״ההחלטה לסגור מוזיאון היא לא קלה. אפילו פיזית: קשה לי לעבור ברחבי המוזיאון ולראות את האולמות ריקים וחשוכים״, אומרת טניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב בתום השבוע הראשון לסגירת השערים, כחלק מההיערכות לעצירת מגיפת הקורונה. את השיחה קבענו מראש, מבלי לדעת שהיא תתקיים בנסיבות אלה. כעת, לשמע קולה בטלפון אני נזכרת שיש לה גם דאגות אחרות.
״כן, אני איטלקיה וכל המשפחה המורחבת שלי באיטליה״, היא אומרת. ״אחי חולה בקורונה ומאושפז במילאנו. במגמת התאוששות, זה בסדר״.
המצב הקשה שם מדאיג מאוד.
״עוד מעט אנחנו נהיה באותו מצב. ונעבור את זה״, היא אומרת באופטימיות ונשמעת משכנעת. ״אני מאמינה שעם כל הקושי זה כן מאפשר לנו איזושהי פאוזה״.
טניה כהן עוזיאלי. צילום: אלי פוזנר
אתר מוזיאון תל אביב: המוזיאון סגור, נשארים מחוברים
תערוכת ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב, נפתחה כשהמוזיאון נסגר
את מתמודדת עם המצב גם באופן אישי וגם בכובעך כמנהלת המוזיאון.
״רק לפני שבועיים הייתה כאן התרגשות של התחלה חגיגית. פתחנו את התערוכה של ג׳ף קונס ׳ערך מוחלט – יצירות מאוסף מרי וחוזה מוגרבי׳. הוא עצמו כבר לא יכול היה לבוא, אבל היו האספנים והתורמים והייתה כזו התרוממות רוח. יש לנו מקבץ תערוכות מצוין, זה לא רק קונס כמובן. שבועיים קודם לכן נפתחה התערוכה החשובה של ויליאם קנטרידג׳, ׳ביתר מתיקות נגנו את הריקוד׳; לצידו תערוכה של אמנים עכשוויים בינלאומיים – ׳אם בלילה חורפי עוברת אורח׳. גל של נושאים חשובים ואקטואליים.
״הסתכלתי על הפרוגרמה שלנו בגאווה וחשבתי על כך שהמוזיאון מדבר שפה אחת בניבים שונים, וכל אחד יכול למצוא משהו מעניין. ולפתע מצאנו את עצמנו מקפיאים הכל. מדברים על המצב במונחים של מלחמה – וכמו שאומרים: במלחמה המוזות שותקות. מצב לא אפשרי עבור מוזיאון״.
המוזיאון הוא ספינה כבדה שצריכה לחשב מסלול מחדש.
״חישוב מחדש בהרבה מובנים: קודם כל ההחלטה לסגור – מתוך דאגה לשלום הציבור. זו הייתה החלטה קשה ומאוד מהירה. שנית, נאלצתי להוציא לחופשה יזומה 230 עובדים ועוד עובדי קבלן – זה מאוד קשה, וזו נגזרת של ההפסקה של פעילות והכנסות. זה קשה מבחינה אנושית, יש לנו עובדים בעלי משפחות, יש עובדים שהם זוגות שמפרנסים אותה משפחה. וקשה לי במיוחד כי אני רק זמן קצר בתפקיד – שנה וכמה חודשים״.
שואלת ״למה במשמרת שלי״?
״בדיוק! אם כי זה מקל שמצאתי קהילה תומכת, ועד העובדים קשוב ומסייע מעל ומעבר. זו שעה קשה ובמוזיאון יש הרגשה של משפחה אמיתית״.
״האתגר השלישי הוא החלטה פרוגרמטית: מה עושים עכשיו ואיך נערכים לתוכנית עתידית, כשאין בכלל הכנסות, לדוגמה מהשכרת אולמות ומכניסת מבקרים, מפעילויות לילדים, הצגות וקונצרטים. הכל נעצר – גם תהליכים שהתחלנו עם תורמים.
״ומצד שני צריכים לתחזק את הקשר עם הציבור כעת. למזלנו הרב השלמנו מהלך נרחב של היערכות דיגיטלית ממש לפני כמה חודשים – הספקנו בדיוק בזמן. אלה פלטפורמות שלא צריכות להוות אלטרנטיבה באופן מוחלט, אבל בעת מצוקה זו האלטרנטיבה הנכונה. ברגעים אלה ממש אנחנו מצלמים אוצרים מדברים בתערוכות. עוד מעט נתחיל להזרים תוכן על מושגים באמנות, כפי שהם באים לידי ביטוי בעבודות במוזיאון, לפי הבחירות של הצוות״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
״אני מאמינה שהפעילות הזו היא טובה בשני מישורים: במישור הראשון – זה תורם איזשהו תוכן בזמן שיש כל כך הרבה מגבלות. ובמישור שני, חשוב לא פחות – להשאיר את המוזיאון חי בתודעה הציבורית. אני מסתכלת על תמונת הפסל של ג׳ף קונס, הדוב הגדול והשוטר מתנוססים בשלטי החוצות ברחבי העיר, ואומרת לעצמי שאולי זו רק תרדמה זמנית, כמו שנת החורף של הדוב, ותיכף זה יעבור״.
ג׳ף קונס, דוב ושוטר, 1988
את מצטערת על ההוצאה על פרסום וההשקעה בתערוכה כל כך יקרה ויוקרתית, שמתבזבזת כשהמוזיאון סגור לקהל?
״מכיוון שזה מצב עולמי, אנחנו מקווים שנוכל להאריך את התערוכות. בכל העולם הזמן כאילו עצר מלכת באותו רגע, וכמו באגדת היפהפייה הנרדמת – שכשהתעוררה התחיל הכול מאותה נקודה שוב. כנראה לא במקרה אני מוצאת דימויים מעולם האגדות, גם זה סוג של אסקפיזם״.
התכנון עוזר לשמור על שפיות
יש חשיבה מערכתית כבר על היום שאחרי?
״כרגע אנחנו כל כך עסוקים במעקב אחר מה שקורה עכשיו ובתוכניות ובדיקות של מה שניתן לשחרר ולשתף עכשיו בפלטפורמות הדיגיטליות, שעוד לא נערכים ליום שאחרי. אם כי מתוך תחושת אחריות, הפגישות הראשונות שעשיתי (כשעוד התאפשר) היו על מה נעשה מיד אחרי. ברור שיידרשו קיצוצים תקציביים כדי שנוכל לעמוד ביעדים.
״אני חייבת להגיד שהתכנון לטווח הארוך ואפילו למצב המיידי מאוד עוזר לשפיות ובריאות הנפש. למרות האי־ודאות, לא להתכרבל ולהתקרבן. יש אנשים במצב מאוד קשה ובסכנה אמיתית, ואנחנו לפחות עוסקים בדברים היפים״.
טניה כהן עוזיאלי: אני אדם אופטימי. אני חושבת שאנחנו במשבר, ניקח את עצמנו בידיים ונעשה רביזיה ובדק בית, וכשיתאפשר – יאללה קדימה
אבל כשהמשק כולו מתמוטט התרבות נמצאת בסוף הרשימה. גם המוזיאון ועוד יותר ממנו – האמנים. איך את רואה את הענף הזה מתאושש?
״לא בכל מקום בעולם התרבות היא בסוף הרשימה. אצלנו, אני שמחה לומר שמוזיאון תל אביב התברך להיות תאגיד עירוני, שיש מאחוריו עירייה וראש עיר שמודעים לחשיבות של מוסד תרבות כזה. ובנימה אישית – אני אדם אופטימי. אני חושבת שאנחנו במשבר, ניקח את עצמנו בידיים ונעשה רביזיה ובדק בית, וכשיתאפשר – יאללה קדימה״.
אלי שמיר במוזיאון הרצליה, ראיונות עם האמנים ביוטיוב. צילום: אברהם חי
איה לוריא. צילום: איריס נשר
גם איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון הרצליה, נדרשת לאמרה הידועה: ״אני באמת חושבת שכשהתותחים רועמים המוזות צריכות להיות בשקט, וצריך לרכז את המאמצים ברפואה ובשמירת הציבור. עוד יגיע הזמן להדגיש את הצרכים של המערכת שלנו – שהם צרכים חיוניים של ענף פגיע שנמצא בתחתית ההיררכיה.
״אנחנו במוזיאון הרצליה – בחלקת אלוהים הקטנה שלנו – נערכים וחושבים איך לשמור על המוזיאון בשעת חירום. אנחנו עובדים על הנגשה של חומרים ונעלה את זה בהמשך. לא מיהרנו, כי התערוכות רק נפתחו״.
ואולי זה טוב, כי בתחילת המשבר הייתה איזו בולמיה של הסתערות על הרשת, המון חומרים שמוזרמים לקהל, הצגות ומופעים וסיורים וירטואליים, בלי סינון איכות.
״אני מעדיפה לעשות את זה בצעדים מדודים ומחושבים. התקציב שלנו מאוד מצומצם ואנחנו ורואים בזה אולי הזדמנות מסוג אחר. בסוף השבוע נעלה בערוץ שלנו וביוטיוב ראיונות שערכה אשת התקשורת ענת שרן עם האמנים המציגים באשכול התערוכות הנוכחי, זמן דיוקן 2.
איה לוריא: איך נשרוד ומה יהיו ההשלכות, עדיין לא יודעת. קטונתי. יש לנו תוכניות לשלוש שנים קדימה, וכמוני אף אחד עוד לא יודע – אבל נירתם עם כל היצירתיות, עם אורך רוח ונשימה
״אנחנו בודקים אפשרות לצלם סיור וירטואלי – שבעבר היה מאוד יקר וכעת נגיש יותר. אני רואה בזה יותר חשיבות ארכיונית עתידית, כלי שיכול לשמש במחקר ובתיעוד. אבל בעיניי זה לא מעביר את החוויה של החלל והמרחב״.
גם לטעמי. אחת המגרעות של הסיורים הווירטואליים היא הרגשה סטרילית, אחידה.
״ביקור בתערוכה הוא חוויה חופשית, ייצרית ואינטלקטואלית, חוויה פיזית תוך כדי שיטוט, בהייה, השתהות. כל ההתארגנות ללכת אל המוזיאון ולבחור במה להתמקד. אנחנו עוסקים באמנויות שהפורמט שלהן הוא חלק מהחוויה. לא מספיק רק לראות״.
מיכל ממיט וורקה. צילום: לנה גומון
עידו מרקוס. צילום מ״ל
אתם מוזיאון עירוני עם תקציב קטן ועם פעילות שמראה אג׳נדה ורצף. תשרדו?
״קודם כל התשובה היא כן. איך נשרוד ומה יהיו ההשלכות, עדיין לא יודעת. קטונתי. יש לנו תוכניות לשלוש שנים קדימה, וכמוני אף אחד עוד לא יודע – אבל נירתם עם כל היצירתיות, עם אורך רוח ונשימה. עבורי כאוצרת שום דבר לא נעצר. אני ממשיכה לעבוד על תערוכות שנה וחצי קדימה. אבל באופן עקרוני אנחנו – אוצרים, מנהלי מוסדות תרבות ומוזיאונים – אני תופסת את תפקידי כמאחורי הקלעים, ומי שבפרונט זה האמנים״.
והם גם צריכים לאכול. איך ייראה הענף הזה ביום שאחרי?
״אנחנו עדיין לא יכולים לתפוס את ההקף ואת ההשלכות של מה שקורה, אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה… אבל אני יודעת שכשזה יגיע נצליח לנתח אסטרטגית את מה שעומד לפנינו ולחזור לפעילות״.
לא סוף העולם
אמון יריב, בעלי גלריה גורדון, מחזיק בימים אלה בתפקיד כפול – של גלריסט ושל אמן, שתערוכתו ״הס״ המוצגת במוזיאון הפתוח בתפן, סגורה כעת.
אתה חושש מפגיעה אנושה בענף?
״אני מצטער בעיקר בשביל האמנים, שזו הולכת להיות תקופה ארוכה ולא פשוטה עבורם. אבל אני לא חושב שזה סוף העולם וצריך לשמור על אופטימיות. גלריה שעושה תוכנית מעניינת וטובה, ובונה את עצמה בראייה ארוכת טווח, תוכל להמשיך בפעילות בהמשך. במיוחד לנוכח העובדה שמסביב הכול נעצר במידה שווה. זה לא שמישהו יצא מהמשחק וכולם ממשיכים בלעדיו״.
תערוכת סמדר אליאסף בגלריה גורדון. צילום מסך אתר Degorla
אמון יריב במוזיאון הפתוח בתפן
איך אתה מרגיש כאמן שהתערוכה שלך ״הס״ במוזיאון הפתוח בתפן סגורה?
״למוזיאון יש אחריות ציבורית אחרת מאשר לגלריה פרטית. אלה פני הדברים ואין טעם להתאבל על כך. מהניסיון שלנו – אני זוכר עוד כילד וכנער את השנים שבהן היינו עושים מכירה פומבית ובאותו יום היה פיגוע; או איך עברנו תקופות של מלחמה.
״זה מצב ייחודי ואני לא יודע למה להשוות את זה – יכול להיות שזה ייקח חודשיים או שלושה או ארבעה – אני גם לא יכול להגיד לאנשים ׳זה לא נורא׳, כי כל אחד יחווה את זה אחרת ויש כאלה שעבורם זה נורא מאוד. אבל זה יחלוף. אנשים הם חפצי חיים והם רוצים להיות קשורים לתרבות שסביבם, ולכן אני בטוח שתהיה התעוררות מחודשת״.
אמנות מהכורסא
מי שזיהה בהשבתה הפתאומית של המשק ושל ענף האמנות הזדמנות יצירתית הוא דקל נחמן, יזם צעיר בתחום האמנות, שרוצה להביא את העתיד לפתחנו. נחמן חושב ומבצע מהר. אמו, הצלמת מירה נחמן, הציגה תערוכת פופ אפ לצד גלריה ברוורמן במעונה החדש, והוא ליווה אותה וראה את השינוי מתרחש לנגד עיניו: ״ישבתי בתערוכה יום יום, ובשבוע האחרון הרגשתי איך התנועה מתחילה לרדת, והבנתי שהכול עומד להיסגר. אז חשבתי על דרך להמשיך להציג את התערוכות שהתרוקנו מאדם״, הוא מספר.
נחמן, שחושב ומבצע מהר, פנה למספר גלריות בעיר – ביניהן גורדון, זימאק, זומר, עינגע, גל גאון, גלריה מאיה, אלון שגב ועוד – וקיבל את רשותן לצלם ולהציג את התערוכות המוצגות בימים אלה, באתר חדש שהעלה degorla.com. הוא גייס למשימה את הצלם יוסי סודרי, בעליה של חברת Geemaps ואת מאיה כידון, שאמונה על הצד הטכני של המערכת, ויחד יצאו לדרך, מבלי לחשוב הרבה על המודל העסקי או השימושים. ״קודם כל להיות באוויר״, אומר נחמן.
טל גולני בגלריה זימאק, צילום מסך מאתר degorla.com
״אני מאוד מאמינה בחדשנות ועתידנות ועוסקת בזה ביום־ביום״, אומרת כידון, שבתפקידה הצבאי הפעילה מערכות רגישות מרחוק באמצעות מחשב וכיום היא סטודנטית למדעי המחשב וכלכלה. ״דקל הגה את הרעיון מתוך הסתכלות על עולם האמנות, שהוא עולם מאוד מסורתי, ואני התחברתי מיד, כי אני מאמינה בחזון של להביא את הדברים לכל אדם בסביבת הנוחות שלו. אני רוצה לאפשר לגלריות לתת חוויה גם בבית.
״זה לא רק לשעת חירום, כי גם בימים רגילים, אם את לא עוסקת בזה או גרה בדרום העיר או את בלי רכב – את לא תראי את כל הגלריות הללו. אז יש פה כלי מאוד מוצלח״.
הכלי הוא מצלמת 360 מעלות בטכנולוגיה של חברת Matterport, המספקת גם את הפלטפורמה להדמיות תלת־ממד. באתר מופיעה הדמיה של חלל הגלריה כולו והשיטוט נעשה בין נקודות נבחרות – במקרה זה העבודות המוצגות בו – בדומה לטכנולוגיה שמשמשת את גוגל סטריט וויו וסיורי המוזיאונים של גוגל ארט.
״היה לי דומיין שמזמן חשבתי על כל מיני רעיונות מה לעשות בו. עכשיו זה היה לי ברור – פתחנו חמ״ל, ולפני שסגרו את הכול רצנו מהר לצלם בגלריות״, מוסיף נחמן. ״כמעט כולן הסכימו מיד. האתר מציע לקבל מידע נוסף מהגלריות. מי שמתעניין ביצירות אנחנו מעבירים לגלריה – ואם תהיה מכירה נקבל עמלה״.
האתר ענה על צורך בשוק הנסגר והתקבל בהתלהבות ויראלית על ידי אמנים שתערוכותיהם נותרו ללא מבקרים וגלריסטים שמחפשים דרך להגיע לעיני הקהל. ״בהמשך אנחנו רוצים להכניס גם מוזיאונים וחושבים להתרחב לביקורי סטודיו אצל אמנים, אבל עוד מוקדם״, אומרים נחמן וכידון, שמאמינים שזוהי רק תחילת הדרך.
וכמה כניסות נרשמו מאז שעליתם לאוויר?
״יש לנו הרגשה שבשלושה ימים הצלחנו להגיע לכמות כניסות של אנשים שמגיעים לגלריה בחודש…״, אומרת כידון.
כמה זה?
״עוד מוקדם לגלות״.
שי זילברמן בגלריה עינגע. צילום מסך באתר Degorla
מסך הבית של Degorla
The post אמנות בימי קורונה // מחשבים מסלול מרחוק appeared first on מגזין פורטפוליו.
