הרקדנים מטקסס, הציורים מישראל

בשנים האחרונות קרן פרגו יוצרת עבודות רישום בדיו שחורה על גבי ספרים ישנים; ברבות מהן היא מציירת ציפורים או רקדנים. ״רקדתי עד התיכון וזה תחום שאני מאוד אוהבת״, היא מספרת. ״פעם הייתי אוספת גזירי עיתון ממגזינים עם תמונות של רקדנים ולהקות כמו של אלווין איילי, ואני עוקבת באינסטגרם אחרי צלמי מחול, ביניהם גם אשקן רוא׳אי, צלם מחול מטקסס

״לקראת נסיעה ליוסטון, לבר מצווה משפחתית, חיפשתי באינסטגרם מה יש לעשות שם והגעתי שוב לתמונות שלו, שצולמו ביוסטון. האמת שהיא עיר די משעממת, אבל כשהוא מצלם אותה היא נראית מאוד מעניינת, קצת כמו מנהטן״. פרגו עדיין לא ידעה אחרי מי היא עוקבת באינסטגרם, אבל הרקדנים על רקע הרחובות של טקסס הציתו בה השראה.

״התחלתי לצייר לפי התמונות שלו וראיתי שהוא מגיב ועושה לי לייקים. התכתבנו ויום אחד הוא כתב לי שהוא איראני. ״את לא מבינה כמה אני מתרגש״, הוא כתב: ״אני איראני ואת ישראלית. לא חשבתי על זה לפני כן. אינסטגרם זה לא פייסבוק, שאתה רואה איפה האדם השני נולד, מבחינתי הוא היה צלם מחול מטקסס. הרבה אנשים קוראים לעצמם בכל מיני כינויים או שמות בדויים באינסטגרם, חשבתי שאשקן זה אולי ראשי תיבות״.

יד מכוונת, על רקע מפות ירושלים בתקופת הכיבוש הפרסי ועוד. צילום: לירון כהן אביב

קרן פרגו. צילום: מאיה חבקין

אשקן רוא׳אי

רוא׳אי, בן 35, נולד בטהרן והחל לצלם באנקרה שבטורקיה, כשהיה סטודנט באוניברסיטה הטכנית של המזרח התיכון. ״הצילום היה הדרך שלי לתקשר עם אחרים בלי גבולות, במיוחד בלי מחסום השפה״, הוא מספר בהתכתבות באימייל. בשנת 2012 היגר לארצות הברית בעקבות משפחתו וכיום הוא מצלם בסטודיו שלו ביוסטון, בעיקר רקדני בלט.

״האמנות של רקדנים היא תמיד בתנועה, וללכוד את התנועה הזאת בתמונה ריתק אותי. אני צלם סטודיו ו־90 אחוז מהפרוייקטים שלי מצטלמים בסטודיו, אבל אחרי שהוריקן הארווי פגע בעיר בשנת 2017, התחלתי פרויקט תיעודי עם רקדני הבלט של יוסטון, וצילמתי אותם ברחובות על רקע המבנים במרכז העיר.

"זו הייתה קריאת השכמה בשבילי, לראות כמעט את כל העיר מתחת למים, את מרכז העיר פשוט הרוס, זה הרגיש מוכר מהבית. אז הרגשתי מחויבות לתעד את הבית החדש שלי ולוודא שצילמתי כל רחוב ורחוב, להנציח את הרגע למקרה שאסון גרוע יותר ישטוף את הכל יום אחד״.

אשקן רוא׳אי: כשקרן העלתה פוסט היה תיוג שהיא מישראל, אבל זה בכלל לא הפריע לי. אלו לא המדינות שלנו שאויבות: הפוליטיקה והתקשורת הן שעויינות אחת את השנייה. פשוט שמחתי לראות אמנית אחרת שמחמיאה לי בצורה הכי חזקה

לעומת פרגו, לרוא׳אי היה ברור מהרגע הראשון מאיפה החברה החדשה שלו. ״כשקרן העלתה פוסט היה תיוג שהיא מישראל, אבל זה בכלל לא הפריע לי. המקום שבו נולדנו לא חייב להכתיב לנו מי אנחנו כאנשים. אלו לא המדינות שלנו שאויבות, הפוליטיקה והתקשורת הן שעוינות אחת את השנייה. פשוט שמחתי לראות אמנית אחרת שמחמיאה לי בצורה הכי חזקה – העתקה של היצירות שלי לשלה. כל כך התרשמתי מהעבודה של קרן והכישרון שלה. יש לה את הסגנון שלה, וכמוני גם היא מערבבת כמה צורות אמנות״.

לו יש  מבטא קצת פרסי ולי יש מבטא ישראלי כבד

מהר מאוד הם החליפו טלפונים, והתחילו לדבר בשיחות וידיאו. ״יש לו מבטא קצת פרסי ולי יש מבטא ישראלי כבד״, צוחקת פרגו. ״הוא אמר שהוא רוצה לבוא לפה ושנארגן תערוכה בישראל, אבל שאם הוא יבקר כאן הוא לא יוכל לבקר בבית אחר כך, והוא קודם רוצה לבקר באיראן. יש לו חלום לצלם רקדנים ברחובות טהרן. אסור להסתובב שם ברחוב עם מצלמה ובטח שלא לרקוד בטייץ, אז כששמעתי את זה אמרתי לו שאני כבר מתחילה לדאוג. ׳איים א ג׳ואיש מאדר, אל תדאיג אותי!׳״.

״חוץ מריקודי עם איראנים, זה לא חוקי לרקוד או ללמד כל סוג של ריקוד באיראן״, הוא מסביר: ״נענשים על זה ונשלחים לכלא. מצד שני יש עדיין קהילה גדולה שרוקדת בסתר. לטהראן, איספהאן, שיראז, תבריז, יזד וכרמאן יש נופים מהממים. לצלם רקדנים מול הרקעים ההיסטוריים והמודרניים של איראן ייצור בעולם מודעות גדולה לאיראן והתרבות שלה. הרי כולנו סוג של מספרי סיפורים, רק רוצים לחלוק את התרבות והמורשת שלנו עם העולם. יש דרך טובה יותר לעשות את זה מאשר עם הגוף האנושי שרוקד מול בניינים עתיקים? זה יאמר כל כך הרבה מבלי שצריך לומר אפילו מילה אחת״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למרות שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים, לפני שנתיים הצמד החליט לפתוח יחד תערוכה. ״מצאנו סטודיו גדול בטקסס״, אומרת פרגו. ״קצת התביישתי אבל פניתי לנספח התרבות ביוסטון שמאוד התלהב. הוא הציע שאבדוק אם אשקן יסכים שגורם ממשל ישראלי יעזור בתערוכה. אשקן התלהב ובכלל לא נרתע מזה. אנחנו חושבים שמחנכים את האיראנים מגיל צעיר שאנחנו השטן – וזה באמת קורה, אבל אשקן ממש לא שבוי בדבר הזה. מאז הוא והנספח זה בכלל סיפור אהבה. הוא סידר לו לצלם את עידו תדמור שמגיע ליוסטון מדי פעם בשביל הבלט שלהם״. 

אשקן רוא׳אי

בגני נטעתיך, על רקע שירי רחל ומוטיבים מהצומח. צילום: מל

צילום: לירון כהן אביב

פרגו טוענת שמבחינתם הפוליטיקה היא ״נון אישיו״, ולא מוזכרת כמעט בשיחותיהם. ״זה לא שאני מייצגת צד והוא מייצג את הצד השני. כל אחד מאיתנו בא מעם אחר. לישראלים זו לא בעיה, כי לא גדלנו על שנאה לעם האיראני, רק פחד מהממשל עצמו. הרי יש פה ישראלים שנולדו באיראן.

״בשבילו להתכתב עם ישראלי זה וואו, אבל צריך לזכור שגם הוא גולה שם, הוא עזב שם וכל הזמן נפגש עם אנשים שהם לא איראנים. אבל הוא נורא התלהב ליצור קשר עם ישראלית ממש, וזה פתח לו פתח ליצור קשר עם עוד ישראלים. רצינו לנצל את הפתיחה של התערוכה בשביל להרים שם הופעה של מוזיקאים איראנים וישראלים, זו יוזמה של השגרירות ופתח לעוד דברים״.

אתה מצלם את הרקדנים שלך בכוונה ביוסטון, אבל הציורים עוקרים אותם משם. אין זכר למקום המקורי שבו הם צולמו, זה לא מפריע לך?

״בכלל לא״, עונה רוא׳אי. ״יש לי גם הרבה פרויקטים שמצולמים בסטודיו, ובכלל מה שקרן עושה הוא ייחודי ואני אוהב את העבודה שלה. לא מזמן היא שלחה לי את אחת העבודות שלה ותליתי אותה בסטודיו שלי, ממש בכניסה. היא גורמת לי לחייך בכל פעם שאני מסתכל עליה״.

קרן פרגו: לא רק שאני מוציאה אותו מיוסטון, אני ממש מכניסה אותו לארץ ישראל. אני מוצאת מפות ישנות, כאלו מלפני ואחרי 48׳; מוצאת טקסטים שמרגשים אותנו כישראלים, שירים של רחל או דברים שהודפסו בעברית בשנת 1920. הוא ממש אוהב את זה

״לא רק שאני מוציאה אותו מיוסטון״, מוסיפה פרגו, ״אני ממש מכניסה אותו לארץ ישראל. אני מוצאת מפות ישנות, כאלו מלפני ואחרי 48׳; מוצאת טקסטים שמרגשים אותנו כישראלים, שירים של רחל או דברים שהודפסו בעברית בשנת 1920. הוא ממש אוהב את זה. כל פעם אחרי שהייתי מציירת הייתי שולחת לו על איזה טקסט ציירתי, וכמובן שזה תמיד הולך לאיבוד בתרגום. אבל זה לא הרתיע אותו, להפך, זה מצא חן בעיניו שאני קושרת את הדמויות שלו לטקסטים שלי״.

השניים קיוו לפתוח את התערוכה המשותפת באוקטובר הקרוב ביוסטון, אך בעקבות מגפת הקורונה בארצות הברית ובעולם לא ברור מה יעלה בגורלה. רוא׳אי מאמין שהיא עוד תצא לפועל כמתוכנן. ״אפשר לומר שאני אופטימי, כי אני מרגיש שעד אוקטובר אנחנו אמורים לחזור לשגרה ולגרום לתערוכה לקרות. כן, קרוב לוודאי שניתקל במכשולים, אבל זה יהפוך אותה לאפילו טובה יותר ושווה את ההשקעה״.

בלי בעיית הדף הלבן

פרגו, בת 44, מתגוררת בקיבוץ מעין צבי ליד זכרון יעקב. היא בוגרת לימודי עיצוב תעשייתי ואמנות במכון טכנולוגי חולון, ועבודותיה מורכבות מדימויים מצויירים על גבי דפי ספרים, מפות או בדים שהיא אוספת. חלקם הודבקו על גבי ניירות בגודל כמה מטרים, אחרים הפכו לעבודות רדי־מייד והודבקו על מגירות ישנות שנתלו על הקיר. את אוסף הספרים הגדול שמפוזר ברחבי הסטודיו שלה התחילה לפני שמונה שנים, מערימות שמצאה בקיבוץ שבו היא גרה – בלי לדעת למה ישמש בסופו של דבר.

״בכל העולם זו תקופה כזאת שמוציאים ספרים וזורקים אותם. בקיבוץ זה היה טיפה חזק יותר כי הדירות של של 24 מטר מאוד קטנות. כשזה היה ממש קיבוץ אז לא היה בבתים מטבח גדול או חדר כביסה כי היו חדר אוכל ומכבסה, אבל לאנשים היו ספרים ותקליטים. אז כשמשפצים דירה כזאת הדבר הראשון שמעיפים זה הספרים.

״אבל אף אחד לא זורק ספר לפח, תמיד מניחים אותו ליד הפח או בשקית. אפילו כשהתחיל העניין של מחזור נייר לאנשים לא נעים לזרוק את הספרים למחזור, כי אחר כך הם נטחנים ונגרסים במפעל של נייר חדרה. אז יוצא שאנשים שמים את הספרים במין ערימות של ׳לא נעים׳ בכל מיני מקומות״.

התכנון המקורי היה להפוך את הספרים לגופי תאורה. ״אני אוהבת לתפור והטקסטים השתקפו באור. אבל לעשות גופי תאורה זה מין אינסטינקט של בוגרי לימודי עיצוב תעשייתי, זה הרגיש כאילו אני יוצרת משהו אוטומטית. בסופו של דבר ויתרתי על זה, כי הדפים כל כך ישנים שהם נקרעים מיד אם מעבירים אותם במכונת תפירה. החלטתי לחזור לאמנות, לצייר ולהדביק את הספרים כמו שהם על הקנבס. זה גם נותן להם את הכבוד שמגיע להם. מרגש למצוא ספר בעברית שהודפס בשנות ה־20 או ה־30 בגרמניה, אנשים קנו את זה שם, עלו לארץ וסחבו אותם כל הדרך לכאן״.

ההורים שלי אף פעם לא הרשו לי לקשקש בספרי הלימוד שלי, בטענה שאסור לכתוב על ספר. לא הייתה לך בעיה לצייר על הדפים?

״בטח שהייתה! עדיין טבוע בנו שאסור להרוס ספר. בהתחלה הייתה לי אידיאולוגיה לקחת רק ספרים שבלאו הכי אף אחד אחר לא יקח. ספרים בלי כריכה, עם עמודים חסרים וקרועים. מצאתי המון כאלה, אז לא הרגשתי שחסרים לי ספרים או שאני צריכה להרוס ספרים טובים. הקפדתי שנתיים על העיקרון הזה עד שיום אחד נסעתי מאחורי משאית זבל בזיכרון יעקב. מישהו השאיר שם ספרים על הספסל ליד סניף של ויצו והצוות הזמין את העירייה שיאספו את זה.

״לא היה לי איפה לעצור את הרכב, אז ישבתי וצפיתי בפועלים מעמיסים ספרים ישר לזבל באת חפירה. אפילו לא יכולתי לצעוק להם שיפסיקו, ושם ירד האסימון שלאף אחד לא אכפת אם זה ספר נדיר או עם סיפור משנות ה־30 בברלין. אז הפסקתי עם העיקרון והחלטתי לקחת את כל הספרים שאני מוצאת״.

ישבתי וצפיתי בפועלים מעמיסים ספרים ישר לזבל באת חפירה. אפילו לא יכולתי לצעוק להם שיפסיקו, ושם ירד האסימון שלאף אחד לא אכפת אם זה ספר נדיר או עם סיפור משנות ה־30 בברלין. אז הפסקתי עם העיקרון והחלטתי לקחת את כל הספרים שאני מוצאת

את הדפים שלקחה היא מדביקה על משטח, לעיתים גם על ארונות ומגירות. על רקע הדפים היא מציירת בדיו מדוללת, שאחר כך מקבלת שכבה נוספת של דיו מרוכזת. ״הבחירה לצייר עם דיו מעל הדפים היא כי אני לא רוצה להסתיר את המילים עם המכחול, אני נזהרת. לפעמים אני כן עולה כמובן או מדביקה דף שיש עליו ציורים מוצלחים משני הצדדים וצריך לבחור וכואב הלב.

״אם יש טעות או שאני סתם מתחרטת אני פשוט מדביקה דף חדש ומציירת עליו שוב. מתחת לכל עבודה שלי מתחבאות בשכבות חמש עבודות אחרות. לא אכפת לי על הציור שנהרס אבל קצת חבל שמתבזבזים ככה דפים יפים שהצלחתי למצוא.

״כשאני נכנסת לסטודיו אין לי את ׳בעיית הדף הלבן׳, הספרים פותרים לי את זה. אני פותחת ספר ומה שיוצא מתאים בול, כאילו בהזמנה. מרגע שאני מדביקה דף אחד אני כמעט לא צריכה להתאמץ לחפש אחרים, הדפים מוצאים אותי ודף אחד מוצא את השני. כאילו הדפים בחרו לי מה לצייר. נגיד יצא איזה שיר אביב של ביאליק, אז אחר כך אני פותחת ספר אגרונומיה עם הסברים על ניצנים ופריחת אביב. זה ממש זורם אחד אחרי השני. אני עושה לי רקע והרקע כבר בוחר מה יהיה מעל״.

איחוד. צילום: מל

רישום בתפירה ובדיו על גבי שירי ערש. צילום: מל

מלבד הרקדנים, מוטיב חוזר ביצירה של פרגו הוא ציורים של ציפורים. חלקם הוצגו בתערוכה ״כן לציפור״ במסגרת שבוע האיור 2017, אך בעלות הכנף דווקא עופפו אל פרגו מתוך שיר של טשרניחובסקי. ״מצאתי ליד המרפאה בקיבוץ ספר זרוק של טשרניחובסקי בלי כריכה. התלבטתי אם לקחת אותו או לא והמשכתי ללכת. המרפאה נמצאת על ציר ראשי בקיבוץ, אז כשחזרתי עברתי שם שוב ובדיוק התחיל לרדת גשם. אז אמרתי שעדיף שאקח אותו מאשר שירקב פה בגשם. נורא התרגשתי מהשירים המדהימים של טשרניחובסקי והוצאתי מהספר את שירי האהבה. רציתי איזה מוטיב שיתאים וזוגות הציפורים הסתדר לי עם אהבה״. 

את עוד אוספת ספרים חדשים?

״יש לי ספרייה גדולה וערימות וגם הבגאז׳ מלא בספרים אז אני לא מחפשת ספר ספציפי. כשהתחלתי לאסוף עוד לא ידעתי מה לעשות עם זה אבל אספתי המון, כי ידעתי שאעשה עם זה משהו. גם כאב לי להשאיר את הספרים. למצוא טשרניחובסקי עתיק זה כמו למצוא פורצלן ישן, אני לא יכולה להשאיר אותו. מזל שמצאתי איך לנתב את בעיית האגרנות הזאת. בהתחלה יותר הקפדתי על למיין את זה אבל אני אגרנית בלגניסטית. 

״דברים שאני יודעת שלא אשתמש בהם אני מנפה, כמו אלבומי ניצחונות צבאיים שהדפיסו פעם בארץ ולא מעניינים אותי. ככל שחלפו השנים אנשים יודעים שאני משתמשת אז מביאים לי ספרים. אני לוקחת הכל מתוך הידיעה שזה הולך להיזרק. אם הייתי יודעת שאיזו ספרייה או בית חולים יקחו את זה הייתי מוותרת, אבל אני המוצא האחרון של הספרים האלה״.

The post הרקדנים מטקסס, הציורים מישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.