מי שיגיע בימים הקרובים לבית יד שרה הישן בירושלים, הסמוך לבית טיכו, ייקלע לתרחיש בלהות: האמנים לימור תמיר ויניב עמר השתלטו על המבנה שעמד נטוש שנים רבות ושימש מחסה להומלסים ולנרקומנים, והפכו אותו למיצב רבגוני ומלא בגירויים ביזאריים. בעבודתם ״חנה-לנד״ הם משלבים פרוטזות וחלקי בובות ברבי, מתיכים יחד חפצים, מראות וסיפורים ויוצרים חוויה סוריאליסטית, שמתקשרת לעברו של הבניין ועוסקת בנכויות פיזיות וחברתיות. תמיר ועמר הם בוגרי המחלקה לאמנות בשנקר מהשנה שעברה, ומי שזוכר את המיצב המרתק שיצרו בעבודת הגמר שלהם לא יחמיץ את המיצב הנוכחי. עבודתם נבחרה יחד עם עבודותיהם של כעשרים אמנים צעירים נוספים, לתערוכה ״זום 2016״, שנפתחת ב-2.6.16 בבית טיכו המחודש, לאחר שיפוצו.
את ״זום״ יסדה האוצרת גילה לימון, יחד עם שותפתה לדרך האוצרת טל בכלר (שתיהן יוצאות מוזיאון הרצליה), בחנו כ-700 עבודות של בוגרי אקדמיות לאמנות (בתארים ראשון ושני) מהשנים האחרונות, ובחרו מתוכן את היצירות שמרכיבות את התערוכה הראשונה בפרויקט שהקימו. לאחר פתיחת התערוכה יוענק פרס ״זום״ לאמן מצטיין, בסך 50 אלף שקל.
בשנתיים האחרונות סיירו האוצרות בין תערוכות הבוגרים של בתי הספר לאמנות ברחבי הארץ, ממכללת אורנים שבצפון ועד מכללת ספיר שבדרום, עבור בבצלאל, המדרשה בבית ברל, אוניברסיטת חיפה ושנקר. הן פגשו וראיינו עשרות אמנים ומרצים, ובחרו את העבודות המוצגות בהתייעצות עם צוות האוצרים של מוזיאון ישראל בירושלים ואוצרת בית טיכו, תמנע זליגמן. בעקבות זאת, מכתיר הפרויקט את האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה כ״דור העתיד של האמנים בישראל״. אם יתבסס כמסורת, עשוי פרויקט "זום" לתת דריסת רגל ופתיחת דלת לאמנים צעירים במוזיאון ישראל, שבית טיכו הוא חלק מפעילותו.
"זה עולה בקנה אחד עם החזון של מנכ"ל המוזיאון, ג'יימס סניידר, שרצה למשוך לבית טיכו יותר קהל צעיר. הבית שייך למוזיאון אבל הוא פועל כלוויין, ויש בו אווירה אחרת, פחות מחייבת מהקמפוס של המוזיאון. יש כאן מקום להיות יותר נסיוניים", אומרת לימון. "לדעתי זה לא מקרי שהמקום משתנה – כעת נפתחת בבית טיכו גם מסעדה חדשה של אסף גרניט – אני רואה איך כל הבאז הזה הולך ביחד".
לדבריה, קיבל הפרויקט רוח גבית חשובה מהאוצרת הראשית לאמנויות, מירה לפידות. "היא מאוד מעורבת בתהליך. היה חשוב לנו שהתהליך הזה יפתח דלתות לכמה שיותר אמנים ולא רק לאלה שמציגים בתערוכה הסופית. ראינו מאות אמנים והצלחנו להגיע לכך שעשרות מתוכם הגיעו לראיונות אישיים עם אוצרים בכירים במוזיאון ישראל – שהקדישו להם ימים שלמים. אנחנו פעלנו כצוות מלווה, הנחינו את האמנים לקראת הצגתם ואפשרנו למקד את המפגש – שעשוי לשמש לפעילות עתידית של המוזיאון מול אמנים צעירים".
חלק נרחב מהעבודות עוסק, בין היתר, בהתמודדות עם המציאות הפוליטית. לתוך קיר החנוכיות ההיסטורי של ד״ר טיכו התווספה מנורה חדשה, פרי עבודתו של פיראס סירייה, אמן פלסטיני מהכפר ענתה, הפועל כיום בדובאי. המנורה עוצבה בדמותה של חומת ההפרדה, וסירייה יצר גם מזוזה, שבמבט מקרוב יותר ניתן לראות כי גם היא עשויה מלוחות הבטון העצומים של החומה.
בעבודותיה של הדר סייפן, בת קיבוץ דפנה שעל גבול הצפון, מככבים מקלטי הקיבוץ כתפאורות וזירות התרחשות. היא מציגה עבודת וידאו שמתעדת את תחושת הפחד של השהות במקלטים ומכניסה את הצופה לאווירה של שעת חירום. דור זליכה לוי, בוגר המדרשה לאמנות, המשלב נגינת עוד ושירת פיוטים בעבודותיו. הוא הופך את אחד מחללי בית טיכו לתיבת נגינה ענקית. הוא חוזר למקורותיו של המקום, כבית ערבי-ירושלמי, ומציע אופציה של זהות ישראלית רב-תרבותית חדשה המורכבת מהפיוט היהודי, כלי הנגינה הערבי ועיטורים אדריכליים בסגנון השאול מכנסיות.
סוגיות חברתיות מורכבות עולות למשל מעבודתה של נירית טקלה, בוגרת שנקר בת העדה האתיופית, שבציוריה גדולי המידות והמאוד ריאליסטים היא יוצקת תכנים שמבטאים קשיי קליטה ומעמדי השפלה – כמו למשל טבילת נשים הנאלצות לעבור גיור, והן יוצאות מהמקווה חשופות למבטי הרבנים כשלגופן שמלות לבנות רטובות. ציור נוסף של טקלה מציג את החסידה, המהווה בעדה האתיופית סמל לכמיהה לירושלים וההגעה לישראל, כשהיא גוססת ומונפת מעלה בידיים כהות. טלי מילשטיין, בוגרת אורנים, שהתמודדה עם הפרעות אכילה, מעלה את המודעות לנושא בצורה אמיצה וחושפנית כשהיא מציגה את עצמה דוחפת אצבעות לפיה במטרה להקיא ובו בעת מסתכלת בארוטיות על המתבונן.
עוד משתתפים בתערוכה: ענבל אגוז, אסף אלקלעי, מעין בוני, חליל בלבין, ליאת כהן, מיכאל ליאני, כרמל מיכאלי, נמרוד סחייק, אלה ספקטור, דניאל פרסאי, אסתר צלישר, זהר קוואהרדה, סיגל קוצ׳קוביץ׳, מחמוד קייס, סמאח שחאדה ונועה שקדי.
