מתן שליטא נכנס לבידוד. בסוף יצא מזה קמפיין אופנה

יובל:

הי מתן, בוקר טוב. מה קורה? איך אתה עם משבר הקורונה?

מתן:

היי יובל, בוקר טוב אני בבית בתל אביב, סיימתי תקופה של בידוד ועכשיו מרגיש הרבה יותר טוב שלפחות יכול לרדת עם הפח או ללכת למכולת

יובל:

זה מדהים איך לרדת להוריד את הזבל יכול לגרום לך להרגיש טוב יותר. מי היה מאמין… אבל בוא נדבר על הקמפיין שצילמת לקארין איי מהמרפסת. איך זה קרה? זה הרי היה יכול לחכות, לא?

מתן:

השתגעתי בבידוד. השילוב של להיות סגור כל היום בבית, וזה שפתאום אין עבודה בכלל חירפן אותי. אני רגיל לימים ארוכים של כמה פרויקטים במקביל, ופתאום השקט הזה היה לי ממש קשוח. דיברתי כמה פעמים עם חברתי הטובה ושותפתי לסטודיו קארין A. אנחנו חולקים סטודיו משותף מעל 10 שנים, ועשינו הרבה שיתופי פעולה בעבר.

הבנתי ממנה על הקשיים לעבוד בתקופה הזאת, על זה שדגמים לא מגיעים מהמתפרה, שאין איך לצלם, להעלות… הכל תקוע. ואני לא יכולתי לצאת מהבית בכלל, אבל למזלנו אחותי הקטנה, השחקנית גאיה שליטא־כץ גאה ממש מולי (וכבר צילמתי אותה בעבר כמה פעמים לקארין). אז הכל נראה מאוד הגיוני – שנצלם את הכל מהחלון של הסלון

יובל:

מגניב. ספר קצת על ההכנות, איך הן התבצעו מבחינת תכנון לוקים, זוויות צילום וכן הלאה

מתן:

זה היה מוזר ומרוחק, קארין שלחה לגאיה סמפלים שהגיעו אליה לדלת. לא היה כמובן צוות רגיל של יום צילום: בלי איפור, סטייליסט, תאורה וכדומה; רק הבגדים ואור טבעי, וגאיה. הייתי תקוע עם זווית צילום גבוהה מקומה שנייה שלא קל לצלם איתה, הפרופורציות יוצאות לפעמים מוזרות ובגלל המרחק אי אפשר להתקרב ולראות דיטיילים, אבל החלטנו ללכת על זה וליהנות מהמגבלה הזו.

מבחינת סגנון, רציתי שהצילומים יהיו כמה שיותר טבעיים ולא בעמדה של צילום אופנה. גאיה פשוט הייתה בשלה – ירדה עם הכלב, יצאה לזרוק זבל, דיברה בטלפון, ואני צילמתי. יש קצת לוק של צילומי מעקב שאני מחבב בזה, ומקווה שגם קצת הרגשה שלקוחה מסרט

רציתי שהצילומים יהיו כמה שיותר טבעיים ולא בעמדה של צילום אופנה. גאיה פשוט הייתה בשלה – ירדה עם הכלב, יצאה לזרוק זבל, דיברה בטלפון, ואני צילמתי. יש קצת לוק של צילומי מעקב, ומקווה שגם קצת הרגשה שלקוחה מסרט

יובל:

כן, יש קצת את הלוק אנד פיל של החלון האחורי, מצא חן בעיניי במיוחד הפריים שהיא יושבת על הספסל ואתה צופה בה מבעד לענפים. כמה מכל זה היה מתוכנן וכמה גאיה אילתרה?

מתן:

גאיה בחרה בעצמה את הבגדים שאהבה, התאפרה והסתדרה לבד. התערבתי ממש מעט כמעט הכל היה מאולתר, ההנחיות היחידות ממני אליה היו ללכת ברחוב לאיזורים שעניינו אותי מבחינת רקע או קומפוזיציה, לדוגמה הספסל

יובל:

או הסימון של החנייה של הכניסה לחנייה, שהולך טוב עם חולצת הפסים.

ואמרת מקודם שעשיתם הרבה שיתופי פעולה בעבר, תוכל לספר קצת לטובת מי שלא מכיר על המותג, על שיתופי הפעולה שלכם בעבר (ואולי בהזדמנות זו גם כמה מילים על עצמך)

מתן:

נכון! אני בן 35 מתל אביב, ואני מעצב גרפי, מעצב תפאורה (בעיקר סטים לטלויזיה) וצלם. אני עובד מסטודיו משותף בלבונטין שאני חולק עם עוד מעצבים מתחומים שונים. עיקר העבודה שלי בתקופה האחרונה, ומה שאני הכי נהנה ממנו, זה עיצוב פוסטרים ומיתוג לאירועי תרבות ואמנות, תיאטרון וקולנוע. הרבה מפגשים מעניינים עם במאים/יוצרים, ויחסית המון חופש יצירתי ביחס לעבודות מסחריות האחרות שאני עושה.

ובנוגע לשיתוף פעולה הנוסף עם גאיה: הייתה גם שנה שצילמתי את גאיה בסטודיו לקטלוג העונתי של קארין והיו כמה שנים שהיינו יוצאים יחד, גאיה ואני ביום כיפור, עם בגדים של קארין, ומצלמים הפקה מאולתרת בכבישים הריקים. עכשיו כשאני נזכר בצילומים האלה, היו שם הרבה אלמנטים דומים לצילומים מעכשיו – עיר שוממת, תשומת לב לסימונים של הכביש, ניסיון ליצור אווירה קולנועית יותר מ״אופנתית״

מתן שליטא. צילום: מל

צילומי עבר ל־Karin A

יובל:

ואיך זה מתחבר לדי.אן.איי של המותג? לבגדים?

מתן:

המותג קארין A תמיד קשור ומתאים מאד לתל אביב. הבגדים תמיד קלילים ונוחים, והסגנון תמיד חוזר לאותם מקומות. יש בבגדים משהו נקי ולא מתאמץ, אפשר ללבוש אותם לכל סיטואציה גם בבידוד

יובל:

אז אם לחזור אליך, איזו עבודה שלך מהזמן האחרון בתחום התרבות אתה אוהב במיוחד? שהיה לך שם חופש יצירתי שניצלת?

מתן:

פוסטר למופע שנת אפס של תיאטרון הבית, שבניתי לו דימוי של רכבת תחתית מלאה בשדה של פרחים; דימויים למופע ״חלום ליל קיץ בחלל״, של אריאל ברונז ועידית הרמן בתיאטרון קליפה; ודימוי ל״אורזי מזוודות״ בסטודיו למשחק ניסן נתיב, מאת חנוך לוין ובבימוי משה קליף

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יובל:

ספר כמה מילים על הדימויים? ראיתי את הפוסטר של שנת אפס ותהיתי מה הסיפור מאחוריו ואיך הוא נוצר מבחינה טכנית

מתן:

זה מחזה מאת קאי קורבלניקוב ובבימויו ביחד עם מרינה בלטוב גראס. דיברנו שלושתנו על התוכן והמחזה, שמתעסק בזכרון ובעיבוד זכרונות, ובחוסר היכולת שלנו להבין מה הוא הזמן. במופע יש דימוי חוזר של רכבת שחולפת בין תחנות חיים שונות.

בהרבה עבודות שלי אני יוצר דימוי מעובד שעשוי מהרכבה של המון המון דימויים, שאת חלקם אני מצלם וחלקם חומרי גלם קנויים מבנק תמונות. הרכבת התחתית לדוגמה מורכבת מצילום קנוי מבנק תמונות בשילוב עם תמונות שצילמתי בטיוב בלונדון והוכנסו בחלקים פנימה. ואז קניתי המון תמונות שונות של פרחים והתחלתי לשתול ולהרכיב אותם לאורך הקרון. זה לקח בערך 4-5 ימים של עבודה, תהיות וסקיצות.

שנת אפס, תיאטרון הבית

הירוקים, תיאטרון קליפה. צילום אביזרים: מרן אלדרס בראז

בחלום ליל קיץ בחלל, הדימויים מורכבים מצילומים של אביזרים שבשימוש על הבמה. זה דימוי שקרה מתוך אילוץ זמן ומיקום – הייתי בלונדון, ולא היה אפשר לצלם דימוי מיוחד בזמן, אז ביקשתי צילומים של חלק מהאביזרים בנפרד, דבר שהיה קל לתיאטרון להפיק מהר, ובניתי מהם את הדימויים הסופיים לפוסטר ולתכניה. גם הפוסטר של אורזי המזוודות מורכב מהרבה דימויים – שלושה דימויים שמהם מורכב בית הקברות, ועוד תוספות של ידיות וחלקים שצילמתי בבית על מנת ליצור את הצללית של מזוודות במקום הקברים

יובל:

נייס. הפוסטר של שנת אפס עשה לי חשק לראות את המחזה, אבל נראה מתי בכלל נוכל לחזור לאולמות ולמוזיאונים…

מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים?

מתן:

שהזמן בבידוד היה לי קשה ומפחיד אבל גם מאד יצירתי. פעם ראשונה בהרבה זמן שאני יכול לשבת לעבוד על דברים שלי, ואני עובד במרץ על הדפסים שהם עבודה גרפית בתוך צילומים שאני מצלם כבר שנים, של כבישים ומדרכות והצורות הגרפיות של סימוני הדרך והכבישים בעיר. אני יושב כל היום וחופר בזה, בטח בקרוב כבר אוכל להעלות מזה קצת דוגמאות

יובל:

נמתין בסבלנות, זה לא שיש לנו לאן למהר…