אברהם קריצמן: זכרונות מופשטים ממסעות אמיתיים

בוקר טוב אברהם, מה שלומך בימים טרופים ומטורפים אלה?

בוקר נהדר, שלומי טוב, ואלו אכן ימים מאוד מטורפים. בהתחלה חשבתי שזה משרטט מפה יפה של החיבורים בין המדינות ותנועות של אנשים. אבל עכשיו אני מודאג… בעיקר לכלכלה

ועכשיו אתה רואה מפה יפה של הניתוקים

כן בהחלט

אפילו את השיטוט שאתה מבטא בתערוכה החדשה לא היית יכול לעשות היום כנראה

לגמרי חשבתי על זה – אני מתכנן כבר תקופה ארוכה מסע מטורינו לרומא – שאני עכשיו לגמרי סקפטי אם יקרה בקרוב

כל הדרכים מובילות לרומא זה עוד יקרה

צילום מסך מהסיור הווירטואלי בתערוכה

השיטוטים שאני עושה הם תוצר של תנועה של אנשים ונוכחות שהצטברה במשך המון זמן. והם נוצרו כדי לחצות בין מקומות שאי אפשר היה לעבור בהם, חלק מסיבות של כיבוש וחלק מסכנות בדרכים והגבלות גיאוגרפיות, אבל לאחר זמן רב הם הפכו לצירים מחברים.

לדוגמה הקמינו דה סנטיאגו – או שיקוקו ביפן. היום אי אפשר יהיה לעשות את המסע – אבל אני מאמין שאנשים כל הזמן מחפשים איך לסמן גבולות ואז לפרוץ אותם

בצורה מעניינת אני חושב שהתערוכה בדיוק נוגעת במצב הזה, של בערה שמייצרת עשן סמיך שממסך את המציאות. כל העבודות כמעט בנויות על מערכת של יצירת גבולות וחציה שלהם

היום – תחת בהלת הקורנה – מתרחש תהליך של סגירת גבולות שנראה כמעט דמיוני ב(פחות או יותר) כל תקופת חייך. זה מאיר את התערוכה באור שונה משחשבת?

האמת שבצורה מעניינת אני חושב שהתערוכה בדיוק נוגעת במצב הזה, של בערה שמייצרת עשן סמיך שממסך את המציאות. כל העבודות כמעט בנויות על מערכת של יצירת גבולות וחציה שלהם – נקודת פעולה ואז טשטוש, תנועה ואז גריד שממסגר אותה

אבל העבודות שלך נותרות מאוד מופשטות לעיני המתבונן. איפה נכנס הרקע הנרטיבי?

אני עסוק בתרגום והפשטה של המקומות שאני מבקר בהם, הם הופכים להיות המקור, אבל בסטודיו אני לוקח אלמנטים מכל מיני דברים – לעיתים קטעים מפרסקאות או גילוף עץ, שאני רואה באיזה מקום ביפן, ולפעמים בד שמישהו הניח לרגע על ספסל בתוך הבית שלו. אבל הדברים נמצאים ברצף אחיד בחוויה ובזיכרון של החוויה – אז אני מאפשר לעצמי לשחק איתם ולהביא אותם לאותו מישור ציורי או כפסל על רקע ציור. הנרטיב מתפרק בעבודות ונבנה שוב בתחביר ובהצבה בתערוכה.

בציורים האחרונים שמוצגים בתערוכה פתאום יש דווקא אזכורים יותר ספציפיים ודמויות – אבל זה דווקא בעיני מסמא יותר ממבאר…

אברהם קריצמן בגלריה חזי כהן. צילום: מתן אורן

אני משערת שהצופה ה״תמים״ זקוק להרבה תיווך כדי להבין את ההקשר. זה לא תמיד נחוץ, אבל במקרה הזה יש ממש סיפור רקע לתערוכה. ממה זה התחיל? מאין יצאת לדרך?

ההתחלה הייתה לאחר שסיימתי את בצלאל: עניין אותי תמיד הקשר שבין היסטוריה, דת ואמנות – והקשר ביניהם תמיד נשאר בעיני מופרד. בבצלאל, כשכתבתי איזו עבודה, התוודעתי למושג שנקרא אקסיס מונדי (axis mundi) – ציר עולם, וקסם לי הרעיון ללכת פיזית ולהתקרב אל משהו שהיה נקודה שסביבה העולם סובב. כמובן שגרתי אז בירושלים אז כבר היה מקום כזה אבל האספקט הפוליטי של עלייה לרגל בקונטקסט של ירושלים היה לא לעניין בכלל (ועדיין). רציתי ללכת למקום שההצטברות שלו היא על גבי ציר ולא רק נקודה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז איך שסיימתי את הלימודים יצאתי למסע הראשון – וכמובן שכמו בכל הקלישאות – העניין היה לאורך הדרך ולא בנקודת הסיום, שבמקרה של סנטיאגו היא עיר תיירותית מקסימה אבל חסר היה בה המתח של היומיום עם ההיסטוריה והחוויה האישית שלי שטמועה בתוך כל זה. כשחזרתי לארץ התחלתי להבין עם איזה חומרים אני עובד מאלו שליקטתי, וזה הפתיע אותי – אפשר לי תחביר חדש שהוא גם אישי, גם היסטורי וגם אלגורי באיזושהי רמה.

כשהייתי בתואר השני, ב־RCA בלונדון, קיבלתי מלגת מחקר ונסעתי לעוד מסע ביפן (שהיה אולי החוויה הכי מדהימה, עם עוד חברה יפנית, שהייתה כמו מורת דרך, ועם בן זוגי מתן). אבל אני חושב שאת רוב העבודות אני עושה בעקבות המסע שעשיתי ברומניה, שאליו מתחברים דברים משאר המקומות

שהיה מתי?

סנטיאגו – 2011 שיקוקו – 2014, רומניה – 2015

ועכשיו התערוכה – כמעט חמש שנים אחרי, זה בישול ארוך

כן. אני לא מאמין שאני עדיין עובד עם אותם חומרים אבל האמת שאני מבין עם התערוכה הזאת שיש להם פוטנציאל להיות מספיק לחיים שלמים – הם מחוברים לדמיון ולזכרון ואלו דברים מאוד גמישים – ובעצם מתרחבים כל הזמן.

בתערוכה הזו אופן העבודה שלי היה קצת הפוך מבדרך כלל. כעקרון הציורים הם נקודת החיבור בין המסעות והחומרים שאני אוסף להדפסים, רישומים ופסלים – ואילו הפעם, בגלל מגבלות טכניות של מעבר סטודיו, קרבה לסדנת קרמיקה ותזמון סדנת הדפס, הסדר התהפך וזה היה לי נורא מעניין. עבדתי קודם כל עם פסלי הקרמיקה השחורה שהם כמו מין רישומים שמקבצים בתוכם כמה אלמנטים. התייחסתי אליהם כרישומי הכנה, כסקיצות. הפתיע אותי כמה כיף לעבוד ברישום על החומר השחור – אפשר למחוק, לתקן ולהכניס משטחים נוספים, שמהדהדים את הרישום, קוטעים אותו באופן שונה מהבד או העץ.

הפסלים הלבנים בציפוי הפנינתי היו ההמשך של העבודות השחורות, והם מגלמים צורות מתוכם באופן תלת ממדי. אחר כך עבדתי על ההדפסים ועבודות החריטה במתכת ורק לבסוף, ממקום רווי בדימויים, מחוות ומחשבות על העבודה בשחור ולבן במשך כל החודשים, הובילו אותי לעבודה צבעונית בציורים – שגם זה היה עבורי חידוש. 

ידעתי שאני רוצה לעשות את קיר הנייר מהרגע שהתחלתי לעבוד לקראת התערוכה והוא היה מה שעשיתי קצת כל ערב – יש שם 177 רישומים

צילום מסך מהסיור הווירטואלי בתערוכה

אתה משלב בין האמנות שלך לאוצרות (נפגשנו לאחרונה בגלריה ברבור בתערוכה שאצרת במסגרת הביאנלה לרישום). אתה רואה זאת כשני קווים מקבילים או שהאוצרות היא חלק מהעשייה שלך כאמן?

אני לא חושב על עצמי כאוצר, אבל אני נהנה מפעולת האוצרות, מהגילוי של עולם של אמן אחר, מסוג התדרים ותחומי העניין של אמנים. אני נסחף לעולמות שלהם/ן ומייד מתחיל לקרוא את כל הספרים והמאמרים שהם ממליצים – ואני מנסה להפריד בין מה שהם עושים למה שאני הייתי עושה כאמן.

ובתערוכה שלי – הרבה ממה שעניין אותי הוא היחס בין החלל לבין הפרטים שבתוך העבודות. עבדתי ממקום שקשור יותר לתנועה ופחות מניסיון ליצור דימוי כזה או אחר – כמעט ניסיתי להימנע מדימוי

נדמה לי גם מהאופן שבו אתה מתאר את דרך העבודה שלך – שאתה מחכה לראות את הצורה שעולה מתוך האקראיות? כמו שאמר מיכלאנג׳לו על הפסל שנמצא בתוך האבן והוא רק מוציא אותו…

בעבודות הגבס יש הרבה אקראיות, בקרמיקה יש הרבה תכנון. העבודה בתחום הקרמי די חדשה עבורי: היא מייגעת, טרחנית ומלאת אכזבות, כמו הרבה דברים בחיים, (יש לה אופי) ואני נהנה מאוד מחוסר ההתמסרות שלה. כך גם ההדפס. אני מלמד הדפס בבצלאל ובדובנוב ויש לי תשוקה לתחום הזה. אבל עם הזמן גם אני רואה אינספור עבודות של תלמידים וזה מייצר עבורי יחס מוזר, שכמו מנסה לייצר עבודות בהדפס שלא נראות כמו הדפסים – שממסכות את האמצעים – האקראיות, השימוש בשכבות, הדפסות רב שכבתיות מונוטייפ וכדומה. בציור יש עבורי משהו הרבה יותר ישיר ומיידי, וגם מהיר, בגלל זה הוא משמש אותי כמקום לחשוב בו. זו הצלע השלישית במשולש של הדפס, ציור וקרמיקה. לכן יש את כל המדיומים הללו שם – הם מאפשרים דברים שונים לאותה כוונה

אני חושבת שאני – כמי שמנסה לתווך מידע ולכתוב משהו שאנשים אשכרה יבינו – מחפשת את הפרשנות האסוציאטיבית בדימויים

אני ממש לוקח בחשבון ש״הבנה״ זה לא מה שהתערוכה מבקשת, אלא יותר ההתבוננות והגילוי. בגלל זה התערוכה נקראת ״מעשן״. בחיים אנחנו לא מבינים למה דברים קורים יש להם התגלגלות טבעית והיסטורית, שלרוב ממסכת את ״ההיגיון״ שלהם. אני חושב שזו תערוכה שדורשת זמן. אין לה תוכן ״קריא״ אלא אוסף של מפגשים שמתגבש בין האלמנטים השונים. אני מקווה שאנשים יקחו את הזמן להתבונן בפרטים, ולהרגיש את המפגשים

אתה יוצר קומפוזיציות בחלל בין גופים ורישומים – קצת כמו מוזיקה, צריך להאזין לתדר שלך

בדיוק כך. הקדשתי הרבה מחשבה לשכבות של המחוות, וגם לדימויים שכן צצים ומופיעים – ובמקום הזה היא דווקא תערוכה שמזמינה ליצור נרטיב, ולייצר גילוי של גיבורים, רגעי שיא, יחד עם קטעי חיבור וקאטים מחוספסים. לא נרטיב ישיר. אני מקווה שיש גם עונג במפגש החומרי. בגלל זה אני לעיתים נמנע מפיגורטיביות יתר – היא מביאה איתה באופן אלים מידי עבורי תוכן עודף

אתה רואה את העבודה בשלמותה רק כשהיא מוצבת כבר. איך ההרגשה?

אני רואה גם כל עבודה בנפרד – זה לא מיצב, אלא יותר כמו קונסטלציה או מערך שיצרתי עבור החלל הזה. אין לי בעיה להציב את העבודות בצורה אחרת בתערוכה אחרת במקום אחר – צריך להרגיש את אופי החלל שמציגים בו. אבל כן חשוב לי לייצר סוג של מסע קטן עבור הצופים

ועכשיו שזה מוצג, פניך כבר לדבר הבא? אתה מרגיש התפרקות של המתח?

חזרתי לסטודיו, ואני עובד לקראת דברים חדשים. תמיד כשיש תערוכה שמוצגת אני דווקא פתאום מרגיש דחף לנסות דברים שרציתי ולא הספקתי, או לבחון כיוון שלא לקחתי, אבל כשהתערוכה יורדת והעבודות חוזרות לסטודיו, בדרך כלל אני מרגיש קצת מגוחך לייצר כל כך הרבה דברים כל הזמן. כמו אצל בורחס (בסיפור על המפה שמכסה את המציאות אחד לאחד) עד שהדברים שאצור יאפילו על המציאות

בנסיבות החדשות, כשאי אפשר לבקר בפועל בתערוכה, הסיור הווירטואלי (שהפך לכלי כל כך פופולרי) מספק תחליף הולם? אתה חושב שהוא מעורר סקרנות או דווקא מגביר את התסכול?

זה נפלא שבית האמנים הספיק לצלם את התערוכה ולייצר סיור וירטואלי (הוספנו בסיור כמה דימויים באיכות גבוהה, שאפשר ללחוץ ולראות את הציורים יותר טוב). מצד אחד יש פספוס גדול בלראות את התערוכה וירטואלית, להרגיש כאילו יודעים מה יש שם, אבל לחוות את זה בלי החומר זה באמת מפספס את העניין עצמו. לדוגמה, משחקי הברק והמט – הברק של פסלי הקרמיקה הלבנה והשחור המט העמוק בקרמיקה השחורה. יש גם עניין שאני לא בטוח שעובר בסיור, והוא ההתגלות של הפרטים תוך כדי התקרבות. התערוכה והעבודות ממש בנויות כדי לעבוד על המעבר של קרוב ורחוק וקצב הליכה.

אבל באמנות כמו בכל דבר, יש כוונה ורצון של היוצר ואז יש את מה שקורה עם זה במציאות – או במציאות הווירטואלית. אני מקווה שהסיור הווירטואלי לא רק ייתן תחושת סיפוק של ״ראיתי״ אלא יגרום לצופים בו לרצות לראות את התערוכה in the flesh כשהיא תיפתח מחדש

אינשאללה

אברהם קריצמן, ״מעשן״, סיור וירטואלי בתערוכה
אוצר: עמית שמאע
בית האמנים ירושלים

The post אברהם קריצמן: זכרונות מופשטים ממסעות אמיתיים appeared first on מגזין פורטפוליו.