״הפרחים רקדו כל הלילה ולכן הם עייפים״, אומר לאידה הקטנה בן דודה הגדול ממנה, כשהיא שואלת למה נבלו הפרחים באגרטל. השקר הקטן והציורי שלו הופך לפנטזיה צבעונית בלילה, כשהילדה אורבת לפרחים היוצאים במחול. דורות של ילדים גדלו על אגדת ״נשף הפרחים״ של הנס כריסטיאן אנדרסן. כשבגרו הילדים התפוגג זכרון האגדות, אולם גם כיום יש מי שמאמין שהצמחים מנהלים חיי לילה סודיים ושיש להם הרבה יותר דפוסי התנהגות ופעילות ממה שנהוג לחשוב. ולא מדובר בילדים תמימים אלא דווקא במדענים רציניים ואמנים בעלי דמיון וכשרון.
״צמחים חושבים, חושבים צמחים״ היא כותרת המשנה של התערוכה Plan(e)t, בגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל אביב, שבמסגרתה מוצגים מספר שיתופי פעולה בין אמנים למדענים. התערוכה מציעה לראות בצמחים יצורים תבוניים, וללמוד מהם, כדי לחדש את הקשר של בני האדם עם הסביבה. אבקנים מאובנים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות זוכים לשחזור במרחק אלפי שנים, והמחקר מתחקה אחר אפיוני הסביבה שבה צמחו. האמנית רלי דה פריס מציגה סרט אנימציה המבוסס על תנועת האבקנים והפרייתם.
דיוויד ברנס ואוסטין יאנג (Fallen Fruit). צילום: אסף ברנר
צמד האמנים האמריקאים דיוויד ברנס ואוסטין יאנג, המכנים את עצמם Fallen Fruit, מנהלים לאורך השנים מחקר אורבני, שבמסגרתו הם מתעדים את עצי הפרי הנפוצים בסביבה עירונית, ומנסים לעורר את מודעות התושבים לעצים הנדיבים שצומחים בשכנותם. הם עושים זאת באמצעות מיפוי סביבתי וצילומים מרהיבים, שכובשים את חלל הגלריה כשהם מודפסים על טפט עצום על רקע צבעוניות פסיכדלית. הניתוק של הצמחייה מהסביבה החיצונית, הטבעית, השטחתה בצילום והרקע המזכיר יותר תרכובות כימיות מצמחייה טבעית, מהדהדים באופן מטאפורי את היחסים המנותקים של תושבי העיר מהחיים הפוריים המתרחשים בממש ברחובות שלנו.
התערוכה מתחברת לטרנד הסוחף של התעניינות מחודשת בטבע וניסיון להתקרב אליו. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת החיבה והמשיכה לירוק, ויותר אנשים מפנים מקום בחייהם (ובביתם) לצמחייה, ורואים בה חלק חשוב מהנוף הביתי והסביבתי.
עבודתה של ליאת סגל המוצגת בתערוכה מעירה זיכרון רחוק מאותו נשף פרחים אגדי. סגל יצרה שדה של ״צמחים״ רובוטיים, גבעולי ענק שנשתלו בחדר מואר בגווני ורוד־סגול, והם מיתמרים מעל ראשי הצופים ומגיבים בתנועה עדינה לתאורה המשתנה בחלל הגלריה, באופן המתחקה אחר תכונותיהם והתנהגויותיהם של צמחים. בדומה לצמחים בטבע, תנועתם עוקבת אחר האור ומתאימה את עצמה לשינוייו. הגבעולים מצופים סיבי פחמן, חומר המשלב איכויות אורגניות ומלאכותיות גם יחד, באופן שמעניק להם תחושה עתידנית.
תנועת הגבעולים מבוססת על מחקרה של ד״ר יסמין מרוז, המתמקד ב״קבלת החלטות ובזיכרון של צמחים״ מחקר שחלקו מתקיים במסגרת פרויקט בינלאומי של האיחוד האירופי.
ליאת סגל. צילום מ"ל
טרופיזם, ליאת סגל ויסמין מרוז. צילום: נעמי מרוז
לדברי האוצרים, תמר מאיר המנהלת את הגלריה וספי הנדלר, ראש הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, העבודה הופכת את היוצרות בנוגע לכל מה שידוע לנו על צמחים. בעולם הרפואה המצב המכונה ״צמח״ מתייחס לאובדן של מודעות, חשיבה, הכרה ויכולת לקלוט מידע מהסביבה. הגישה המקובלת, מבוססת על טענתו של אריסטו שלפיה צמחים הם חסרי תפיסה, אמצעי חישה ותנועה. כיום מתבססת ההבנה שצמחים קולטים גירויים מהסביבה ומגיבים בתנועה. העבודה מעוררת מודעות להיותם יצורים תבוניים, בעלי יכולות למידה, פתרון בעיות וקבלת החלטות – יצורים בעלי תפיסה והתנהגות מורכבות.
בשיחה עימה, סגל מסבירה את השילוב הבלתי שגרתי בין מחקר הטבע, הטכנולוגיה ויצירת האמנות.
העבודות שלך תמיד משלבות הרבה מאוד חישוביות ותכנות. והפעם יש כאן למידה מהטבע? יצירה של טבע חלופי?
״תוכנה וטכנולוגיות באופן כללי הן חלק בלתי נפרד מהיצירה שלי. הן חומר הגלם, התהליך ובמידה רבה גם ההשראה ליצירה. עולמות התוכן שאני עוסקת בהם ומה שהכי מעניין אותי הוא לא הטכנולוגיה כשלעצמה, אלא אנחנו – התפישה שלנו, היכולת שלנו להיות נוכחים, האינטימיות שאנחנו מסוגלים ליצר, ניסיונות השליטה שלנו.
״העבודה החדשה, טרופיזם, אכן מסתכלת בטבע ובמורכבות שלו, אבל גם משקפת אותנו ואת הקושי שלנו לנכוח ולהתבונן במה שנמצא מולנו מדי יום״.
זה משהו שאת עובדת עליו בעקביות, נכון? מדגישה את האינטראקציה שלנו עם הסביבה, באופן שקורא לתשומת לב חדשה?
״בהחלט, אנחנו חיים ברגע ייחודי בהיסטוריה מבחינות רבות. הסביבה שלנו משתנה במהירות שהולכת וגוברת ואנחנו חייבים לעבור אבולוציה יחד איתה. אבולוציה ביולוגית היא תהליך שלוקח זמן רב ואילו עכשיו עצם היכולת להשתנות הופכת לקריטית יותר מאי פעם.
אחד השינויים הדרמתיים שאני מתייחסת אליו בעבודות רבות הוא העומס הגובר במידע שאנחנו חשופים אליו בכל רגע. מעניין אותי מה העומס הזה עושה לנו. האם הערכים שהאנושות תפשה עד עכשיו כחשובים, כמו אמת, אמפטיה, אהבה, יכולים בכלל להישאר כאלה״?
מה שמביא אותי לחשוב: אולי הפער בין הזמן הטבעי של אבולוציה לבין הקצב המטורף של שינויים ודרישות הסתגלות שהביא איתו העידן הטכנולוגי, עידן המידע והתקשורת המיידית, הוא מה שגורם לנו להרגיש כל הזמן במצב חירום. תסבירי את המושג שטבעת.ן בשם היצירה: טרופיזם?
״טרופיזם הוא היכולת של הצמח לנוע כתגובה לגירוי חיצוני. קשה לנו לתפוש את זה שלצמחים יש התנהגות מאד מורכבת, בעיקר כי הצמחים פועלים באיטיות רבה. העבודה ׳טרופיזם׳ נוצרה בשיתוף פעולה עם ד״ר יסמין מרוז, פיזיקאית שחוקרת התנהגויות בצמחים. העבודות של ד״ר מרוז ושל חוקרים נוספים מראות שכל דבר שאנחנו מגדירים כהתנהגות – כמו זכרון, תגובה לגירוי, למידה, תקשורת וכו׳ – מצוי גם בצמחים.
״במשך שנים רבות אם מדען דיבר על כך שצמחים מתנהגים הוא נחשד בשרלטנות. אולם היום משתמשים בידע הרב שנצבר בחקר ההתנהגות בבעלי חיים ומראים שלמרות המנגנונים השונים המייצרים את ההתנהגויות, הצמחים מורכבים לא פחות״.
בכל זאת, הקשר בין צמחים ״מתנהגים״ לרובוטים נשמע מדע בדיוני. וכשרואים את היער הרובוטי שיצרת שם, זה מעורר התרגשות ומהלך קסם על הצופה.
״אפשר לראות את ההתנהגות של הצמח בקלות כשמצלמים למשך הלילה עציץ המוצב על עדן החלון. הוא יצמח ויתפתל וישתנה ובבוקר הוא יפנה אל עבר השמש. באחד הניסויים של ד״ר מרוז רואים, למשל, שחמניה עוקבת במהלך היום אחר השמש. אולם בלילה היא ממשיכה לזוז, כך שבבוקר היא תהיה במקום ובזמן הנכונים לקראת הזריחה. המשמעות של זה מדהימה – לחמניה יש זכרון של מרחב ושל זמן ויכולת למדוד זמן.
״העבודה למעשה נוצרה בהשראת הניסוי הזה. בגלריה מוצב ׳שדה׳ של גבעולים ענקיים המצופים בסבי פחמן, שזזים באיטיות כתגובה לאור המשתנה בחלל. כיוונתי לכך שהחלל החשוך והאור הוורוד, יחד עם השדה הענק יתנו תחושה סוריאליסטית ומלאכותית מצד אחד, וטבעית מהצד השני. השימוש בסיבי הפחמן פועל על הציר הזה – מצד אחד מדובר בחומר תעשייתי ׳הייטקי׳, שמשתמשים בו ליצור רחפנים וכו׳, ומהצד השני, פחמן הוא החומר שאנחנו והצמחים בנויים ממנו. זה נכון גם לגבי השימוש בתאורה הוורודה. זהו אור דרמטי ומלאכותי המייצר תחושות סוריאליסטיות, ומצד שני זה הצבע שבו משתמשים בתאורה בחממות רבות, כי הוא מיטיב עם גדילת הצמחים״.
את חושבת שהעיסוק המוגבר בטבע, צמחיה, הכנסת צמחים לתוך הבית, ובהמשך ההשתלטות הצמחית גם על תערוכות אמנות – הוא רק סינדרום של התקופה או שיש לו השלכות ״מרפאות״, משמעותיות יותר על הקשר שלנו עם הטבע והסביבה?
״אני חושבת ששני הצדדים האלו נכונים באותה מידה. ככל שאנחנו רחוקים יותר מהטבע אנחנו צמאים וזקוקים לו יותר. בתקווה שנגיע לאיזון בריא לפני האפוקליפסה.
״באופן מוזר, אפשר לראות את הקצוות האלה במה שקורה כיום עם מגפת וירוס הקורונה. המגפה הנוראית כשלעצמה הביאה להפחתה עצומה בפליטת הפחמן בסין בעקבות עוצר הטיסות ועצירת יצור במפעלים.
״אם לחזור לצמחים, הניתוק שלנו מהטבע והצריכה הקיצונית של המתועש, גורמת לנו להתחלת תחושת אי נוחות, שהיא חיונית לשינוי״.
יש די הרבה ״עיצוב מוצר״ בייצור שדה של גבעולי פחמן, בעלי חוליות, מחווטים ועטופים – מתי זה הופך מרעיון לרישום ולעבודה בשטח? כמה אנשים מעורבים בתהליך?
״באופן כללי תהליך העבודה שלי כולל הרבה הנדסה ותכנון טכני. זה מאד קשור ברקע שאני מגיעה ממנו – אני במקור מגיעה מרקע של מדעי המחשב וביולגיה ומחקר של בינה מלאכותית ומערכות מורכבות. עם השנים ועם הפרוייקטים למדתי גם אלקטרוניקה ומכאניקה, שהפכו לחלק דומיננטי ביצירה שלי. כשאני מתחילה לעבוד על עבודה חדשה התוכן והטכניקה קשורים מאד זה בזה.
״בדרך כלל יש לי כבר בהתחלה אינטואיציה חזקה לגבי הנראות הסופית של העבודה, אבל הדרך לשם כוללת תהליך הנדסי לכל דבר, ובסופו של דבר העבודה המוגמרת תלויה גם בכל הבחירות הטכניות שאני עושה בתהליך. התהליך הזה מצריך אורך נשימה ואמונה בדרך, כי לפעמים אני עובדת חודשים על עבודה ורואה אותה פועלת במלואה בפעם הראשונה רק בחלל הגלריה.
״סביר להניח שלא הייתי יכולה לעשות את אותה האמנות אם לא הייתי בונה בעצמי גם את הצדדים הטכניים, כי זאת השפה שלי. פעמים רבות המהלכים הרעיוניים ממשיכים להתפתח בזכות השאלות הטכניות שאני מתמודדת איתן.
״כמובן שאני גם נעזרת במעגל רחב של אנשים, החל מאוצרים ואנשים בסביבתי שמעורבים בצדדים הרעיוניים, דרך אנשים מוכשרים שאיתם אני משתפת פעולה בחלק מהעבודות, וכלה בצוות אסיסטנטים שעובד יחד איתי בשלבי הביצוע וההקמה״.
התוצאה היא משהו שמאוד אהוב היום באמנות – אימרסיב – כשהצופים לא רק מתבוננים אלא ממש משתלבים בעבודה. זה משהו שאת שואפת לעסוק בו יותר, ליצור סביבות שהקהל הוא חלק מהן? ליצור חוויה עוטפת?
״מבחינתי יצירה אימרסיבית, כזו שעוטפת ומכילה את הצופה, היא כלי שאני לפעמים משתמשת בו, אך בהחלט לא ערך בפני עצמו. בעבודה ׳טרופיזם׳, למשל, רציתי ליצר תחושה סוריאליסטית, שבה המבקר חש קטן ואפילו פגיע ביחס לשדה ולחלל. לכן בחרתי במימדים הגדולים ובתאורה הדומיננטית.
״מצד שני, בשלב העבודה על הפרוייקט, כשחשבתי על כך שאני רוצה ליצור מראה שמשקפת את המוגבלות שלנו בתפישת הצמח כישות מורכבת, עברה לי המחשבה שהייתי שמחה להושיב את המבקר מול עציץ במשך חודש, כך שפשוט יתבונן בו. דווקא בגלל שהמדיום שלי הוא טכנולוגי, אני מאד נזהרת מכך שהמדיום יהפוך לעיקר, כי אז בעיני נאבד הרגש״.
Planet – צמחים חושבים, חושבים צמחים
הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב, 8.1.2020 – 30.6.2020
אוצרים: תמר מאיר, ספי הנדלר
משתתפים: דיוויד ברנס ואוסטין יאנג (Fallen Fruit), רלי דה פריס, סטפן טיידה, ד"ר דפנה לנגוט, ד"ר יסמין מרוז, ליאת סגל, קולקטיב אנייה, נועם רבינוביץ
סטפן טיידה. צילום: אסף ברנר
קולקטיב אנייה. צילום: אסף ברנר
The post נשף הפרחים בגלריה האוניברסיטאית appeared first on מגזין פורטפוליו.
