במשך קרוב לשנתיים עבדו אמן הקולאז׳ שי זילברמן והדוקטורנט שרן אלרן, מהמעבדה ההיברידית באוניברסיטה העברית, על התערוכה הזוגית ״תל״, המוצגת בימים אלה בגלריית הקוביה הירושלמית (עד 27.2). השניים יצאו יחד למסע, שמקורותיו בממצאים ארכיאולוגיים בני מאות שנים ותוצאותיו בתערוכה שנעה בחופשיות בין העתיק לעכשווי ולעתידני, בין המסורתי לחדשני, ונשענת על יחסי גומלין בין מדיומים שונים.
המפגש בין זילברמן ואלרן אינו מובן מאליו והוא נוצר במיוחד עבור התערוכה, שמוצגת בחלל ״החדר הזוגי״ – חלל ייעודי בגלריה לצורך שיתופי פעולה מסוג זה. אלרן חוקר שימוש ברובוטיקה בעשייה קרמית, איש של hardware ו־software, ואילו זילברמן יוצר קולאז׳ים באופן חופשי, מחומרים שהזמן ״חיבק״ אותם. ״העוגן היה החלל הנתון, וקבענו את התערוכה בתאריך הכי רחוק שאפשר, כדי לצאת לאיזשהו תהליך, לקראת מה שעדיין לא ידענו״, מספר זילברמן. ״רצינו לחבר בין פרקטיקות. אני חושב שהמכנה המשותף של שנינו זה המקום של הקו בעבודה. דיברנו על רב־ממדיות. אני מתייחס לפני השטח של הנייר: נייר הוא לא רק דו־ממדי, יש לו גם רב־ממדיות״.
״אני מגיע ממקום כמעט הפוך״, מעיד אלרן. ״בייצור דיגיטלי מתעסקים המון עם נפח וצורה וכמעט ולא מתעסקים בפני השטח. בעבודות אלה אני מתמודד יותר עם המקום הזה, עם טקסטורה. במובן מסויים כל אחד התקרב לכיוון של השני״.
תל, מראה הצבה. צילום: נועה בכנר
כרסום תבנית גבס בעזרת מכונת cnc. צילום: שרן אלרן
שי זילברמן (מימין) ושרן אלרן. צילום: דן אורימיאן
בתהליך הגישוש הגיעו למוזיאון רוקפלר, ושם נחשפה תגלית שהניעה את העניינים. ״התחלתי לצלם את הכדים במוזיאון ולהעביר אותם לתלת־ממד, ואז ביקשתי מהמעבדה לארכיאולוגיה חישובית באוניברסיטה סריקות ברמה גבוהה״ מספר אלרן. זילברמן מתאר את הסריקות כ״כמפות כוכבים״ – ״מדובר בכד, שכדי לבנות אותו יש צורך במיליון נקודות. בין כל נקודה לנקודה עובר קו שנראה כאין־סוף טבוע בחוטים. זה נראה כמו מאוד פורה צורנית ורעיונות לפירוק והרכבה מחדש. ברגע ששרן הוריד את הרזולוציה של הכדים קיבלנו צורה גיאומטרית ברורה יותר. הבנו שיש לנו עוגן צורני, היה מאגר. היה דאטה בייס״.
את תהליך הפירוק השניים ביצעו כל אחד בנפרד. אלרן התכנס במעבדה, ואילו זילברמן נסע למרכז גוטסמן לתחריט בכברי. בטכניקה של שינקולה, ״הקולאז׳ של ההדפס״ במילותיו, יצר גוף עבודות בשחור־לבן, שמתחקה אחר פירוק הצורה של הכד. ״המהלך הוא אינטואיטיבי. אני מניח דברים בצורה אקראית. בכלל, כל הסדרה הזו מאוד אקראית. אלו מעין מיקומים של כדים שבורים בתוך חתך אדמה. הרגשתי שאנחנו במעמקי האדמה וזה משהו טיפולוגי של דברי כדים. טיפולוגיה מדומיינת ומציאותית של דברי כדים. דווקא בפיצול הכוחות היה משהו שהביא את החיבור״.
אלרן: שחררנו את הרעיון לעבוד יחד. טכנית אנחנו עובדים מאוד שונה. מצד שני, זה שעבדנו רק מתוך הסריקות הללו, זה יצר איכשהו, באופן ויזואלי וקונספטואלי , שפה אחידה בתוך שני דברים שלא קל לגשר עליהם. זה פתר את הקונפליקט. מאז זה עף״.
ומה הרכבתם?
זילברמן: ״השתמשתי באותן צורות לאיזשהו מהלך שאני פעם ראשונה עושה אותו: גרעתי מהנייר ב־CNC. אני אמן קולאז׳, ודיברתי על הקו: מבחינתי הקו של הגזירה הוא מעין קו רישום שמתרחש באופן כמעט פרפורמטיבי וכמעט חד־פעמי. הקו של ה־CNC, כשאתה עומד מולו, אתה לא יודע אם זה קו אנושי או קו של מכונה. המקום הזה בין מכונה ואנוש הוא מאוד מאוד חמקמק בכל התערוכה, גם בכדים של שרן. בהדפסים, בקולאז׳…״.
תל, מראה הצבה. צילום: נועה בכנר
שרן אלרן, מתוך הסדרה ארכי־נומרי (פרט). צילום: נועה בכנר
אלרן: ״בשביל הפרויקט הזה פיתחתי תוכנה קטנה; CNC לא נוצרה בשביל אמנים. בשביל לייצר קווים שיתאימו לנו עשיתי קצת ׳האקינג׳ למכשיר. זה מה שאפשר לי לעבוד עם הטקסטורות המיוחדות שנוצרו, וגם להפסיק את הפעולה של המכונה במקום אחד ולהמשיך במקום אחר. במובן מסוים גם זה מאוד קולאז׳י, יש אוסף של המון דברים שמונחים אחד על השני ומצד אחד הם מתוכנתים ומצד שני אין אפשרות לשחזר את זה״.
מה היחס שלך לחומר בתוך תהליך כה דיגיטלי?
אלרן: ״בשבילי חומר הוא מאוד ארכאי. הוא שומר את כל האינפורמציה וגם מקפיא אותה בזמן… זה חשוב, בטח בהקשר של התערוכה הזו שמתעסקת בהיסטוריה. גם בתור מי שמתעסק בטכנולוגיה, אני רואה בו את ראשית הטכנולוגיה. בשבילי זה סוג של טכנולוגיה פרימיטיבית״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בהמשך העבודה בחרו השניים לנקות את הכדים מעובדות, תאריכים ושיוכים היסטוריים, ובכך השילו מהם את העבר. גוף העבודה המוצג בתערוכה מורכב מדגמי כדים שיצר אלרן במעבדתו באמצעים טכנולוגיים, כולם מתהדרים בגלזורות צבעוניות ובעלי פני שטח המדגישים את הטקסטורה המדורגת שנוצרת מעבודת המכונה. שכבות שכבות של חומר שהונחו אחת על גבי שניה יוצרות משחק של גילוי; הכלי שנגלה בתוך האדמה מגלם בעצמו את ה״תל״ הארכיאולוגי, גבעה מלאכותית בעלת מפלסים רבים.
בחלל המרכזי מציג זילברמן עבודת קולאז׳ רוחבית המדמה ציר זמן, שממנה נגלות סילואטות כדים בין חיתוכי דימויים ודפים מצהיבים. גם מהעבודה הזו הכדים נעדרו, ונשארו רק קווי המתאר, שגם אותם יש לגלות מתחת לקרקע של גזרי נייר, דימויים חתוכים וצבעים.
שי זילברמן, מונוטייפ
שי זילברמן, קולאז' דיו וגרפיט על נייר (פרט)
בתצוגה הארכיאולוגית יש דבר מה מרוחק, שהרי הממצאים מוצגים בתוך ויטרינות. בתערוכה הזו אתם בשאיפה לשנות זאת?
אלרן: ״אין ויטרינות. לי זה חשוב שזה יהיה חשוף, מוצב בגובה העיניים, כדי שאנשים יוכלו לראות את הפרטים. מבחינה זו זה יותר מזמין איזה קשר יותר אינטימי. אני חושב שגם תמטית התערוכה בנויה באופן כזה שמזמין אותך לחשוב על הכד בכל מני רבדים; כדימוי, כקולאז׳, כאובייקט…יש איזו הזדמנות לקחת את המובן מאליו, הכדים שהם השבלונה הכי שבלונית שיש, ולשאול כיצד אפשר ליצור משהו חדש ממשהו שהוא כל כך פתור. בסוף הכל התחבר יחד״.
את הקרדיט לכותרת התערוכה הם נותנים לאוצר, דן אורמיאן. ״התחושה הזו שהגנטיקה של הכד הקדום נמצאת שם כל הזמן, מבצבצת לה באופיים של חיתוכי הקולאז׳, או במתאר של חצי הכד התלוי – אבל כאיזו רוח רפאים מהעבר – חידדה לי את הציר המרכזי של התערוכה״, אורמיאן מבהיר.
זילברמן: ״השם שנבחר מתחבר לתערוכה במובן הכי ליטרלי – שכבות של ידע, של חומר, של זמן, של טכנולוגיה, אפילו קראפט. התערוכה מרובדת גם בדרך שעברנו. אהבנו מאוד שבאנגלית זה TELL, לספר״.
העבודות של זילברמן ואלרן אכן מספרות סיפור. ״בתערוכה של שי ושרן העבר קבור מתחת לקרקע, לרגעים נחשף ולרגעים מוסתר שוב״, מסכם אורמיאן. ״ההווה הוא כאן – בפעולה, בחיבורים, בחומר, בפלסטיות. בשיתוף פעולה חד פעמי וקשוב מאד בין שני אמנים שבאים מקצוות שונים״. ומה באשר להמשך יצירה במשותף? ״Time will Tell״ הם אומרים.
תל, שרן אלרן ושי זילברמן
אוצר: דן אורמיאן
גלריית הקוביה, יהושע ייבין 13, ירושלים
אירוע נעילה בהשתתפות האמנים: יום ה׳ 27.2, בשעה 16:00 (האירוע כולל סיור מודרך בתערוכה והרצאה). לפרטים והרשמה 02-5456222
The post תל ארכיאולוגי מהעתיד appeared first on מגזין פורטפוליו.
