מגלים אוצרות // דנה גילרמן

הפעם הראשונה

אוצרות היא אחד הדברים שאני עושה, במסגרת ריבוי התפקידים שלי בשדה: מבקרת אמנות, אמנית, מלווה אמנים ואמניות בתהליכי עבודה, עורכת את מגזין האמנות המקוון ״בסיס״, עורכת סדרות אמנות בקתדרה ועוד. מעניין אותי העיסוק באוצרות שעוברת תהליך ויש בה אתגר. אני רואה דמיון רב בין התערוכה הראשונה שאצרתי – ״על העיוורון״, במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ב־2005 – לבין התערוכה האחרונה לעת עתה, ״שבט בנימיני״, שמוצגת בבית בנימיני בימים אלה (עד 7.3).

יעל ברתנא, מתוך ״זרעי פרא״, 2005

ב״על העיוורון״ פניתי לאמנים ולאמניות שמבקרים בעבודתם את מדיניות ההתנחלות והכיבוש: אבי מוגרבי, יעל ברתנא, דורון סולומונס איתי אנג׳ל וזיו קורן (בעבודה משותפת), חן שינברג וקטי דור, איתן הלר, רותי סלע, מעין אמיר וענן צוקרמן. ביקשתי מהם לנסוע להתנחלויות בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (לפני ההתנתקות) – כלומר שלחתי אותם לשדה הקרב – ולייצר עבודות שהן תולדה של מפגש עם המתנחלים ועם המקום, ולא רק תולדה של מפגש עם דימויים שכבר עברו את תיווכה של המדיה.

התחנה האחרונה

בתערוכה ״שבט בנימיני״, שמוצגת בבית בנימיני, פניתי לאמנים ואמניות שהשימוש בחומר קרמי אינו מאפיין את עבודתם וביקשתי מהם לעבוד עם חומר קרמי. הרעיון נולד מתוך הכרה בכך שבעשור האחרון קרמיקה הפכה לחומר שכיח ביצירתם של אמנים עכשוויים בין־לאומיים, שמשתמשים בה בדרכים שונות, ובעיקר באופן אחר מהשימוש המסורתי: הם אינם מגיעים מתחום הקדרות וההיסטוריה שלו, אלא משפת האמנות העכשווית, שמנכסת לעצמה מדיומים וחומרים שונים ויוצרת מהם שפה חדשה.

ירון אתר. צילומים מהתערוכה שבט בנימיני: דור קדמי

יעל פרנק

אלעד רוזן

סיגלית לנדאו

בתערוכה משתתפים סיגלית לנדאו, חן שיש, רענן חרל״פ, רועי כרמלי, גבי קריכלי, שחר יהלום, יעל פרנק, רות פתיר, אלעד רוזן, אברהם קרייצמן וירון אתר. במשך חודשי הקיץ הם הוזמנו לעבוד בבית בנימיני, להתייעץ עם מומחים לחומר וללמוד על תהליכי ייצור ושריפה. חלקם ניצלו את ההזמנה וחלקם לא. אפשר היה לראות איך כל אחד מהם בדרכו מתעמת ומתמודד עם החומר החדש, מטפל בו באופן שונה לגמרי, כש״הקריסות״ ו״הטעויות״ של החמר הן חלק משמעותי בתהליך ובתוצאה.

מפגש עם מציאות אחרת, חומרים אחרים, וטריטוריות חדשות התקיים גם בפרויקט פרפורמנס ״מחיצה״ שאצרתי לאחרונה באולם רקנאטי במוזיאון תל־אביב: שיתוף פעולה בין האמנית והכנרת מורן ויקטוריה סבג (שהיא גם בת זוגי) לתזמורת הקאמרית הישראלית. ב״מחיצה״ במת התזמורת הפכה לזירת התרחשות שבה הנגנים והקהל נדרשו למצוא דרכים חדשות לנגינה ולהאזנה וכל זאת תחת מגבלה פיסולית: מחיצה מבד לייקרה בצבע נייטרלי, שנמתחה לאורך כל הבמה מעל הנגנים וחייבה שינוי בגישה ובפעולה.

מצד אחד הבד היווה מחיצה בין הראש לגוף, בין למעלה למטה; מאידך הוא חיבר בין הנגנים לקהל – ראשים במפלס אחד וגוף במפלס שני ויצר אינטרקציה. כשהקהל הצטרף לנגנים על הבמה וחסה תחת המחיצה נוצרה אינטימיות וחוויה פיזית ומוזיקלית יוצאת דופן, בתוך תיבת התהודה שנוצרה בין הבד המתוח לרצפת הבמה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

היצירה האקספרימנטלית של סבג מערערת על המבנה המסורתי של יחסים בין תזמורת, קהל, והאופן שבו אנו תופסים מוזיקה קלאסית, בניסיון לשבור את מושג התזמורת ולבחון דרכים חדשות לתפיסה, להאזנה ולאינטרקציה. כפועל יוצא מכך, תהליך העבודה טמן בחובו חיבור בין השדות – ויזואלי, חזותי, ומוזיקלי – ומפגש מורכב ומאוד לא פשוט בין תפיסת עולם חזותית לתפיסת עולם תזמורתית.

מתוך היצירה ״מחיצה״. צילומים: מ״ל

דנה גילרמן. צילום: מ״ל

מכל מלמדיי השכלתי

אני סופגת השפעה בעיקר מאוצרים ואוצרות שהם גם אמנים/ות פעילים. ברשימה זו נמצאים גיא בן־נר, דורון רבינא, בועז ארד ובזמנו גם גלית אילת. בסצנה הבין־לאומית בולט צמד האמנים אלמגרין ודרגסט, שלצד או כחלק מפעילותם האמנותית אצרו את הביתן הנורדי בבינאלה בוונציה ב־2009 ולפני כשנתיים את הביאנלה באיסטנבול. אני חושבת שהיכולת לראות ולחוות את שני הצדדים – להיות שותפים לתהליך היצירה ובמקביל לראות את המכלול האוצרותי כולו ולדעת לנווט ולהציב גבולות – הוא שילוב מנצח.

אלמגרין ודרגסט, מות האספן. מתוך הביתן הנורדי בביאנלה ונציה 2009. צילום: wikimedia commons

תערוכת החלומות

אולי לאצור תערוכה לאמנים/ות שאני ממש ממש מעריצה כמו ארטמיסיה ג׳נטילסקי בת המאה ה־17 (שתערוכה שלה תיפתח באפריל בנשיונל גלרי בלונדון, וזו סיבה ממש טובה לנסוע), או גוסטב קורבה מהמאה ה־19 – אמן שציורי העירום שלו מעסיקים אותי כבר שנים רבות. מהעת שלנו אלו אמניות כמו ניקול אייזנמן או מרינה אברמוביץ׳.