פאטה מורגנה: על התפר שבין דוקו לאנימציה

יובל:

הי דניאלה, הי ליאנה. מה קורה? ומזל טוב על הזכייה בפסטיבל כנרת

דניאלה:

הי יובל, תודה רבה

ליאנה:

תודה רבה רבה! איזה כיף

יובל:

זה היה פרויקט הגמר שלכן במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל?

דניאלה:

כן, זה סרט הגמר שלנו, הוא לקח לנו שנתיים בהתמחות באנימציה קלאסית

יובל:

שנתיים! אז בוא נלך אחורה: איך נוצר החיבור ביניכן, ומאיה הגיע הרעיון לעשות סרט ביחד?

דניאלה:

ליאנה ואני חברות מתחילת הלימודים ומעבר לזה שהיינו ביחד באותה הכיתה וההתמחות, בשנה ב׳ עשינו פרויקט משותף וראינו שאנחנו עובדות ביחד לא רע וגם ״מתחלקות״ בעבודה בצורה יחסית טבעית ברמה ההפקתית: לליאנה יש אהבה גדולה ללוקשיינים ולרקעים, ולי יש נטייה מסויימת לפיתוח דמויות.

דניאלה בוקור וליאנה ברקוביץ׳, פאטה מורגנה

בין שנה ג׳ ל־ד׳ הייתי בחופשה בסרי לנקה עם בן זוג שלי. איכשהו יצא שטיילנו כל העת עם בנות בערך בגילי שטיילו סולו במזרח. יצא לנו לקשקש איתן על ההבדלים בין בחורה שבוחרת לטייל בגפה לבין בחור שעושה את אותה ההחלטה. שיתפתי את ליאנה בשיחות שהיו לי איתן ובמחשבה שזה יכול להיות כיוון מעניין לפרוייקט הגמר (באותה העת, עוד לא הרחבנו את הנושא לנשים נוודות, אלא לרחרוח סביב טיולי סולו נקודתיים של נשים והקשיים שצצים מדי פעם בטיולים הללו).

ליאנה בעצמה הייתה באותו הזמן בנסיעה בארצות הברית והתמודדה עם מחשבות ותהיות סביב נושאים מאוד דומים. התחלנו להלהיב אחת את השנייה באפשרויות, מחשבות וכיוונים לפיתוח הגרעין הקטן הזה עד שבנינו את הבסיס שהצמיח את ״פאטה מורגנה״

יובל:

נייס. אז איפה ואיך וממה מתחילים?

דניאלה:

מתחילות מלדבר עם המון נשים שנודדות באיזשהו אופן. התחקיר של הסרט היתה תקופה מדהימה: מצאנו את עצמנו נוסעות להמון מקומות בארץ כמעט כל סוף שבוע. התחלנו להכיר קהילות מאוד מאוד מגניבות בארץ. קהילות של מטיילים לבד, קהילה של ״נשים על גלגלים״ (שחיות בקרוואנים או משאיות), היו לנו גם המון שיחות סקייפ. את כריסטינה הכרנו דרך קאוצ׳סרפינג ואת רחל ואנה הכרנו דרך אותו חבר שפגש אותן בהזדמנויות אחרות. אני חושבת שיחסית מתחילת הדרך הבנו שאנחנו מחפשות דמויות צעירות ומבוגרות

יובל:

ובאיזה שלב מתחילים להתגבש תסריט ושפה אמנותית? מה קדם למה? או שזה היה במקביל?

דניאלה:

זה הולך יד ביד. ברמת העיקרון, גם מבחינת תהליך ההנחיה של בצלאל, עבדנו עם מרצים ומרצות מרקעים שונים – כאלה עם נטייה לתסריט וסטורי־טלינג, וכאלה עם נטייה לארט ואנימציה. ברמת העבודה בינינו, ממש מהשלבים הראשוניים, ישבנו וערכנו הקלטות שעשינו עם הנשים שהסכימו לדבר איתנו (היה לנו מאוד ברור שאנחנו רוצות לספר את הסיפור בקולן של הבנות ולא להשתמש, נניח, בשחקניות), ובמקביל ניסינו לחשוב איך לבנות עולם ייחודי שיהיה על התפר שבין דוקו לאנימציה. זה עזר לנו מאוד לגבש את ההבנה שאנחנו רוצות לבנות מתח בין ״בית״ לבין ״נדודים״ שיתבטא גם ברמה התסריטאית וגם ברמה הוויזואלית

דניאלה בוקור. צילום: רוני אביב

דניאלה בוקור: ניסינו לחשוב איך לבנות עולם ייחודי שיהיה על התפר שבין דוקו לאנימציה. זה עזר לנו מאוד לגבש את ההבנה שאנחנו רוצות לבנות מתח בין ״בית״ לבין ״נדודים״, שיתבטא גם ברמה התסריטאית וגם ברמה הוויזואלית

ליאנה ברקוביץ׳. צילום: דניאלה בוקור

ליאנה ברקוביץ׳: מאוד רצינו לשלב גם אנימציה וגם וידיאו. החופש שיש בשפה אנימטיבית דיבר את הסצינות של הנדודים כבר מההתחלה, והפוטג׳ – הווידיאו – דיבר את הסצנות של הבית

יובל:

אתן יכולות לתת דוגמאות איך המתח בין בית לנדודים נבנה בשתי הרמות האלו?

ליאנה:

מה שעלה באופן בולט בשיחות עם הנשים השונות, זה הדיאלוג שלהן מול בית לעומת הנדודים וזו גם הרבה מהסיבה שבגללה פנינו לנושא הזה והיינו סקרניות לגביו. רצינו לבנות שפה ויזואלית שתדבר את התוכן הזה ומאוד רצינו לשלב גם אנימציה וגם וידיאו. החופש שיש בשפה האנימטיבית דיבר את סצנות של הנדודים כבר מההתחלה, והפוטג׳ – הווידיאו – דיבר את הסצנות של הבית.

לדוגמה, בשביל לבנות את סצינת ה״בית״ של כריסטינה בסרט היא שלחה לנו תמונות של הסלון של ההורים שלה, ונעזרנו בתמונות האלו כדי לבנות הקומפוזיציה והסביבה שבה היא מספרת על הרגע שבחרה לנדוד. הרגשנו שהפוטג׳ ייתן תחושת תיעודית של זיכרון.

זה סרט שמספר את הסיפור של הנוודות בדיעבד, כלומר אנחנו כבר פגשנו נוודות ולא ליווינו אישה שבזמן התיעוד שלנו משנה את אורך החיים שלה. ולכן זה התחבר לתיעוד של זיכרון. דרך החלטה האמנותית הזו מתקיימות בסרט גם סצינות ״היברידיות״ שמשלבות פוטג׳ של חפצים מה״זכרונות של הבית״ בסביבה האנימטיבית של הנדודים

יובל:

ומבחינת העבודה המשותפת שלכן – איך חילקתן את העבודה על הסרט?

דניאלה:

לאורך כל העבודה על הסרט היינו תחת הכובע של במאיות ולשתינו הייתה עבודה משותפת (ויחסית זהה) בשלב התחקיר, שבו בין היתר הפקנו וחיפשנו ונסענו וראיינו את המשתתפות ביחד. לאחר מכן היה בינינו פינג פונג סביב שלב העריכה של הסאונד ובניית השלד של הווייס שיוביל את הסרט. זה היה חשוב כדי שנוכל לבחור מבין 15 נשים מרתקות שדיברנו איתן בטוטאל ״שלישיית גמר״, שתייצג עבורנו אמירה כללית ככל האפשר לסרט של 11 דקות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

רצינו שהנשים יהיו בשלבים אחרים של חייהן (אימא, סבתא, רווקה) ובקונפליקט דומה אבל שונה (כל אחת מהן עשתה בסופו של יום בחירה שונה מזולתה ליישוב הקונפליקט המרכזי בסרט). כשהייתה לנו שלישיה חידדנו וחיזקנו, גם בתהליך יחסית משותף, את הארט של הסרט ואת האנימטיק שלו, שהוא סוג של סטוריבורד זז, שנותן מושג כללי לאיך הסרט עובד ברמת התזמון והעלילה. בשלבים המתקדמים יותר, כשכבר התחילה להתגבש איזו צורה כללית לסרט קצר, ליאנה לקחה את המושכות על הרקעים, הקומפוזיטינג והאנימציות ״החופשיות״ (במקרה שלנו, ישנו מוטיב מרכזי של קו שמצטייר לצד הגיבורות) ואני לקחתי את המושכות על העיצוב של הדמויות והאנימציה שלהן- על כל שלביה.

לאט לאט הבנו שכנראה נצטרך להוסיף ידיים נוספות לסרט וככה הפכנו ממש להפקה לא קטנה עם אנשי צוות רבים כשליאנה ואני משמשות כמפתחות והמפקחות על כלל הזרועות האלה. לקראת הסוף היו לנו גם כמה ימי צילומים עם הבנות עצמן, לחלק החותם של הסרט. זה היה כנראה הרגע היחיד שבו עצרנו קצת את הימים הארוכים של העבודה שלנו תחת פלורסנטים בדירה אחת לקצת שמש ואוויר צח

יובל:

תהיתי באמת על ההחלטה לעבור בסוף הסרט לצילומים. מעניין אותי למה ומתי החלטתן שעם הווייב הזה אתן רוצות לגמור את הסרט

ליאנה:

אני חושבת שדי בהתחלה החלטנו שככה אנחנו רוצות לסיים את הסרט. זה צף מאוד מהר דרך השיחות סקייפ וגם לכל אחד מהטיולים שעשינו בתחקיר הראשוני לקחנו גם מצלמה איתנו. הטקסט של הסצינות האחרונות התגבש בחדר העריכה ברף קאט בתור הסיקוונס שבו הנשים מתבוננות על עצמן (בשונה משאר הסרט שבו הן מספרות את הסיפור שלהן). חשבנו שזה נכון גם כלפי הדיאלוג הנשי העכשווי

יובל:

יפה! ועכשיו אחרי הזכייה בכנרת, מה עוד צפוי לסרט ומה התכניות שלכן לעתיד

דניאלה:

בימים אלה אנחנו מפיצות את הסרט לכל מיני פסטיבלים, בארץ ובעולם. בחודש מרץ הוא יופיע בשתי הקרנות בארץ, במסגרת פסטיבל אפוס במוזיאון תל אביב ב־12.3 ובפסטיבל גליל לסרטי הרפתקה שמתקיים בסינמטק ראש פינה בתאריכים 18-21.3. הוא התקבל גם לפסטיבל ברומא ובארצות הברית ואנחנו ממתינות לתשובות מיעדים נוספים שיטפטפו ככל הנראה בשנה הקרובה.

בנוגע לעתיד, אנחנו מקוות בתור התחלה לנדוד קצת בעצמנו עם הסרט, אחרי שכל כך הרבה זמן רק הקשבנו לחופש של אחרים

יובל:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

ליאנה:

כן: תודה לכריסטינה, אנה ורחל שפתחו את הלב והיו שותפות כל כך מהממות למסע שלנו. אנחנו מקוות להמשיך לתעד, לאנמץ ולהכיר ולעבור עוד מסעות מרגשים