות לקחה אותי לפעמים למקומות שבהם תהיתי על עשיית האמנות עצמה: אם זה אקט ראוי או מיותר, אם הוא מוסרי. כי פעולת האמנות היא מניפולציה שעושה האמן, הוא רוצה להעביר איזושהי תחושה על ידי מניפולציה. אני רוצה שהמניפולציה תהיה מינימלית עד כמה שאפשר. זו השאיפה שלי, שההתערבות שלי תגיע לשקוף, למינימום האפשרי״.
״פעולת האמנות היא מניפולציה שעושה האמן, הוא רוצה להעביר איזושהי תחושה על ידי מניפולציה. אני רוצה שהמניפולציה תהיה מינימלית עד כמה שאפשר; שההתערבות שלי תגיע לשקוף, למינימום האפשרי״
עזרא מודה שיש לו ״משיכה לצייר כל דבר: מפרחים במרפסת ועד נופים, הדברים הכי בנאליים. אבל אני בוחר שלא כי מושך אותי יותר הצמצום, ההבעה המינימלית בתוך המדיה שאני פועל בה. כבר הרבה שנים אחורה הגבלתי את עצמי מבחינת צבעים וצורות. הייתה תקופה שפיסלתי, אז פיסלתי רק בלבן. לאחרונה גיליתי את השחור. הרצון האמיתי שלי הוא להגיע לשקוף באיזשהו שלב ולהבין מה זה אומר״.
לנוע בקו ישר
הבחירה בקווים נולדה במקביל לנבירה במונח שעזרא מוצא את עצמו שב אליו שוב ושוב, כאל מעין מצב תודעתי. ״אני קורא לזה ׳סוף אינסופי׳. זה מן מצב כזה שבו לדברים אין התחלה ואין סוף. הם מתחילים באיזושהי נקודה וממשיכים לנקודה אחרת, בלי מצב שבו הם יגמרו ולפעמים בלי מצב שהם באמת מתחילים. האמנות באיזשהו מקום רוצה להיות כזאת, שואפת להיות נטולת זמן ומקום״.
גם שיטת העבודה שלו חדה וליניארית: ניכר שהוא מעניק חשיבות לנוכחותו של הגוף ברגעי המלאכה ומקפיד להאזין לרחשיו. ״תנועה היא חלק מהותי ממה שאני עושה. כל הקווים שאני מצייר הם בג׳סטה אחת, המכחול אף פעם לא עוזב את הבד, אני לא לוקח צבע באמצע. זה קו שמתחיל ונגמר באותו רצף. כל מה שקשור לתנועה אחת, קו אחד, צליל אחד… זה חשוב לי מאוד״.
הקווים משרתים גם תפקיד פרקטי בעבודתו ומשמשים לעיתים גריד של מפה, בסיס שבו הוא נתמך כדי ליצור. הוא מזכיר לי שבעבר ״התייחסתי הרבה לארכיטקטורה ופיסלתי מבנים ארכיטקטוניים שקראתי להם מקדשים. לא סתם קראתי להם כך, מדובר בחללים שיוצרים שקט והתבוננות. הם מאפשרים תהליך ומעבר ממצב למצב: מקדש שהוא במהותו מקום ניטרלי שלא נכנס אליו הלכלוך של הבחוץ. הלכלוך של הבחוץ מפחיד אותי, בעיקר באמנות. אני קצת אובססיבי עם העניין הזה. אני שואף ליצור ממקום טהור״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
האם ימשיך לצייר קווים בעקבות העבודה על התערוכה הנוכחית? עזרא משתתק לכמה רגעים ומהרהר. ״אני לא יודע אם הם ישארו איתי. כמו שאני מכיר את עצמי, למרות כל הניסיונות וכל העבודה שאני עושה כדי להתגרות פחות ולהתמקד יותר, כנראה שאני אצור משהו שונה. אני דווקא מקום שהפעם זה ישאר. כשתרד התערוכה אני אחזור לסטודיו ואין לי מושג מה יקרה. אולי אני אעשה קו, אולי אצייר את הנוף מהחלון. הכל יכול להיות״.
כך או כך, עזרא מביע סיפוק גדול על שחזר ליצור אחרי הפסקה משמעותית, שקרתה לדבריו בגלל ״אילוצים של החיים״. הערגה לתרגם את הספק שהוא חש לגבי מקומו בעולם לכדי יצירה מלווה אותו מאז שחר היותו, והוא מקווה שהיא תמשיך לפעום בו. ״עכשיו כשאנחנו מדברים אני פתאום זוכר את עצמי בתור ילד קטן מסתכל במראה ושואל את עצמי: ׳רגע, אם לא תהיה פה, אז הכל ימשך אותו דבר?׳. הייתי חושב על צבעים ותוהה: ׳רגע, האדום הזה שאני רואה – גם האחרים רואים את אותו האדום?׳. חשבתי על הדבר הזה לא מעט, והוא מלווה אותי עד עצם היום הזה. יכול להיות שהאמנות היא התפתחות טבעית של התהייה הזאת״.
חלום קו המתח הגבוה, פנחס עזרא
אוצר: אורי דרומר
גלריה אלמסן, רחוב הפנינים 1, יפו
נעילה: 16.2
The post בין שלווה לחרדה: פנחס עזרא הולך על קו דק appeared first on מגזין פורטפוליו.
