סוהיני טל // הדפסי נשים

לפני שנה, אולי יותר, קראתי פוסט של אמן שאני עוקבת אחריו באינסטגרם. הוא ענה לשאלות של העוקבים שלו וסיפר שכשהוא צריך לחשוב על רעיון חדש לפרויקט הוא מתנתק לחלוטין למשך שבוע או שבועיים מכל הרשתות החברתיות, ושרק ככה הוא מצליח להתחבר לעצמו וליצירה המקורית שלו שוב.

התשובה שלו נשארה איתי והדהדה בי בכל כך הרבה רמות. מצד אחד החשיפה לכזו כמות של יצירה ואמנים על בסיס יומיומי היא מדהימה, מעין פריוויליגיה שיש ליוצר ב־2020, השראה מיידית, אינטנסיבית שמייצרת תחושה שכל אחד יכול ונותנת מוטיביציה להמשיך וליצור ללא הרף. מצד שני, תחושת הלחץ והחרדה, הפקפוק והשיפוט העצמי, שרק אני לא עושה מספיק, ושמה שאני כן עושה לא מצויין כמו כל האחרים בפיד האינסופי.

התוצאה הכי ברורה לתחושות האלו, היא בדיוק מה שאותו אמן אמר: ככל שאני מוצפת יותר ביצירות של אנשים אחרים אני מתרחקת מהיצירה שלי, הפנימית, המקורית; זו שבאה מהדמיון הפרטי שלי, שלא דומה לאף אחד אחר, שמביאה עימה כל כך הרבה אושר וסיפוק כשהיא קורית ברגע אחד שבו החוץ משתתק והיד נעה מעצמה על הדף הריק. זו שבגללה אני בכלל יוצרת.

אני סוהיני טל, בוגרת בצלאל, במאית אנימציה, אנימטורית ומאיירת בעלת סטודיו בתל אביב. הסרט שלי "לומה" זכה במקום הראשון בפסטיבל הבינלאומי לסרטים בחיפה, ובפרסים נוספים ברחבי העולם. עבדתי כארט דירקטורית בחטיבת הדיגיטל של כאן ובשנה הבא אתחילללמוד ב SVA בניו יורק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

היצירה שלי אינטנסיבית. אני עושה המון, כל יום, כל שבוע. לפעמים אני מעלה לרשתות החברתיות, לרוב לא. יש לי כל כך הרבה תיקיות עם דברים שמעולם לא ראו אור. אני נבוכה אני מודה, להעלות עוד ועוד, להיות קיימת במרחב הווירטואלי, להכביד על קוראי הפיד שלי, ועוד מלא סיבות שקיימות אך ורק בראש שלי ולרוב לא עושות עם הקיום שלי כיוצרת חסד.

משימת ציור אחד ליום הייתה עוגן שקבעתי לי, בלי מטרה, בלי לקוח, פשוט ציור לשם הנאה, לשם היזכרות ותנועה במרחב. וכך נולדו להן הנשים הגדולות

לפני כמה חודשים הסתיימה לה שנה קשה, קשה בשבילי. דיכאון זה משהו שקשה לדבר עליו או להסביר למי שלא חווה אותו מעולם. פעולות יומיומיות הן אתגר, ויצירה מכל סוג שהיא הופכת לכמעט בלתי אפשרית. כל מה שנותר זו הרגשה של הרצון להיעלם, לחדול. ואם לא לחדול אז לפחות לא לנוע במרחב. כדי לצאת מהלופ הזה צריך עוגנים: קטנים, יומיומיים, מוכרים. עוגנים של תחושת ביטחון. משימת ציור אחד ליום הייתה עוגן שקבעתי לי, בלי מטרה, בלי לקוח, פשוט ציור לשם הנאה, לשם היזכרות ותנועה במרחב. וכך נולדו להן הנשים הגדולות.

בכל יום, כך החלטתי, אני אאייר אשה. בכל יום אני אאייר גוף, גדול וחזק, עגול ומלא ביטחון ונחת שייתן לי השראה. בכל יום אני אצמצם יותר ויותר את הכניסה שלי לרשתות החברתיות, ואחפש בתוכי דמויות של נשים לאייר, להוציא אל האור, בלי מבוכה, בלי מטרה, ואתחבר מחדש לחופש וההנאה שביצירה שלי עם עצמי.

הימים חלפו והקיץ נגמר, האוויר התקרר והשתנה, וגם משהו בתוכי. עוד ועוד עוגנים, עוד נשים שצויירו וטמנו בתוכן תקווה לצאת מהשנה הקשה, להתנער מהדיכאון והפחד, לחזור לתנועה ויצירה. ואכן זה קרה, קשה להסביר, אבל פתאום את מגלה שכבר כמה בקרים קמת בשמחה מהמיטה, ושהעולם נראה טוב ושמח ושהכל בסדר. הכל בסדר גמור.

הנשים האלו סימנו בשבילי כוח. החלטתי שאני מוציאה אותן לאוויר העולם, ושאני רוצה לראות אותן על נייר אמיתי בצבעים עם משקל וטקסטורה שאפשר להרגיש ולגעת

הנשים האלו סימנו בשבילי כוח, והחלטתי כמה דברים: אחד, שאני מוציאה אותן לאוויר העולם, מפרסמת אותן בפיד שלי ללא בושה ועומדת מאחוריהן גם כשכבר בא לי לעבור לדבר הבא. והשני, שאני רוצה לראות אותן על נייר אמיתי בצבעים עם משקל וטקסטורה שאפשר להרגיש ולגעת. הגעתי לסטודיו בעלי המלאכה, כבר שנים שאני מתכננת לעשות סדנת הדפסי רשת, וזו הייתה הזדמנות, אם לא לסדנה אז לפחות כדיי לראות איך כל אשה נוצרת על הדף בשכבות של צבע, אחת אחת בתשומת הלב הראויה לה.

הדפסתי שתי סדרות, בכל סדרה שלושה איורים: האחת בשחור לבן, מינמליסטית, שקטה, כשהרעש היחיד בה היא הטקסטורה המחוררת שחושפת את הדף הלבן מתחת. לא רציתי שהשחור יהיה אטום, רציתי שינשום, שהעין תוכל לטייל עליו ולראות את ההנחה של הצבע על הנייר.

השנייה, בצבעי ניאון חזקים, בועטים. נשים מסיפור אחר, ערומות וגדולות בכיף שלהן, מתקיימות במרחב צבעוני צועק אך משהו בהן נינוח, לא מתבייש, לא נבוך. אני מודה שלא ידעתי איך צבעי הניאון ייצאו, חששתי שכמו בהרבה הדפסות הצבעים במסך לא יצליחו לעבור לנייר במלוא עושרם. אבל התבדיתי, הסטורציה שלהן היא כמעט בלתי תאומן, ולא משנה כמה צילמתי אותן, זה לא מעביר כמה שהצבע בהדפס עשיר וזוהר.

כמה ימים אחרי ההדפסה הייתה אמורה להיות תערוכה של הנשים, ביריד אמנות קטן בפלורנטין. אבל הסגר והקורונה הגיעו, והגלריה עברה אל הפיד. התגובות היו מהממות, רוב העותקים מההדפסה הראשונה נמכרו והשנייה כבר בדרך אל הדפוס ורובה כבר מוזמנת מראש. כשתגמר התקופה המוזרה הזו הן ייתלו לאחר כבוד בגלריה כלשהי בעולם האמיתי, ואני כנראה אעבור לסדרה הבאה, לעוגן אחר שיזכיר לי שהכל בסדר. בסדר גמור.

The post סוהיני טל // הדפסי נשים appeared first on מגזין פורטפוליו.