נושא הלפיד: קובי קלייטמן צולל להיסטוריה של לפיד קרמיקה

הי קובי, בוקר טוב. שמחתי לשמוע על קמפיין ההדסטארט שלך לספר על לפיד קרמיקה, ואני מבין שיש לך הרבה זכרונות מהמפעל

בוקר טוב, אכן יש לי זכרונות ילדות מרתקים מהמפעל. אבי ,שהיה מנהל האחזקה של המפעל (1974-1990), לקח אותי אליו בחופשות

בן כמה אתה היום ובן כמה היית אז?

נולדתי בשנת 77׳, כך שהיום אני בן 42. זכיתי לבלות במפעל עד גיל 13 היות, והוא נסגר בשנת 1990. מקום כיפי מאוד עבור ילד, בניגוד לילדים שמגיעים היום בעיקר למשרדים

ומה קרה שהחלטת להוציא לאור ספר?

האמת היא שמעולם לא חשבתי שאוציא ספר, ודאי שלא בתחום הקרמיקה. בחיי היומיום אני כותב על יין ומבקר מסעדות. לאחר שאבי הלך לעולמו המבט על כלים שהיו בבית הוריי החל להשתנות. אותם כלים שעליהם הסתכלתי ושמהם אכלתי אלפי פעמים קודם לכן, לפתע העלו שאלות, בעיקר בנושא האנשים שציירו עליהם. חשבתי לעצמי – למה אותם אנשים חתמו רק את שמם הפרטי? האם לא מגיע להם שידעו מי הם? האם אין להם פנים? היסטוריה אישית?

כלים של לפיד, אוסף לילי וולף. צילומים: קובי קלייטמן

קובי קלייטמן. צילום: עמי הוכנר

זה סיקרן אותי מאוד ונשאבתי למחקר בן שמונה שנים שבו נברתי בארכיונים, ראיינתי אנשים שעבדו בלפיד, לרבות את המהנדס פרנצוס שהיה מנהלו של אבי. ובעידודה של חברה טובה, קרמיקאית בשם מיכל קורן, הבנתי שאין ולו תיעוד מסודר אחד בתחום התעשייה הקרמית שאבדה מהנוף הישראלי לחלוטין. החלטתי ללכת עד הסוף ולהביא, לפחות לגבי לפיד, את מירב המידע שאוכל למצוא. מסע ארוך שבקרוב יסתיים

שמונה שנים! מדהים. מאיפה מתחילים?

מהשם המלא היחיד שהיה בידי – ציונה שמשי. פרופ׳ ציונה שמשי עיצבה יחד עם לפיד דברים רבים כמו קירות (בתי כנסת, מלונות) אבל גם כלים שימושיים. מצאתי אצל אימי סט לקפה שכוסותיו שחורות וצלוחיותיו לבנות, עם ציור דמוי לוח שחמט. במקרה זה ציונה חתמה בשמה המלא מאחור. אזרתי אומץ ושלחתי לה הודעה במסנג׳ר ולשמחתי הרבה היא השיבה לי. זמן לא רב מאוחר יותר נפגשנו עימה בביתה, אחותי ואני. הראיון הזה הוביל לשמות נוספים ומכאן זה התגלגל

עם מי עוד נפגשת? 

לשמחתי שמו של אבי פתח לי דלתות רבות בקרב עובדי לפיד שאהבו אותו. נפגשתי עם שניים ממעצבי הכלים במפעל שחיים היום בחו״ל – האמנים ריי סילברמן (אנגליה) ודבי גזית (גרמניה). נפגשתי עם הציירות שחתימותיהן מוכרות מאוד – לאה, בתיה, מרים ועוד. נפגשתי עם אנשים נוספים כמו אנשי השיווק של המפעל אלי גור (לימים המנכ״ל), דן אייל ונוספים כמו יצחק אזשי, אורי נויבורגר, מישל הינדילה (שרבים ממשפחתו עבדו במפעל), ואפילו עם פרי פרג׳ המפורסם מתחום הצילום, שכנער עזר להקים את מחלקת האמנות של המפעל.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

היו כאלו שאיחרתי את המועד לגביהם ואינם עוד בחיים אבל ילדיהם סייעו לי. כך לדוגמה בנותיו של ד״ר קורט מוסברג, וביתו של יוסף (יושקה) גבעול, שהיה מנכ״ל המפעל והביא אמנים רבים לעבוד בו ומפורסמים לבקר בו; מנכ״ל מיוחד במינו. גם מקומם של אספנים לא נפקד מהרשימה: אספנים רבים מחזיקים היום בכלים מדהימים של המפעל וחלקם יודעים גם לספר ולקשר למידע נוסף

ומה למדת תוך כדי?

קיבוץ הגלויות שהרכיב את המפעל ניכר גם בסגנונות הכלים והעיצובים השונים; לערך עבודת היד בלפיד היה ויש משמעות אדירה. הסתכלו על הכלים: אף כלי אינו דומה ב־100% למשנהו ויש בכך יופי עצום

למדתי שהאחווה בין עובדי המפעל והאהבה שלהם למקום הייתה אדירה. המפעל היה קיים עוד לפני קום המדינה, משנת 1943, עד שנסגר ב־1990. כל העובדים שראיינתי היו תמימי דעים לגבי ערך המשפחתיות והעזרה ההדדית. עוד למדתי שמגוון הכלים שיוצרו במפעל כה גדול עד כדי כך שלעולם לא אוכל לפרסם את הכל.

מבחינה אמנותית למדתי שקיבוץ הגלויות שהרכיב את המפעל ניכר גם בסגנונות הכלים והעיצובים השונים, ושלערך עבודת היד בלפיד היה ויש משמעות אדירה. הסתכלו על הכלים: אף כלי אינו דומה ב־100% למשנהו ויש בכך יופי עצום

חשיבותה של תעשייה מקומית

אז מה יהיה בספר מכל זה? איך הוא בנוי? מה הוא כולל?

במידה וגיוס ההמונים בהדסטראט יצליח בימים שנותרו, הספר שיצא לאור יכיל כ־200 עמ׳ (כרגע הוא בשלבי עריכה) של מידע וצילומים. זה ספר שהוא גם קטלוג עם מידע שהשגתי על הכלים השונים, וכן צילומי קטלוגים מקוריים, וגם ספר היסטורי שיכול לשמש אפילו בסיס למחקרים עתידיים מבחינת התוכן, הרעיונות והביבליוגרפיה. זו הצצה לתעשיית הקרמיקה הישראלית מתוך לפיד קרמיקה. 

הספר יכלול פרקים אודות הקמת בית החרושת, לרבות סמלי המפעל שבשביל למצוא את חלקם הייתי צריך להגיע עד לפלסטין־גאזט. עוד ידובר בו על איך בכלל החלו לשווק את כלי הנוי והאוכל של לפיד ומה היה מקום של הכלים הסניטרים. פרקים נוספים יעסקו ביחסי הגומלין בין לפיד-נעמן-חרסה, בהשתלטות של כור על המפעל, בניצחון המפעל על כל האחרים בתחום העופרת; האמנים ששיתפו פעולה עם המפעל (דוש, ציונה שמשי, רות צרפתי, אולה ויוטי, אמיקו מיזוטני, פנחס עשת ועוד…). 

פרק שלם יעסוק גם בסיבות שהובילו לסגירת המפעל ובתעשייה כולה. אחד הפרקים החשובים יציג את כל המידע שמצאתי על המעצבות.ים של הכלים והציירים.ות, ויינתנו כלים שיאפשרו לאספנים לתארך פחות או יותר את הכלים שבידיהם. חלק הקטלוג יתפוס לא מעט מקום בספר והוא כולל צילומים שביצעתי בעצמי בבתי אספנים. לכל אלו יתווסף סיפורם של עובדי המפעל וצילומים היסטוריים שמצאתי במקומות שלא העליתי על דעתי וקיבלתי אישור לעשות בהם שימוש בספר.

הספר הוא תוצר של עבודה סיזיפית וארכיונית קשה מאוד, ואני שמח שהוא יהיה הסנונית הראשונה בישראל בתחום

ומי הקהל שלו? כי אני ברגע שראיתי את הצילום של הכלים הכחולים לקפה, קמח וסוכר, ישר נזרקתי 40 שנה אחורה לבית הוריי ונמלאתי נוסטלגיה… אבל לספר יש יותר ערך מרק נוסטלגיה לפי מה שאתה מתאר

נכון מאוד. דבר דומה קרה לי עם חברה שסייעה לי בהכנת פרוייקט גיוס ההמונים, היא כל הזמן שאלה אותי ׳מי יקנה את זה?׳, עד שנתקלה לפתע בצילום של כלי שהחזיר אותה לבית אימה והיא לא הפסיקה לדפדף…

הספר פונה לקהלים שונים – אנשי הנוסטלגיה בוודאי, ואני מאמין שגם משפחות עובדי לפיד שכמוני מתרפקים על הטיולים המשותפים והעבודה במפעל. אבל גם קהל מקצועי – אספנים / אנשי אקדמיה / קרמיקאים, שלחלקם אין מושג מהי תעשייה קרמית ואין להם גישה להיסטוריה ישראלית מתועדת בתחום להתבסס עליה – לפחות לא באופן מסודר וקוהרנטי

הספר פונה לקהלים שונים – אנשי הנוסטלגיה בוודאי, אבל גם לקהל מקצועי – אספנים / אנשי אקדמיה / קרמיקאים, שלחלקם אין מושג מהי תעשייה קרמית ואין להם גישה להיסטוריה ישראלית מתועדת בתחום להתבסס עליה – לפחות לא באופן מסודר וקוהרנטי

אוכלוסייה אחרת היא בתי מכירות פומביות שכבר הודיעו לי שהספר יעלה את ערכם של כלי לפיד שכבר היום נמכרים במחירים גבוהים. היות וכלים משנות ה־60-70 חוזרים היום לאופנה בכל העולם ולא רק בישראל, אני מאמין שכל מי שנוגע בעיצוב פנים, אדריכלות, עיצוב תעשייתי ירצה לקרוא ולספוג השראה מהספר. ואם הספר יגיע לכל קהילות הישראלים שגרים היום בחו״ל ומתגעגעים לכאן … השמיים הם הגבול.

בזכות ריבוי המקורות שאציג בספר לכשייצא, הוא בהחלט יוכל לשמש כר פורה לסטודנטים וחוקרים אולי אפילו להצגתם של מפעלי הקרמיקה האחרים שפעלו בישראל. הלוואי!

אולי תגיד מילה על לפיד-נעמן-חרסה? כי אני בטוח שאצל רבים הם מתערבבים אחד עם השני

שלושת המפעלים היו בבעלות כור. לפיד נרכשה מידיים פרטיות בשנת 1957; בשלב מסויים יוסף (יושקו) גבעול היה אפילו מנכ״ל של שלושתם במקביל. העשייה הייתה שונה: נעמן יצרו פורצלן – כלים קלים יותר יחסית והשתמשו בעיקר בדקאלים, מדבקות מצויירות שהודבקו על הכלים. חרסה יצרה בעיקר כלים סניטרים (אסלות, כיורים ועוד), ומחלקת האמנות פעלה בה משך כעשר שנים בלבד. כלי חרסה מדהימים, וחלק מהעובדים שעבדו שם פנו מאוחר יותר ללפיד קרמיקה.

לפיד קרמיקה היה מפעל שייצר קרמיקה שנשרפה בטמפרטורה גבוהה מהמקובל (1,250 מעלות צלסיוס), ומכאן חלק מהסיבות לחוזק ואיכותם הגבוהה של הכלים. לפיד אמנם הוקם כמפעל שייצר אריחים וכלים סניטרים (בדומה לחרסה) אולם החל משנת 1949 פעלה בו מחלקת אמנות שלימים הפכה לעסק העיקרי של המפעל. על אף שכור רצתה להעביר לחלוטין את ייצור הכלים הסניטרים לחרסה, הפועלים (פועלי היצור, התנורים) בלפיד התנגדו לכך נחרצות, והמאבקים – שגם עליהם מדובר בספר – הותירו את לפיד כיצרנית של כלים סניטרים לצד כלי נוי, מטבח ואמנות. 

ככלל אנשים נוטים לחבר בין נעמן ולפיד מהסיבה שבחנויות המפעל פעמים רבות הוצגו הכלים של שני המפעלים בכפיפה אחת. יתרה מזאת, כשלפיד נסגר – והיות והוא היה מותג עוצמתי קרו שני דברים – הכלים הציגו על האריזות ״לפיד־נעמן״ ונעמן ייבאה כלים מפורטוגל שדמו לחלק מהכלים של לפיד והמשיכה למתג אותם כלפיד. החותמות על הכלים ועל האריזות מעידות על כך.

בכל מקרה לא היה קשר בין סוג התוצרים של לפיד ונעמן אבל היה שיתוף פעולה בין המפעלים ברמת הידע. החומרים היו שונים, העשייה הייתה שונה וכך גם הסגנונות 

אוסף אייזנברג

אוסף ראובן פלץ, באדיבות קרולין אופק

והיום, למרות שיש יצירה מדהימה בתחום, אין מה לדבר ממש על תעשייה…

יש יצירה, זה נכון, אבל כל כולה מתרכזת בסטודיאות קטנים של אמנים או חובבים. אין ספק שיש בישראל אמנים מדהימים, אבל אין תעשייה שמייצרת ייצור המוני. אגב – פרופ׳ ציונה שמשי, כשהייתה ראש המחלקה בבצלאל, הכריחה את תלמידיה לבקר במפעלים וחלקם אף עבדו בהם תקופות קצרות. חשוב להרגיש איך עובד מפעל גדול.

התעשייה הקרמית, ובעיקר מפעלים כמו לפיד, תרמו למחקר הפורה של האיגוד למחקר קרמי בכל הנוגע לכימיה והטכנולוגיה – הם היו אלופים בתחום, ויתרה מכך עזרו בתמיכה במפעלים שכרו לדוגמה חומרים בנגב. מפעלים אלו סיפרו חלק מחומרי הגלם שנדרשו לייצור קרמיקה. עצוב שהתעשייה אינה קיימת עוד. 

בימים האחרונים חשבתי עד כמה מגפת הקורונה המשתוללת כעת בעולם ממחישה את חשיבותה של תעשייה מקומית. אני נזכר ברעיון שעליו קראתי בעיתון ישן של הפיכת שטח או חלק משטחה של לפיד לסוג של מוזיאון לתעשייה הקרמית, אבל אפילו זה לא צלח. כל מה שאני יכול להציע כעת הוא התיעוד והשימור באמצעות הספר והרצאות בנושא

בהחלט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

קודם כל אני רוצה לחזק את כל אלו שעוסקים בתחום ורק להצטער שלא התחלתי עם הפרוייקט עוד קודם לכן כשיותר מאנשי המפעל היו בחיים. כמובן לקרוא לכל מי שמוצא את הנושא מעניין או פשוט רוצה לתמוך להיכנס לפרויקט גיוס ההמונים שלי כדי שאוכל להוציא את הספר לאור

The post נושא הלפיד: קובי קלייטמן צולל להיסטוריה של לפיד קרמיקה appeared first on מגזין פורטפוליו.