חיות משונות ואנשים מעוותים במצבים בלתי מכובדים

הי איציק!

אהלן

מה שלומך?

עייף אבל הכל טוב. ואתה?

גם, לא רע בכלל, מכין את עצמי לקראת הקיץ שממש מתחיל

לדעתי הוא התחיל שלשום: הלכתי ברגל חצי שעה והיו עדויות מרשיעות, אבל לא קריטי

לגמרי… אבל בוא נתקדם לתכל׳ס: האמת היא שרציתי לפתוח את השיחה שלנו ב״תוק תוק תוק״ במקום ״הי איציק״, אבל זה היה נראה לי פחות הולם

דווקא נראה לי מתאים לחלוטין. זה יכול להפוך לברכה פופולרית: תוק תוק תוק גם לך, יובל, כאן איציק (או השב״כ, או מישהו)

תהיתי מתי נגיע לשב״כ אבל חשבתי שזה יהיה בשלב מאוחר יותר של השיחה, כי הדבר הבא שרציתי להגיד שאולי זה היה פחות הולם אבל (וזו מחמאה, כן?), נדמה לי שלא היית שמח אם היו מגדירים אותך או את העבודות שלך כמשהו הולם. נכון?

אני חושש שלא. כלומר הייתי שמח אם היו מגדירים אותי ואת העבודות שלי כמעולה ומעולות, אבל לא כהולם והולמות

אז בוא נתחיל מהתחלה: ספר מה יש בתערוכה, כמה עבודות, מאיזה שנים, וכן הלאה

יש בתערוכה שלושה חלקים. חלק אחד הוא אוסף של המון – כמה מאות – רישומים ושירבוטים שאני מצייר כל הזמן. הכי טובים הם מישיבות כי ישיבות משעממות אותי. החלק השני – עבודות דיגיטליות, שחלקן מבוססות על הרישומים האלה, וחלקן לא. ההצבה של שני החלקים מאוד שונה – הרישומים מסודרים בגריד קפדני ואחידים בגודלם, הצבעוניות בגדלים שונים, ובקומפוזיציה שעושה כאב עיניים. באמצע החדר יש אלמנט תלת ממדי, אפשר בעצם לא להתבייש ולקרוא לו פסל. הוא לבן ונקי – ושקט ביחס לכל היתר.

עבודות הצבע הן מהשנים האחרונות, הפסל מהחודש האחרון ועבודות הרישום מעשרות השנים האחרונות. בסך הכל יש איזה 50 עבודות צבע

ואם לסגור לרגע את הפינה ממקודם, למה ״תוק תוק תוק״?

יש מבחר סיבות. הסיבה הרשמית היא שזו מעין התבדחות על נסיון להיכנס לעולם האמנות: מי זה שם בדלת? אה! זה איציק המאייר! פלישה!!! אבל מעבר לכך, כשהשם עלה לי בראש, פשוט אהבתי את הצליל, וזה נשמע לי לא כבד, באופן ההולם את המידה מסויימת של אי רצינות שאני ניחן בה. אגב, באנגלית זה ״לקח לקח לקח״, קצת כמו העורב הלקחן, וגם זה התאים לי: אני לוקח מהמון עולמות אמנים ותקופות

אבל, אתה לא *באמת* מנסה להיכנס לעולם האמנות. נכון?

לא במובן של כניסה למועדון סגור עם קודים של מה נכון ומה לא נכון. כן במובן של קבלת הלגיטימיות, על ידי הקהילות השונות – עיצוב, איור ואמנות – לעשייה יצירתית ויצירת דימויים שאינה יושבת תחת אף אחת משלוש הכותרות הללו, וששיכת לשלושתן.

מה שאני עושה בתערוכה הזאת אינו איור, אבל אני כן מאייר. ההצבה של התערוכה הזאת צורחת עיצוב לקילומטרים, כי יש לי רקע בעיצוב ואהבה לעיצוב, אבל היא משרת מטרה שאפשר לכנותה אמנותית. אז בעצם אני נכנס לתוך המקום הטעון הזה של קטלוג וקטגוריות, ומציע קצת מהבלגן שלי. לא דיכוטומיה, נזילות

ועוד בסדנאות האמנים

כן. ששמחו לקבל את התערוכה ולא זקפו גבה בכלל, לשמחתי

אז אפרופו מה שכתבת, ואפרופו השאלה הזאת ששואלים אותי המון פעמים, במיוחד סביב שבוע האיור – מה התשובה שלך לשאלה מה ההבדל בין איור לאמנות? כמאייר, כמי שהיה ראש מסלול איור, כמי שהיה ראש מחלקה, כאמן

יש תשובה פורמלית, מוכרת, פשוטה ונכונה: איור משרת משהו. והמשהו יכול להיות המון דברים, כולל דברים שהמאייר המציא, אבל תמיד יש משהו שהאיור מתייחס אליו. כשאתה מאייר אתה עושה זאת עם האישיות, היכולות, הכישרון, העין, המקוריות, השכל שלך – אבל אתה רותם אותם לטובת מטרה חיצונית ברורה.

מכך נובע גם שאתה חייב להיות קומוניקטיבי (ברמות משתנות – אפשר להיות קומוניקטיבי כמו כתבה בעיתון אבל גם כמו שיר), ולכן גם כמעט תמיד פיגורטיבי. אני חושב שאמנות עוסקת בדברים אחרים: בדיקת אמיתות על החיים, חיפושים אסתטיים, דיבור פנים אמנותי, התייחסות לעולם – שינוי עולם – וכמובן אין שם לקוח מזמין, גם אם האמן מכוונן את עבודותיו לשוק

אז אני רגע אתחכם ואגיד שגם אמנות משרתת משהו, בין אם את האגו של האמן ובין אם את מי שקנה ציור ותלה אותו על הקיר כדי שיהיה לו משהו יפה או מרגש בבית (ואחרי זה אני מבטיח שנעבור הלאה!)

ברור, אבל היא משרתת משהו פחות ישיר ומיידי, ולכן טווח הפעולה שלה כולל מרחב חופש גדול יותר. אין לי שום כוונה לעשות אידיאליזציות לעולם האמנות. אמנות היא לא משהו קדוש ומנותק, אבל יחסי לקוח-מאייר הם הרבה יותר קונקרטיים, והקריטריונים לשיפוט מאוד שונים

אז יש לי שאלה אחרת, שנוגעת לעבודות שלך שמוצגות בתערוכה: אם נשווה ביניהן לבין עבודות מוקדמות יותר שלך, מלפני חמש או עשר או 15 שנה – וניקח את המוקדמות יותר ונוציא אותן מהקונטקסט שלשמן הן נוצרו (כתבה או ספר או כל דבר אחר), אתה חושב שנוכל לזהות מה חדש יותר? מה נוצר ללקוח ומה לא?

כן, כי העבודות שלי כמאייר נראות אחרת לגמרי, גם אם היד אותה יד. או הן ברורות, מספרות סיפור, מתייחסות לפרוייקט. אם אני אצייר כתבה למוסף כלכלי, והנושא הוא ירידת ערך הדולר, חשוב שיבינו שהנושא הוא ירידת ערך הדולר, ושיבינו גם מה אני רוצה להגיד על זה; כך שהדימוי יהיה פחות מרובד (מלשון רבדים) יותר ברור, יותר מרוכז, ועם פחות הסחות דעת וסימני שאלה.

בעבודות שאני מציג בתערוכה יש הרבה כאוס, גם אם אני משתדל שהוא יהיה כאוס יפה. בעבודות שלי כמאייר זה לא רלבנטי, זה יכול אפילו להפריע למובנות של העבודה. וכמובן שבאיזור הרישומים יש הבדל גדול, למרות שאותם אני עושה כל החיים. כי שוב, היד היא אותה יד והקו אותו קו, אבל אין הרבה לקוחות או הזדמנויות שהולמים ציור חיות משונות ואנשים מעוותים במצבים בלתי מכובדים, למשל

אני שמח שאתה אמרת קודם ״חיות משונות ואנשים מעוותים במצבים בלתי מכובדים״, כי בדיוק רציתי לשאול מה מעניין אותך לצייר ולמה

אז מה שמעניין אותי לצייר זה חיות משונות ואנשים מעוותים במצבים בלתי מכובדים. מה מעניין אותי לצייר? בעיקר דמויות אנושיות. לא יודע. אולי אנשים מעניינים אותי, אני גם חושב שהמין האנושי הוא מאוד יפה ומעניין, צורנית. אני אוהב את המגוון, וגם את מה שנראה פחות יפה, אבל יפה בעיני.

אני אוהב לעוות, אבל אני חושב שאני מעוות עם חמלה. הדפים שלי מראים מבט חיצוני וחוקר, אבל בכל זאת יש בהם חום כלפי האנושות. והדמויות, למרות שלעיתים הן משונות, וכמעט תמיד קפואות מבע, מעוררות חיבה. לגבי החיות המשונות והחוסר מכובדות – אני מקפיד לשמור על קשר עם זה שהייתי נער בועט ועצבני, מעליב ונעלב, אפילו שזה היה במאה ה-19

וחלק מהעיוות הזה הוא גם ההצבה הצפופה והמסגרות שחלקן מתקפלות לתקרה או לרצפה?

כן. כשדמיינתי את התערוכה רציתי שהעבודות יקפצו על הצופה, יתקיפו אותו, ויבלבלו את מושגי הדו ממד / תלת ממד שלו. זה קשור גם להנאה מהעיוות, וגם לרצון שהתערוכה – שהיא בעצם עבודה אחת שמורכבת מהמון פריטים – תעטוף, תציף, תעורר תחושות. ושהן יהיו אמביוולנטיות: שגם תרגיש מותקף מהגודל, הצפיפות, הצבעוניות, אבל שגם תרגיש בתוך קן קטן וחמים, או בתוך תיבת תכשיטים. כיוון שאלו תחושות סותרות, אני לא יודע אם הצלחתי להעביר אותן. אני מקווה שכן

נראה לי שהצלחת, או הצלחתם – ובהקשר הזה – מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה על התערוכה עם אוצרת התערוכה, חנה פרוינד-שרתוק (ראש המחלקה לאמנות במנשר ומרצה ביחידה ללימודי תרבות בשנקר)

זהו, בדיוק רציתי להגיד שזה אנחנו ולא אני, והנה שאלת. אנחנו ממש טלפתיים…

מכיוון שחנה (אני לא יכול עם החנה הזה – עובר לחנוש) היא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר, והיא באה גם מאמנות וגם מפילוסופיה, ומכיוון שתחומי העניין האמנותיים שלה די מעניינים מבחינתי – אמנות גוף, סוגיית הגועל באמנות, וכאלה – ומכיוון שהיא גם אחד האנשים האהובים עלי בעולם, מאוד שמחתי כשהיא קיבלה את ההצעה שלי לעבודה משותפת.

התהליך (מלבד שתים שלוש מריבות קטנות) היה מאוד הרמוני, אבל באופן תמוה אני לא זוכר חלק גדול מהפרטים שלו. דיברנו המון, פגשנו אנשים שאנחנו מעריכים והתיעצנו איתם ( למשל אורי קצנשטיין, ניבי אלרועי ומיכל היימן – שלושה אמנים נפלאים) ובדקנו גם מה אנחנו רוצים להציג וגם על מה אנחנו רוצים לדבר בתערוכה.

היו כמה שלבים שהתערוכה, גם חזותית וגם קונספטואלית, היתה בדרכה להיות משהו אחר לגמרי. היה רעיון לעבודה ענקית אחת במקום כל העבודות הצבעוניות, היה רגע שחשבנו שאני אהיה חלק ממיצג, ברוך השם תיקנו מסלול. בעיקר חנוש הביאה שכל ואני פזיזות נעורים. היא עצרה אותי ושמה לי גבולות, שזה חשוב מאוד, כי קל להתפתות

דווקא הייתי שמח לראות אותך חלק ממיצג… ועוד יותר עבודה אחת ענקית שלך. אבל כן, אני סבור שבחרתם נכון בסופו של דבר

תראה, מיצג אולי עוד יהיה, אבל בדיעבד אני שמח שלא התפרעתי – כי אני חושב שיצאה תערוכה שעולה על גדותיה, אבל באופן מבוקר. אז בהנחה שיהיו עוד תערוכות, אולי גם נראה אותי עושה שטויות. בדיוק נזכרתי לפני כמה ימים שכשעזבתי את ראשות המחלקה, כתבת ב״הארץ״ שאני עוזב כדי לפנות זמן ליצירה שלי. אז הנה – התערוכה היא התוצאה

נייס! הרווח כולו שלנו. תגיד, משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים

אני חייב להזכיר גם את זהר קורן, המעצב הגאון, שעבד איתי על התערוכה וההקמה ועשה עבודה נפלאה

כן, הוא באמת משהו

ועוד משהו: ההנאה ביצירת דימויים ועריכתם בדו ממד ותלת ממד, כדי שאנשים יראו אותם, יהנו מהם, יחשבו עליהם, יאהבו או לא יאהבו אותם –  האפשרות הזאת להזמין קהל לתוך העולם שלי, זו פשוט מתנה מדהימה. לאורך כל הזמן שעבדתי על התערוכה הרגשתי שיש לי המון מזל בחיים, כי כמה אנשים זוכים לזה שמפעל הפיס ושנקר יעמדו מאחוריהם, ושסדנאות האמנים יתנו להם חדר, ושאוצרת ומעצב יתגייסו בשבילם, ושהמון אנשים יעזרו להם בהמון פרטים קטנים, וכל זה רק כדי שאני אקבל מגרש משחקים לעשות בו כרצוני. זאת חוויה של – סליחה – אושר

נייס!