הימים הם ימי הקורונה וגם אני, כמו שאר העולם, ספונה בבית; משפשפת עיניי מול טיימס סקוור הריקה, מביעה אהבה בנגיעות מרפק ובריחוק; ומשתאה איך סבון הפך לפריט מציל חיים. בימים אלה הבתים שלנו הם המקלט מפני מגפה. מעולם לא חוויתי קודם בחיי מגפה – מקלטים מאידך, כמו רוב תושבי מדינת ישראל, אני מכירה היטב.
נחזור שנתיים אחורה, לאביב 2018. לימים שבהם אני סטודנטית בשנה הראשונה, במחזור הראשון של התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. במסגרת תרגיל בקורס של יעל בורשטיין, אני קמה בוקר אחד, מגלגלת את השטיח מסלון ביתי, שמה פעמיי למרכז המסחרי המנומנם בשכונה שבה אני מתגוררת ופורשת אותו שם, על הבטון החשוף. ילדי השכונה שהולכים לבית הספר מתבוננים בי לרגע וחוזרים באדישות לשוקו שלהם.
המהלך הזה גורם לי לתחושת עונג מפתיעה. אני מגלה שהערבוב הלא צפוי בין הפנים לחוץ, בין הביתי והאישי לבין המרחב הישראלי המאובק מסעיר אותי. דיאלוג פנימי ניצת בי ואיתו שאלה שמנקרת: אם הפנים כרגע בחוץ, איפה החוץ בפנים? או אם אנסח יותר בבירור: היכן נוכח המרחב הציבורי בתוך הבית?
את השאלה הזו אני בוחרת לחקור במשך שנתיים במסגרת THE FUTURE IS SAFE, עבודת הגמר שלי בתואר. אני מוצאת שבמציאות הישראלית התשובה לשאלה ברורה מאוד. יתרה מזו, היא מסומנת, משולטת, נגישה ומוסדרת בחוק. היא נמצאת בחדר השינה בדירה הקודמת; בנוכחית, כשיורדים כמה מדרגות בכניסה לבניין; במטבח במשרד; בגינה, מאחורי הקפה השכונתי; בסופר, בין הביצים לחלב. סביבנו, מולנו בכל מקום במרחב הישראלי והיא נקראת: ״המרחב המוגן״.
רוב הזמן, ברוב חלקי הארץ, המרחב הזה נותר רדום; מתפקד תחת ההגדרות האחרות שלו – סטודיו שכונתי לבלט, חדר שינה לילד, חדר מדרגות. אולם בהישמע קול מובחן, צליל אזעקה רועם, יודע הישראלי הסביר בדיוק מה עליו לעשות: הוא יעבור במהירות דרך דלת טרנספורמטיבית לעולם שבו הופך חדר השינה למקלט, הכביש למקום מחסה וגרם המדרגות למגן.
ברגעים אלה השימוש והשיבוש הכפול של המרחב זולג גם לתחום השפה. מילים כמו הפוגה, התרעה, סבב – נטענות במשמעויות אחרות. בזמן שאנחנו במרחב המוגן, בחוץ יחכה העולם: על הפגישות שייאלצו להידחות, על התוכניות שבלית ברירה ישונו. בחלוף רגעים יישמע הבום המיוחל ואיתו תשוב המציאות על מכונה. או שלא.
במרחבים הפואטיים, הפיזיים והנפשיים האלה מתקיימת העבודה שלי. בתשעת המטרים הרבועים של הבטון המזויין הנקראים ממ״ד, שכל אזרח במדינת ישראל מחוייב לשאת בתוך ביתו־מבצרו, ולא מאפשרים לנו (גם אם נרצה) להסתגר או לאטום עצמנו למתרחש בחוץ. כי החוץ, על ממשותו המאיימת, כבר קיים לגמרי בבית; וממשיך איתנו לכל מקום שאליו נלך.
שילמנו מחירים גדולים מאלה, אז מה זה כבר חדר? ולמה לא גם צלחת? או כוס. או מגבת. או חולצה. ובכלל, איך אורזים את התחושה המופשטת הזו, איך מעצבים את החרדה?
במציאות חיינו מתגלה שבכל מבנה נתַּנו חדר למצב. אבל בואו נודה, הרי שילמנו מחירים גדולים מאלה, אז מה זה כבר חדר? ואם חדר, אז למה לא גם צלחת? או כוס. או מגבת. או חולצה. ובכלל, איך אורזים את התחושה המופשטת הזו, איך מעצבים את החרדה?
לשם כך גייסתי את כל אמצעי הפיתוי של שדה העיצוב, שלפתי את התותחים הכבדים. לצד שימוש בצבעוניות עזה ידעתי שאני רוצה לייצר מפגש בין תוכן לצורה, בין מילה לחפץ, ושהמפגש שיווצר יהיה לא צפוי ומעורר מחשבה.
הוספתי שיבוש נוסף לדו־המשמעות המובנית בז׳רגון הישראלי ל״מצב״, על ידי כך שכתבתי את המילים העבריות בפונט לועזי, באנגלית. בזמן הקריאה של מילה בעברית הכתובה באנגלית, תיווצר השהייה קטנה. קטנטנה. אותן מיקרו שניות מעטות ויקרות לפני שמבינים את משמעותה של המילה שאנו קוראים, קונות לנו זמן משחק קצר, אפשרות לבלבול. קצת כמו הרגע שבו פתאום נשמעת אזעקה באמצע שגרת היום; שניה לפני ההתעשתות והבנת הסיטואציה שאליה נקלעת.
אבל לא רק את המילים הפקעתי, כביכול, מתוך הקונטקסט המקומי. גם את החפצים. בחרתי בקפידה הדמיות (מוקאפים) נייטרליות ונטולות זהות, כאלה שאי אפשר לשייך למדינה מסויימת או לתקופת זמן. מעין סימולקרות אידיאליות, לביטוי ״שגרת חירום״. בתערוכת הגמר, לצד החפצים והמילים גם ריצדו על מסך, חמישה טקסטים אישיים שכתבתי: על לבנון, על צוק איתן, על פרידה, על החיים עצמם. בחירה בפורמט הדיגיטלי השאירה לי פתח לכך, שאם חלילה, בזמן התערוכה, יתחמם ״המצב״, אוכל להגיב באופן מיידי. האפשרות הזו קיימת כאן תמיד, לא?
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
כל זה היה בספטמבר האחרון. לא העליתי בדעתי שכעבור כמה חודשים, ההפסקה הכפויה והפתאומית של כמה דקות בחיים תתרחב מעניין מקומי מוכר להכאיב למצב עולמי; לעצירה מוחלטת של החיים. המחשבה על רגע שבו עולם שלם יושב במרחבים מוגנים, הפכה מפרמיס של רומן דיסטופי־פרנואידי למצב אמיתי שבו כולנו כרגע נמצאים.
הפעם אין לנו אזעקה ובום שיסמנו התחלה וסוף; כבר אין צורך להסביר באנגלית לזרים איך נכנסים לזמן מה לחדר שמיועד להגנה ומחכים שזה יעבור; וגם עכשיו, אף אחד מאיתנו לא יודע איך הכל ייגמר. פשוט מחכים. ומה אני עושה בזמן הזה, אתם שואלים? שוטפת ידיים, שמה מסכה וממשיכה לעצב.
– – –
העבודות בוצעו במסגרת התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל, בהנחיית ד״ר טל פרנקל אלרואי ואורי סוכרי.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post נעמה נחושתאי // THE FUTURE IS SAFE appeared first on מגזין פורטפוליו.
