בר דביר רחמים // וּשנִי תולעת ואֵזֹב

הציור בשבילי הוא גוף חי, יצור דינמי שמשתנה עם הזמן, נולד כשהבד נמתח על המסגרת והופך לעור גוף שמקבל מכות ומגיב לסביבה שלו. צבעי השמן עצמם הם חומרים חיים שממשיכים לעבוד במשך זמן רב. גושי צבע דחוסים וגרוטסקיים הסתדרו לי על גבי ציורים כהים, סמיכים ושמנוניים. החומר הצטבר במספר שכבות שנבנו ונהרסת בפעולה חוזרת ונשנית – רישום ומחיקה, חפירה וכיסוי, גילוי והסתרה. 

הציור החי לא מפסיק להשתנות ולהתפתח. בשנתיים האחרונות, מתוך תהליך הלמידה שלי במסגרת התכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל, התחלתי להרגיש שהגבולות הקיימים לא מספיקים לציור. פשטתי אותו מהמסגרת והתחלתי לתת לו גוף וצורות חדשות. חתכתי אותו והדבקתי אחד לשני. הוא התקמט והצבע נשבר. הוא חדל להיות אוביקט ממוסגר ושמור על הקיר וירד אל הרצפה.

בתערוכת הסיום של התואר השני עבדתי בבניין המיועד להריסה ברחוב שלמה 60. במהלך העבודה במבנה קולות קראו אלי מתוך הקירות והרצפה והביאו אותי לעבודה של חפירה וגילוי של האיברים הפנימיים שמתחת לעורו של המבנה. יצרתי בחלל רצפת בטון ובתוכה קברתי פיסות ציור שמן על בד. את הציור ניפחתי בעזרת פוליאוריטן מוקצף ואקרילן. כמו יצור חי הבטון השתנה והתעצב וכמו יצור חי גיליתי שרצפת הבטון דורשת טיפול. ללא השקייה קבועה במים הבטון נסדק והתפורר.

כשעברו הימים מאז הפתיחה העבודה החלה להתפרק תחת רגליי האנשים שעברו בה. התפרקותה של העבודה הייתה עבורי סימן חיים נוסף. החיות של הציור, של הבניין, של המבנה ושלי באה לידי ביטוי דרך הפירוק. אין צורך לשמר את הציור, להלחם בהשתנות שלו: אם דבר מה מתפרק, זה סימן שהוא שחי. אם דבר מה משתנה, זה סימן שהוא שנושם, מגיב, מתקשר.

כך הגעתי לעבודה על התערוכה האחרונה שלי, ״וּשנִי תולעת ואֵזֹב״ בבית הנסן בירושלים. את התערוכה אצרה מורן סולמירסקי נועם הנפלאה, שליוותה אותי לכל אורך התהליך והצליחה להיכנס לעמקי נשמתי במסע שנמשך ימים ולילות. התערוכה היא עבודת ציור־אינסטליישן: עבודת רצפה עשויה מבטון ופיסות ציורי שמן ממולאות קלקר פוליאוריטן מוקצף שיוצאות מתוך הבטון ומשתלבת ברצפת האבן המקורית של המבנה.

בעבודת המחקר למדתי אודות ההיסטוריה של המבנה כבית חולים למצורעים. פגשתי את המחלה דרך ההיכרות האישית שלי עם מחלת הזאבת שעימה אני מתמודדת, מחלה כרונית רב־מערכתית שעלולה לפגוע בעור, במפרקים ובאיברים אחרים. בעבודה בחלל שהתמודד עם חולי ונגע מצאתי חיבור. הפצעים שלי והנראות של התפוררות הגוף שלי התערבבו עם ההיסטוריה של המבנה ושל השוהים בו, עם פצעים הנמצאים במבנה אותם הרצפה זוכרת ומספרת. 

פגשתי ירושלמים שסיפרו לי על הילת המסתורין והאימה הגופנית שאפפה את המקום וגם על התגנבות, הצצה וגילוי בגלגולים שונים של בית החולים. הבנתי שהפגעים בעור המאפיינים את מחלת הצרעת הם מה שהפכו את החולים מבני אדם ל״מצורעים״ – מודרים מהשתתפות בחברה ובתרבות. הבנתי שאני מעוניינת לחשוף את הפצע, הרקבון והנגע שהחברה כפתה על המצורעים להסתיר. לגלות מחדש את החיים שהתפרקו מתחת לגבולות המבנה המשופצים והנקיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תהליך העבודה הציב בפניי אתגרים חדשים. הממדים של החלל חשפו אותי לסדר גודל חדש של עבודה לוגיסטית עם חומרי בניין ומכולות פינוי. מצאתי את עצמי עובדת עם יועץ בטיחות, עובדי בניין ומהנדסים. מאז ומתמיד הייתי רגילה לעבודת סולו בסטודיו, לבד מול הציור, ופתאום הייתי זקוקה לעזרה עצומה של כל הסביבה הקרובה שלי.

בנוסף, במקביל לכוונה לחלץ איזו אמת פצועה מתוך המבנה המשופץ, הבנתי את החשיבות של שימורו. איך שופכים בטון וצבע מבלי להשאיר סימן? העבודה בפרדוקס הזה הייתה מורכבת ודרשה שימוש בחומרים ותכנון שאני לא רגילה לו בעבודה שלי, שהיא לרוב חסרת סקיצות, ספונטנית.

הממדים הגדולים והקירות הריקים הקנו לאנשים את התחושה של השתתפות וכניסה לתוך הציור עצמו. כף הרגל הרגישה את הטופוגרפיה של הציור וחוותה את הציור יחד עם העיניים. המבקרים בתערוכה חששו לעלות על הבטון: האם מותר לדרוך? לגעת? הגבולות היו לא ברורים כשעולים על העבודה. מפחיד לשבור, מפחיד להרוס, אבל גם מפחיד ללכת לאיבוד בתוך, להיבלע בתוך משהו גדול ויצרי. כדאי לחשוף ידיים ולגעת מקרוב.

בתחילת החודש התערוכה פורקה. פיסות הציור שהיו קבורות ברצפה מלוות אותי כבר שנים ועברו גלגולים שונים בתור עבודות קודמות ש״הרסתי״ – על מסגרת, קיר חשוף או רצפה, והן ימשיכו איתי לעבודות הבאות.

בתהליך העבודה לא דמיינתי שבתוך חודשיים נאלץ להתמודד מול מגפה עולמית. לקראת פירוקה של התערוכה הרגשתי איך המחלה יוצאת מהחלל ומתפשטת בכל העולם. משהו בלתי נראה שיוצא מהאדמה ועלול לשטוף את כולנו באיזה פחד קמאי. בחסות ה״סגר״ הפכנו כולנו למצורעים בעיני האחר. אסור לגעת, אסור להתקרב. הפעם לאף אחד אין פצעים על הפנים שיסמנו אותו, אך האחר הפך למאיים.

–

בר דביר רחמים, וּשנִי תולעת ואֵזֹב
אוצרת: מורן סולמירסקי נועם
בית הנסן, 14.2-7.3

 

The post בר דביר רחמים // וּשנִי תולעת ואֵזֹב appeared first on מגזין פורטפוליו.