עומר ארבל: צורה עוקבת חומר

טכניקת עבודה עם בטון, שפיתח ויישם במבנה שתכנן ומצוי עכשיו בבנייה בעיר סוריי (Surrey) שבמחוז ונקובר בקנדה, זיכתה את האדריכל והמעצב עומר ארבל בפרס במסגרת פסטיבל האדריכלות הבינלאומי WAF, שהתקיים בדצמבר האחרון באמסטרדם. הפרס הוענק לו בקטגוריית מבני העתיד ובנימוקיהם הגדירו השופטים את השיטה שפיתח כ״נעלה״, לא פחות.

חקר חומרים ותהליכי התנסות איתם הם מה שעומד בבסיס עשייתו של ארבל, יליד ירושלים, שבגיל 13 עבר עם משפחתו לקנדה והיום מחלק את חייו בין ונקובר, קנדה, לברלין, גרמניה. ארבל הוא בעליו של סטודיו OAO לאדריכלות, עיצוב ומחקר חומרים, ובמקביל משמש כמנהל האמנותי של חברת העיצוב BOCCI וחתום על גופי תאורה, שלא במפתיע רבים מהם הינם תוצרי תהליכים ניסויים ומחקרים חומריים. עם יריעת עשייה רחבה שנעה בין אדריכלות, עיצוב ואמנות, ארבל נמנע מלהגדיר הגדרות או לתייג את עיסוקו.

המודל לפרויקט 75.9

״הגדרות כאלה ואחרות קיימות רק מפני שהן מסייעות לאנשים להציג עבודות ולקשור את עצמם לתחום הספציפי״, הוא אומר בראיון לפורטפוליו. ״זו הסיבה שאני לא עוסק בכך: אנשים יכולים להגדיר לעצמם מה שהם רוצים, אבל בתוכי אני ממעט לחשוב על זה, מפני שאין לכך השפעה עלי ועל העבודות שלי״. הימנעות מהגדרות וסיווגי עיסוק כאלה או אחרים, מקבלת ביטוי גם באופן שבו ארבל מקטלג את הפרויקטים שלו בסדר עוקב באמצעות מספרים, ללא הבחנה בין עיצובי מוצר לבין תכנונים אדריכליים, מיצבים או תערוכות. לדידו הם כולם יצירות שיצר וחשיבותם זהה ושווה. 

חצוצרה הפוכה

העניין של ארבל בחומרים בא לידי ביטוי בגוף עבודות מגוון, שכמו ״עושה סיבוב״ על סיסמת הבאוהאוס הידועה – צורה עוקבת פונקציה, שאצלו, כך נראה, מיתרגמת לצורה עוקבת חומר. ״חומרים ועבודה עימם הם מה שאנחנו מתמקדים בו, ורואים באיכויות שלהם ובמהותם הפנימית גורמים עיקריים שיכולים לחולל צורה. אנחנו מאמינים שמרתק לפרוץ גבולות של מושגים מקובלים וידועים מראש גם בזירת החומרים, ולאפשר להם כך מידה של חופש ׳התנהגותי׳.

״לאתגר אותם בדרכים שונות ובפתיחות רעיונית, כתהליך למידה ניסויי שמושתת על תובנות והקשים. זה דומה למסע ללא יעד מוחלט מראש, שבו כל שלב נגזר אינטואיטיבית בהתבסס ועל סמך מה שנלמד בשלב שקדם לו״.

זה דומה למסע ללא יעד מוחלט מראש, שבו כל שלב נגזר אינטואיטיבית בהתבסס ועל סמך מה שנלמד בשלב שקדם לו

העדפה חומרית כזו או אחרת אין לו, לדבריו, ובכלל זה גם לא בין חומרים טבעיים ומתועשים. ״אני מאמין שלכל חומר יש פוטנציאל אקספרסיבי רב ומושך אותי לחקור את כולם. אני נהנה מתחושת ההפתעה והגילוי שנוצרת, כשבתהליך מחקרי שמאתגר את החומר בשל היותו ׳הפוך׳ להתנהגותו הצפויה והמוכרת, הוא דווקא כן ׳מציית׳ לו ומתגמש על פיו, תוך שהוא מניב כך משהו חדש שמאפשר ליצור באמצעותו שפה צורנית אחרת״.

לטכנולוגיה, הוא אומר, יש חשיבות משנית בתהליך כזה. ״הגילוי הצורני קשור ישירות לחומר ומושג בדרך כלל באופן אנלוגי, עוקב ורציף, כשהטכנולוגיה היא בבחינת שכבה נוספת שמסייעת להדק אותו ולהתאים אותו לפרויקט״. 

מתוך תהליך הבנייה

בתוך כך, גם הפרויקט שזיכה אותו בפרס ונושא את השם־מספר 75.9, הוא תוצר של תהליך מחקרי־חומרי ששולב בבית שתכנן. את ההשראה לתכנונו שאב ארבל מהאופן שבו מוצגים ממצאים ארכיאולוגיים במוזיאון, בתוך קופסאות שקופות, והיא תורגמה למופע המשלב מעטפת נקיית קווים שכמו עוטפת אלמנט דרמטי וקישוטי משהו, שצומח מתוכה.

״הרעיון שהנחה אותנו בתהליך היה למצוא שיטות חלופיות ליציקת בטון; כאלה שמכירות בתכונותיו של החומר – נוזליות וגמישות לצד קשיות – ומביאות אותן לידי ביטוי, ובמקביל מצמצמות בזבוז חומרי, כמו גם את השימוש בטפסות (תבניות העץ) של תהליך יציקה קונבנציונלי. מה שעניין אותנו במיוחד היה האפשרות לצקת את הבטון לתוך בד״, ארבל מספר על הטכניקה החדשנית, שעיקרה שימוש בתבניות בד ליציקת הבטון; תבניות בד שנתונות בתוך טפסות מינימליות מדיקט ומתגמשות צורנית ליצירת קירות ואלמנטים בתצורת עמודים.

מה שעניין אותנו במיוחד היה האפשרות לצקת את הבטון לתוך בד. אחרי סדרה של ניסיונות פיתחנו צורה של חצוצרה הפוכה, שהסתברה כמתאימה ביותר לתהליך, ויצרנו אותן להגדרת חללים ואזורים בבית

״אחרי סדרה של ניסיונות פיתחנו צורה של חצוצרה הפוכה, שהסתברה כמתאימה ביותר לתהליך, ויצרנו אותן להגדרת חללים ואזורים בבית״. החצוצרות ההפוכות הן חלולות: לחלקן התחתון תצורת עמוד וחלקן העליון, שנפתח כעין עלי כותרת של פרח במלוא פריחתו, משמש כמכלי שתילה לעצים בוגרים בגבהים שונים ובמצגים שונים, ״שכובשים״ את נוף הגג ומשווים לצללית המבנה עניין מקורי וייחודי.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האתגר הגדול בפיתוח התהליך נבע, לדבריו, מהצורך לצקת את כל הבטון באחת, ולא בשלבים כפי שנהוג, לעתים עד כדי גובה של עשרה מטרים ביציקה אחת. ״לצורך זה פיתחנו תהליך יציקה איטי מאוד, שמאפשר לבטון ׳להבשיל׳ במהלכו (לעבור תהליך אשפרה), תוך יצירת בסיס חזק לתמיכת הבטון ׳הבא אחריו׳, כשאת הקצב כיילנו והתאמנו לקצב היציקה״. 

מתחשבים ופואטיים

בניית הבית בסורי עתידה להסתיים באביב 2021, ושולחנו של ארבל כבר עמוס בפרויקטים חדשים. ״כרגע אנחנו מתכננים מספר בתים ומבנה הנהלה לחברה שלנו, שכל אחד מהם מציג טכניקה ניסיונית אחרת ששולבה בתכנונו. במקביל אנחנו עובדים על עיצוב מערכת מידוף ויש לי גם כמה רעיונות חדשים למיצבי תאורה״.

רשימת הפרויקטים המגוונת מעידה יותר מכל על היותו ״יוצר כמו יוצר״, אך בעוד לא מעט מתכננים שעשייתם מתפרשת על מספר תחומים מעידים על תהליך זהה גם אם מהות התחום שונה, לדידו של ארבל יש הבדל עצום בין עיצוב אוביקט לבין תכנון אדריכלי. בעיצוב אוביקט, דוגמת גוף תאורה, מדובר ברעיון אחד שמתורגם במלואו בביצוע אחד ׳גורף׳. בתכנון בית, מאידך, מדובר בהיררכיה של רעיונות ולכן התהליך הוא הרבה יותר מורכב ושונה בתכלית״.

בה בעת, למרות ההבדל שטמון, לשיטתו, בין עיצוב לאדריכלות, את תפקידם של אדריכלים ומעצבים היום הוא תופס כזהה ובעיקר ככזה שצריך להתייחס להבטים מקיימים. ״אדריכלים ומעצבים חייבים ליצור מבנים ואובייקטים שלא נזרקים או יוצאים משימוש/תפקוד.

״במילים אחרות, גם מבנים וגם אוביקטים צריכים להיות בעלי רלוונטיות תרבותית, עשויים כהלכה, מתחשבים ופואטיים. אלו הן התכונות היחידות שמניעות את המשך קיומם לעבר העתיד ומזמינות את המשתמשים בהם לתקן ולשקם אותם כשהם מתיישנים. באופן כזה הם גם מגדילים את ערכם במקום להפחיתו, ומונעים מהם לסיים את חייהם במטמנת פסולת או את החלפתם באובייקטים/מבנים אחרים״. 

The post עומר ארבל: צורה עוקבת חומר appeared first on מגזין פורטפוליו.