ב־20 השנים האחרונות אני מלמדת מחול מזרחי. עבדתי עם מכורות ועם חולות סרטן, עם ילדות בפנימיות, מתמודדים עם פרקינסון, קשישים ותשושי נפש. בעבודה היום־יומית שלי אני פוגשת הרבה כאב ומאמינה שמגיעה לנו, לכולנו, החוויה האנושית הבסיסית של תנועה עם מוזיקה; תנועה חיצונית או פנימית. בלימודי המחול וגם בסדנאות האמנות שאני מעבירה לילדים, אנחנו עוסקים בפחד ובמה שמפחיד אותנו.
התחלתי לצייר ג׳ינים (שדים בערבית) על בגדים כדי לייצר מעין אובייקט הגנה. אני חושבת שהיציאה מהבית מבחינתי תמיד היתה מורכבת; הבית הוא המקום שבו אני מרגישה אני, ובחוץ פחות. החולצות הראשונות שציירתי היו כמו חפץ מעבר, כמו לתת לתינוק בגד של אמא כשהוא במשפחתון – פיסת פנים שתצא איתי החוצה לעולם.
הרקע שלי בריקוד מזרחי הפגיש אותי עם טקסי גירוש שדים, שמרתקים אותי. בעיקר מעניינת אותי הפרקטיקה של ריצוי השד כדי להפוך אותו משד רודף לשד מגן. אמא שלי, שגדלה בטוניסיה, סיפרה לי על טקס שנקרא סטמבלי. הטקס הזה בוצע על דודה שלה שאיבדה את אחיה, וכשלא התאוששה הזמינו נשים וגברים בעלי עור כהה שניגנו מוזיקה מיוחדת. הדודה הזו רקדה עד עילפון או תשישות, אז למעשה הג׳ין עוזב את הגוף, לפי האמונה. בעיני אמא שלי זו היתה חוויה מפחידה, אבל בעיני זה היה מופלא, המחשבה שאפשר להתמודד עם אבל כבד בעזרת מוזיקה וריקוד. כלומר, ההבנה שהאמנות יכולה להוביל לגאולה ולרווחה של האדם היתה מדהימה בעיני.
כל התמיכה וחוסר השיפוט הזה נובעים מהאמונה שהאדם אחוז שד, וזה מה שמעקר את הבושה. אין פגם באדם עצמו, זה מאפשר לנשים שחיות עם הרבה הגבלות, להתפרק לחלוטין, לרקוד בחופש גמור
חקרתי הרבה את הטקסים האלו, בעיקר את הטקסים הצפון־אפריקאים. ניסיתי חלק מהפרקטיקה הזו על עצמי, וגיליתי שזה לצעוד לתוך חוסר שליטה. בתוך חיים שלמים של הימלטות מכל דבר שיש בו אלמנט של חוסר שליטה, אדם בוחר לצעוד ישר לתוך זה. הקהילה כולה תומכת, מארגנים את הטקס, מזמינים את המוזיקאים, מלווים את האדם (לרוב אישה) ישר אל לב המאפליה. כל התמיכה וחוסר השיפוט הזה נובעים מהאמונה שהאדם אחוז שד, כלומר זה לא הוא עצמו, וזה מה שמעקר את הבושה. אין פגם באדם עצמו, זה מאפשר לדוגמה לנשים שחיות חיים מסורתיים עם הרבה הגבלות ביום־יום, להתפרק לחלוטין מול כל משפחתן, לרקוד בטירוף בתנועות חסרות שליטה ובחופש גמור.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
מכאן למדתי שהבושה, שהמחשבה שאנחנו עצמנו הדבר המקולקל ולא שקילקול נכנס בנו, היא קריטית. הבושה להיות מג׳נונה, להיות משוגעת, להכיל את השד בפנים, גרמה לי לרצות ״לענוד את הלב על השרוול״; לומר הנה השד בחוץ, גמרנו עם הבושה.
על הדרך זה גם פתר לי מלחמה עתיקה ברודנות הכתמים. כתמים ניהלו אותי זמן רב; הפחד מכתם על המכנסיים, הפחד ממה חושבות המטפלות על הבגדים המוכתמים של הילדים שלי, החשש ללכת לארוחה עם חולצה לבנה… זה נגמר. אני מציירת כתמים על החולצות, וכתם ספונטני מקבל מיד התייחסות עם טוש בד. הג׳ין הוא מבחינתי מטאפורה למודחק, לתת־המודע שלנו, לפחד חסר הצורה. עצם הקריאה בשם לפחד הגולמי נותנת משמעות ומאפשרת לאדם להתמודד עם מה שמשתקף בו.
האסתטיקה של הג׳ין מושפעת מאוד ממסכות אפריקאיות, ולכן הם מרובי שיניים, שהן ללא־ספק החלק האהוב עליי. תהליך היצירה שלהם כולל מתיחה של החולצה על קרטון וציור במכחולים וצבע. לעתים קרובות אני מדמיינת את מיקום השכמות, עמוד השדרה או הצלעות, ומתייחסת לזה.
בלימודי התואר הראשון והשני שלי באמנות פלסטית, ציירתי רוב הזמן בצבעי מים. הרבה מהעבודות שלי היו כתמים שנשאו אופי גופני, כתמים של נוזלי גוף, או ציור של דמויות עובר שכאילו נספגו לתוך הנייר. גם על בגדים יש לי שאיפה שהג׳ין יספג לתוך הבד, יהפוך לחלק מהחולצה, ונהנית לחשוב על הקיום העצמאי שלהם בעולם – דרך כביסות, נסיעות, חיים וכתמים חדשים.
את הג׳ינים אפשר לפגוש ולרכוש באתר או באינסטגרם.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post ליטל דורצ׳ין // Jinn appeared first on מגזין פורטפוליו.
