Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

לילך שטיאט // ספריית ירושלים של הבלתי נתפס

0
0

לילך שטיאט

גדלתי בירושלים עד גיל 19. העיר המופלאה והמורכבת הזו מצליחה לעורר עוצמות של רגשות, יותר מכל מקום שהייתי בו בחיי. כילדה הרגשתי שאני נאבדת בעוצמות התחושות של העיר, ורק אחרי שנים וקצת מרחק הבנתי שבכלל נוצרה אצלי ״החתמה״. העיסוק בירושלים, בעירוניות שלה ובקסם שאופף אותה, מעסיקים אותי למעלה מ־20 שנה בעבודות שלי.

בירושלים יש אור שאין במקומות אחרים: יש לירושלים צלילים משלה וריחות שהם של העיר. אצלי היא יצרה סדרת זכרונות מקוטלגים לפי ריחות. לדוגמה, זכרונות הדרך לבית ספר וחזרה נוטפים רוזמרין ומרווה. אבל יותר מכל יש לה זמן שעובד רק שם: בכל רגע נתון, מתרחשות לנגד עינייך עשרות סיטואציות שמפגישות עולמות מקבילים ונידחים, עבר עם עבר רחוק, עתיד והווה והכל קורה באותו זמן ומרחב. 

בקיץ שעבר טל ארז וענת ספרן משבוע העיצוב ירושלים הציעו לדניאל זרחי ולי להצטרף לאריה רוזן, נספח התרבות של ישראל בטוקיו, למסע קצר ומופלא שבו נבנה מיצב בגינה של גלריית איומי. מטרת המיצב הייתה ״להעביר את ירושלים לטוקיו״. זה בלתי אפשרי: איך מעבירים מקום ועוד את העיר הכי מורכבת בעולם?

ספריית ירושלים של הבלתי נתפס. צילומים: Kei Okano

התהליך היה מצחיק, היו לנו הרבה שיחות סקייפ שבהן יושבים במקביל בטוקיו, בירושלים ובתל אביב, מנהלים שיחה איטית עם דיליי, ביפנית עברית ואנגלית. הסקיצות שלנו החלו לזרום, במהלך שבועיים הגענו לארבעה פרויקטים גמורים ושונים:) עד שהבנו שמה שאנחנו יכולים להעביר יותר מכל זה את הרוח של העיר. 

קראנו למיצב ״ספריית ירושלים של הבלתי נתפס״. ספרייה של רוח שדרכה נעביר את כל הסיטואציות הייחודיות והמשתנות של ירושלים: האור, הצלילים, המתכונים, נקודות המבט, הריחות ועוד. כך נוכל לתת למבקרים שיטוט אמיתי בירושלים דרך מיפוי של עשרות נקודות בעיר והעברתן דרך צלילים/סיפורים/ סרטים/ מתכונים ועוד. 

המיצב, הבנוי שדה של מאות עמודים, מזמין את התושבים בטוקיו להכנס לגינה ולשוטט או לנוח בצל העץ שבמרכזו. במבט מהרחוב, סילואטת הגינה מזכירה את נופי ירושלים העתיקה מרובי הכיפות. מהאדמה, תחת עץ עתיק ורחב ידים, בוקעים צלילים עדינים מרחובות ומרחבים ירושלמיים. המבקרים, שרק לפני רגע שוטטו ברחוב בשכונת קגורזאקה (Kagurazaka), מועברים למקום אחר, להוויה שונה של ירושלים. אפשר להאט, לשבת במרכז, לעצום עיניים, להאזין לצלילים ולחוות ביקור במקום אחר וחדש.

העבודה היא למעשה העתק של מפת העיר: עשרות סיפורים שתיעדנו בירושלים ממוקמים בהתאם בטוקיו. כלומר, נקודות ממזרח העיר יתגלו במזרח הפרויקט ונקודות מהמערב, צפון ודרום בהתאם. איתן ויתקון – אמן מוכשר, צלם מופלא ובן הזוג שלי – הצטרף אלינו והחלנו באיסוף מסיבי, של סיפורים של העיר. מיפינו עשרות ״צמתים״ ונקודות בזכרון שלנו ותרגמנו כל אחד מהם לקוד גרפי QR שאפשר לסרוק ולפתוח דרכו לרגע חלון לשעה מסוימת ורגע מסוים בירושלים.

המבקר היפני, משוטט, סורק נקודה בטלפון שלו ומקבל מספר הבטים: צילום וידאו בסגנון של ״חלון״ לרגע מסויים, סיפור על הסצנה, מיקום הסיטואציה, השעה והיום שאירעו והצלילים שמסביב. כך דרך עשרות רגעים מתקבל פסיפס מורכב, צבעוני ועשיר של העיר. במקביל, עמנואל ויצטום הכין קומפוזיציית צלילים שהיא שיטוט של יממה בירושלים, וזו מתנגנת כל שעות היום מתוך האדמה במרכז העבודה.

העבודה נפתחה בחודש אוקטובר ומתכוננת להישאר שם עד אוקטובר הבא. היו לנו הרבה תוכניות להמשך, כמו לשתול שדה תבלינים ירושלמי לתושבי השכונה, לקיים טקסי תה ומוסיקה המתרחשים במקביל בטוקיו ובירושלים, ועוד מחשבות לתקופה הסואנת של האולימפיאדה 2020. אבל בינתיים, איפה אנחנו ואיפה היינו…

כולנו בבתים, גם פה וגם שם. המחשבה על ״לבקר״ מקום שמרוחק מהסופר שמתחת לבית נראית רחוקה מתמיד. הרעיון של לחבק את ההורים, לעשות ארוחה עם חברים, לשוטט במוזיאון או בכיכר העיר לא נראה באופק ואני אפילו לא מצליחה לדמיין סיטואציה שבה אנחנו פשוט טסים לחו״ל!

מושגים שלא ממש הכרנו עד לפני חודש כמו ״ריחוק חברתי״ וריחוק פיזי מגדירים לנו מחדש את המציאות ההישרדותית הרגעית, אבל יותר מכל הם הולכים להשפיע בצורה אבסולוטית על כל ההוויה החברתית־תרבותית שלנו. בניית עוד מרחבים דיגיטליים לא תצליח לתקן את המציאות הפיזית השבורה. אנחנו חיים כעת בתוך אירוע כל כך משוגע, עדים לקסטרופה המתרחשת ומנסים להתאים עצמנו כל יום מחדש למשתנה. 

אחרי שלושה שבועות בבית, רגע מעבר לחרדות הקיומיות מגיעה גם הרבה השתהות. יש הרי איזו הרחבה של הלב והיא מתרחשת בכל העולם. קיבלנו כל כך הרבה זמן שהכל זז הרבה יותר לאט, וזה מאפשר לראות הרבה יותר פה, בבית ובמרחב הכי קרוב שלנו. השקט ששורר בעיר מפנה מקום לא רק לשחרור פקקים או להבנה שיש ציוץ ציפורים בכל מקום, אלא לגילוי של איזה שקט פנימי חדש. נעים לזוז לאט, להתבונן קרוב, להיות עם הקרובים לנו, לאהוב ולהתרגש מהאהובים שלנו, מהחברים, מהקהילה. 

אני לא מפסיקה לחשוב מה יהיה ביום שאחרי. איך נתחבק, איך נבלה בעיר, איך נלך לקולנוע או למוזיאון ובעיקר מה יהיה על המרחבים הציבוריים שלנו? איך נפעל מחדש בתוכם ומה יהיו המרחבים החדשים שיווצרו בעקבות כך. מי יודע, אולי לפחות עד שנמצא דרכים חדשות, ועד שנוכל לטוס מחדש, נוכל לפחות כך, לשוטט במקומות נידחים יחד עם הקרובים לנו, לאט יותר וקרוב יותר. 

אריה רוזן

לפני בערך שנה וארבעה חודשים ישבנו בקפה קטן בשכונת קגורזאקה שממוקמת בלב טוקיו. רק כמה ימים קודם לכן נפגשנו לראשונה בפתיחת תערוכה של האמן הישראלי פלג דישון בגלריה באותה השכונה. איומי סוזוקי, אישה צעירה שמאחוריה ולפניה סיפורים רבים, הרבה מהם קשורים לשכונה שבה נולדה וחיה רוב חייה. כבר בפגישה באותו היום נולדו בשיח בינינו רעיונות לפרויקטים. מחשבות תורגמו למילים שנזרקו לאוויר ודבר הוביל לדבר. זאת ההתחלה ומשם הגענו עד להכתרתה של תערוכת שבוע העיצוב ירושלים בפרס התערוכה הטובה ביותר של שבוע העיצוב של טוקיו

הכל התחיל בחצר הגינה של גלריה איומי, שנוסדה עוד טרם לידתה. זו גלריה קטנה הניצבת במרכז הרחוב הראשי של השכונה בעלת ההיסטוריה התרבותית והייחודית – שם ממוקמות ההוצאות לאור המרכזיות של יפן, וכמה מהאדריכלים המפורסמים של העיר גרים ועובדים בה, ביניהם קנגו קומה שתכנן (בין היתר) את האצטדיון האולימפי החדש ואת מוזיאון NEZU. 

מבנה הגלריה הוא ייחודי לטוקיו, ואף הוכרז כבניין לשימור בעיר שבה ישנם מעט מאוד בניינים שנכנסים להגדרת החוק הזו. הוא תוכנן בידי סבה של איומי, שהשכיל לשלב את האדריכלות היפנית של תקופתו עם השפעות בריטיות. הסיבה לכך נעוצה בהיותו מראשוני האדריכלים היפניים שנשלחו לבריטניה ללמוד אדריכלות מערבית לאחר מלחמת העולם השנייה. לצד המבנה העתיק, שהיה משרדו של הסב, ניצב בפאת הגינה בניין מודרני משנות ה־80 שתוכנן על ידי אביה של איומי.

לילך שטיאט ואיומי סוזוקי

צילום: Yulia Skogoreva

מערכת היחסים בין האדריכל המבוגר וחתנו הייתה מורכבת מאוד לאורך כל היכרותם. סיום בניית המבנה המודרני היה קבלה ואישור של אביה של איומי על ידי סבה, ממש בסוף חייו של זה האחרון. אביה של איומי פתח את גלריה איומי כמרכז להצגת קראפט יפני בשנות ה־80, בקומת הקרקע של המבנה העתיק. לצידו ולצד המבנה המודרני שתכנן הוא הקים גינה מינימליסטית הפונה לרחוב הראשי ולעיני העוברים והשבים. במרכזה – עץ צעיר. לימים צמח העץ והגינה אספה אליה כמה אביזרי קבע שנהיו מעט שקופים עם השנים: פסלי ראשי עזים חצובות מעץ, ספסל ישן מט לנפול. העץ הגדול הוא זה שתפס את כל תשומת הלב. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

באופן מפתיע ובגישה מאוד לא יפנית, איומי ניגשה כבר בפגישה הראשונה ישר לעניין והציעה שניזום יחדיו פרויקט מסביב לעץ. הרעיון של איומי זרק אותי מיד לשיחה שניהלתי עם ענת ספרן בתל אביב כמה שבועות קודם לכן, כשהיא סיפרה לי על הפביליון המתוכנן לאירועי העיצוב בבית הנסן. חיברתי מיד בין אנשי ירושלים – לילך שטיאט ודניאל זרחי – לאיומי ויצאנו לדרך. כל זה חלק ממסגרת פרויקטים מיוחדים שיצרנו בשגרירות ישראל לקראת אולימפיאדת טוקיו. חיפשנו את החיבורים שבין טוקיו וירושלים, את הסיפור שנכון לספר ואת הצורה המדויקת ביותר לספר אותו. 

מספר חודשים לתוך התהליך ישבתי ערב אחד עם אצקו, אמה של איומי, שנולדה גם היא באותה השכונה, ובה היא חייה כל ימיה. דיברנו על ה״אין קשר״ בין טוקיו לירושלים, על השוני. היא שיתפה אותי בסיפורים על המסעות של בעלה המנוח, אביה של איומי. הוא הרבה לנסוע בעולם, לרוב עם חברים ולעיתים לבד. אלה היו מסעות גילוי למקומות חדשים ומסקרנים שתועדו בסקיצות אדריכליות ורשמים על החברה. שאלתי אם במקרה הגיע לישראל. היא השיבה שהיא חושבת שלא, אך אולי תחזור ליומנים שבעליית הגג ותחפש שם מידע.

לאחר כמה ימים קיבלתי שיחה נלהבת שבה סיפרה לי על מסע שהתרחש בתחילת שנות ה־80 של המאה  ה־20: מסע סולו של אדריכל יפני אל המזרח התיכון, עם מונית שלוקחת אותו ממצרים אל ישראל, מסע מאילת לירושלים. הוא מבקר במוזיאון ישראל וכותב שם במחברת שלו ש״מדינה שהשכילה לבנות מוזיאון לאומי שכזה צפוי לה עתיד מרתק״. בהר הזיתים ביום שני של חג הפסחא הוא מביט על כיפות העיר, רושם אותן ומתרשם עמוקות. זהו זה, נמצא הקשר והוא טמון ביסודות הבניין, בקרקע שבלב ליבה של שכונה יפנית. 

בתקשורת מרחוק עם השותפים הירושלמים ניסינו לבנות את הסיפור, להרכיב את החלקים; להסביר את אופי השכונה והשטח, לתמצת את ירושלים, להכשיר טכנולוגיה; להבין איך דרך סיבוב מסביב לעץ אפשר לעבור מסע שלם ולהרגיש דברים שנמצאים כל כך רחוק. הימים היו טרום פריצתו של נגיף הקורונה, אז אולי קצת הקדמנו את זמננו. את המסע הזה אפשר לעבור ללא שום טיסה, צריך רק אוזניים ולב פתוח.


ספריית ירושלים של הבלתי נתפס
יוצרים: לילך שטיאט, דניאל זרחי
בשיתוף: איומי סוזוקי, אריה רוזן, שגרירות ישראל ביפן
סאונד: עמנואל ויצטום. וידאו: איתן ויתקון. קונסטרוקציה: אוקקן קוג׳י
הפרויקט נתמך על ידי בית הנסן, שגרירות ישראל ביפן ושבוע העיצוב ירושלים

The post לילך שטיאט // ספריית ירושלים של הבלתי נתפס appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: